לדידם של התובעים יש לראות בנתבעות 3-2, כמי שכתב התביעה הומצא להן לאחר שהומצא לנתבעת 3 במקום עבודתה החדש; לאור אישורו של היועץ המשפטי של הנתבעת 2 כי קרא את הודעת הדוא"ל אליה צורף כתב התביעה לרבות אישור פתיחת הדוא"ל על ידי עוזרו של היועץ המשפטי;
כי יש לראות בנתבע 4 כמי שכתב התביעה הומצא לו לאור אישורו של היועץ המשפטי של הנתבעת 2 כי קרא את הודעת הדוא"ל אליה צורף כתב התביעה לרבות אישור פתיחת הדוא"ל על ידי עוזרו של היועץ המשפטי;
כי יש לראות בנתבע 5 כמי שכתב התביעה הומצא לו לאור אישורו כי דבר הדוא"ל אליו צורף כתב התביעה היתקבל אצלו;
כי יש לראות בנתבע 6 כמי שכתב התביעה הומצא לו היות ואישר את פתיחת הודעת הדוא"ל אליה צורף כתב התביעה; לאור אישורו של היועץ המשפטי של הנתבעת 2 כי קרא את הודעת הדוא"ל אליה צורף כתב התביעה לרבות אישור פתיחת הדוא"ל על ידי עוזרו של היועץ המשפטי;
עוד טענו התובעים, כי לא יכולה להיות מחלוקת שהנתבעים 6-2 מודעים לקיומה של התובענה נגדם ועל כן על בית הדין להכיר בהמצאות שבוצאו כהמצאות כדין.
אני מקבל בהקשר זה את טענותיהם של הנתבעים 3-2 ו-5 לפיהן לא ניתן לראות במסירה הנטענת לנתבעת 3 כמסירה כדין לנתבעות 3 ו-2 מכל הטעמים שלהלן:
· המסירה לא בוצעה לידיה של הנתבעת 3, אלא למקום עבודתה לכאורה.
בהקשר זה אזכיר דברים אלה שנכתבו בענין קוי אשראי הנזכר לעיל:
"התפיסה השלטת במשפט הישראלי הפנימי, הנה כי המצאה היא פעולה משפטית בעלת משמעות, וכי על - מנת שהמצאה תיחשב תקפה, עליה להתבצע כדין, קרי - בהתאם לכללים המסדירים את דרכי ההמצאה. על דרך הכלל, אי עמידה בכללים המסדירים את דרך ההמצאה, מובילה לאיון תוקפה. גישה אחרת עלולה היתה לפגוע בודאות וביעילות של הכללים המשפטיים המסדירים את דרכי ההמצאה, ואשר נועדו לקבוע פרוצידורה ברורה שרק בהתקיימה משתכללת מסירת כתבי - בית - דין לכדי המצאה כדין. בהיתחשב בכך, העקרון השולט במשפט הישראלי הפנימי הוא "כלל ההמצאה" ולא "כלל הידיעה", למעט במקרים חריגים ויוצאי – דופן".
...
סיכומו של דבר ניתן לתובעים היתר המצאה מחוץ לתחום לנתבעת 2 והוצע להם לשקול "האם יש טעם בביצוע המצאה מחוץ לתחום למשיבים 6-3 לאור האמור לעיל. ככל שהמבקשים יבחרו להמשיך את ההליכים כנגד המשיבים 6-3 הם רשאים לבצע המצאה מחוץ לתחום אף לידיהם".
בבקשה זו שבפני טוענים התובעים, כי בהתאם להחלטתי הנזכרת פנו להנהלת בתי המשפט אשר נתנה בחודש אוקטובר 2020 אישור לביצוע המצאה מחוץ לתחום לנתבעים 6-2.
סיכומו של דבר, איני מוצא מקום להכיר בהמצאות לכאורה שבוצעו לנתבעים 6-2 כהמצאות כדין, מכל הטעמים שפורטו להלן.
כך, בעוד בכתב התביעה עמדו התובעים על כך שהנתבעים הפרו את חובת תום הלב במשא ומתן הקבועה בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ומשום כך יש להטיל עליהם אחריות אישית, ותבעו כי הנתבעים ישלמו להם את השכר שהיה על הנתבעים לשלם לתובעים, תשלומי Retention, פגיעה במוניטין ועגמת נפש, במסגרת הבקשה העלו טענה חדשה לפיה הנתבעת 2 והנתבעת 1, החברה הישראלית, שימשו כמעסיקות במשותף של התובעים, כי הנתבעים ביצעו גרם הפרת חוזה (בענין זה ציינו התובעים, בהגינותם, כי עילה זו לא נזכרה בכתב התביעה) וסיכמו כי לבית הדין הסמכות לדון בתובענה תוך שהם מפנים להחלטה שניתנה על ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (כב' השופטת (בדימוס) אורלי סלע) בשנת 2009 במסגרת בקשה לסילוק על הסף, שלא ניתן ללמוד ממנה את שמבקשים התובעים ללמוד ביחס לסמכות בית הדין לעבודה כלפי הנתבעים.
לאור האמור לעיל אני מורה על ביטול היתר ההמצאה שניתן ביום 12.7.20 לנתבעים 3 ו-5.
