אי מסירת הודעת ביטול חוזה בפרק זמן ממושך

באשר לתעוד משלוח הודעות ביטול הפוליסות בדואר רשום מציינת הנתבעת כי בהיתחשב בפרק הזמן הממושך שבין ביטול הפוליסות בשנת 2011 ועד ליום הגשת התביעה בשנת 2016 הרי שאין לזקוף לחובתה את אי שמירת האסמכתא בדבר משלוח הדואר הרשום וכי משלוח המכתבים אל הכתובת המצוינת על גבי הסכמי ההלוואה, אליה נשלחו גם שתי הפוליסות (רחוב יפת 156 יפו מיקוד 68041), מצביע על כך שהפוליסות נשלחו על ידי הנתבעת אל מען המשלוח הנכון.

חוק חוזה הביטוח אינו קובע באיזו דרך יש לשלוח את שני מכתבי הדרישה ואת הודעת הביטול ברם על פי הגישות המקובלות בפסיקה קיימות חמש גישות שונות בנוגע לאופן ההמצאה: הגישה הראשונה, שהנה הגישה ביותר עם המבטח, קובעת כי די במשלוח הודעה בדואר רגיל לפי מענו האחרון הידוע של המבוטח ; הגישה השנייה, קובעת כי מעצם משלוח ההודעה בדואר רגיל אין להסיק כי היא אכן הגיעה ליעדה ולכן למרות שהחוק אינו מטיל על המבטח כל חובה לשלוח את ההודעות דוקא בדואר רשום הרי שהחוק מטיל עליו חובה להוכיח כי ההודעות אכן נימסרו למבוטח; הגישה השלישית קובעת כי על המבטח לשלוח את הודעות הביטול בדואר רשום; הגישה הרביעית קובעת כי על המבטח לשלוח את הודעות הביטול בדואר רשום עם אישור מסירה וכי בהעדר אישור מסירה אין ראיה לקבלת ההודעה בידי המבוטח; הגישה החמישית קובעת כי המבטח רשאי לשלוח את ההודעה בכל דרך ובילבד שיוודא באופן אקטיבי כי ההודעה נתקבלה אצל המבוטח (ראה : אליאס, שם, עמ' 765-763).

...

מן המקובץ לעיל די בתוכן השיחה השנייה על מנת להסיק שלאחר השיחה מיום 12.6.2013 המנוחה הייתה מודעת לכך שפוליסת הביטוח הרלוונטית לענייננו אינה בתוקף וכי נציג הנתבעת, מר סולימני, אף הציע לה לרכוש פוליסת ביטוח חיים חדשה בתנאים הזהים לאלו של התובע 1.

לאור המקובץ לעיל ניתן להסיק בבירור שהמנוחה הייתה מודעת לכך שהפוליסות בוטלו תקופה לא ארוכה לאחר רכישתן, כתוצאה מאי תשלום פרמיות ביטוח החיים כאשר מידע זה הובא לידיעתה בין אם כתוצאה מקבלת חלק ו/או כלל מכתבי ההתראה ו/או כתוצאה משיחות עם התובע 1 במהלך שנת 2013 ו/או כתוצאה מהשיחה הטלפונית אותה ניהלה עם מר סולימני בתאריך 12.6.2013 .

סוף דבר : התביעה נדחית.

דיעה נוספת מובאת מפי המלומדים **** פרידמן ונילי כהן חוזים ד' 334 (תשע"א-2011): "אשר לנוסח ההודעה, על ההודעה לכלול דרישה לתיקון ההפרה וכן עליה לנקוב מועד סביר לבצוע התיקון. אך בכך אין די. מתוך ההודעה צריך להשתמע בצורה ברורה שאי קיום הדרישה יגרור ביטול החוזה. במובן זה, דומה נוסח ההודעה במקרה של הפרה לא יסודית לנוסח ההודעה הקוצבת למפר זמן לבצוע במקרה של הפרה יסודית". במכתבם לא גילו המשיבים כוונה לבטל את ההסכם.

פרק זמן ממושך שכזה, יצר את הרושם לפיו החוזה ממשיך לעמוד בתוקפו כך שלא התאפשר למבקש לצפות בפרק זמן זה, שפניהם של המשיבים לביטול ההסכם.

המבקש מעולם לא זנח את זכויותיו, החזקה במקרקעין נימסרה לו עוד בשנת 1981 ומאז הוא מחזיק בהם ונושא במיסים (סע' 6 לתצהירו מיום 27.3.2019), סיפק אסמכתות לתשלומי מיסים, אף כאשר אלה מוענו אל המשיבים והועברו לידיו, ביקש מהמשיבים עוד בשנת 1993 מידע אודות תיכתובות מכל גוף מוסדי בקשר לקרקע (סע' 8 לתצהיר המשיבים), ניסה להעביר את הזכויות על שמו בשנת 1997 והגיש בקשה לצוו מניעה זמני בשנת 1998.

...

אין בכוחו של מהלך זה שבו הצטרפו להליך המשפטי שעניינו זכאות לסכום כסף נכבד להוכיח מנהג בעלים במקרקעין, כשכל העובדות האחרות שצוינו לעיל מובילות למסקנה הפוכה.

פיצויי הפקעה משהגעתי למסקנה שהסכם הרכישה משנת 1981 לא בוטל ושהמבקש הוא בעל זכות החכירה לדורות במקרקעין מיום רכישתם, וככזה והוא זכאי להירשם במינהל מקרקעי ישראל, זכותו לקבל את כספי פיצויי ההפקעה שהופקדו בקופת בית המשפט בהליך ההפקעה, בניכוי הוצאות המיסים כפי שהוריתי בהחלטתי מיום 4.8.2019.

סוף דבר המבקש רשאי להירשם ברשות מקרקעי ישראל כחוכר לדורות הבלעדי בקרקע החקלאית ברמת השרון בשטח 15,910 מ"ר, הידועה כחלק מחלקות 13, 20, 45, 48 בגוש 6604 (תיק מנהל מס' 50097269א).

בהתאם לכל זאת, כאשר נידרשתי לטענות פויזר לפגמים במצלמות, עמדו לנגד עיניי חוות דעתו המפורטת של ד"ר ברנס, אותה מצאתי להעדיף על פני מימצאי קיו-פוינט; וכן, הטענות השונות לפגמים במצלמות אותן הגישה פויזר – טענות שנטענו פרק זמן ממושך לפני חודש יוני 2019 – שבנסיבות אלה לא מצאתי שמדובר בטענות "כבושות" שנטענו רק לצורכי ההליך דנן.

סעיף 12 להסכם היפקאם-פויזר, הדן במקרה של הפרת ההסכם, קובע כדלהלן (בהתאם לתרגום שצורף כנספח 7 לכתב התביעה): "כל אחד מהצדדים יהיה רשאי לסיים בכל רגע נתון את הקשר המסחרי אשר ייגזר מההסכמה להצעה זו, כאשר הצד האחר יבצע הפרה חמורה של תנאי או תניה כלשהוא/כלשהיא מבין התנאים והתניות הקבועים בהצעה זו, ועל כך ימסור הודעה מהימנה בכתב לצד המפר תוך חמישה-עשר (15) ימים ממועד ההפרה. ביטולו של הקשר המסחרי הנגזר מהצעה זו יהיה תקף בחלוף פרק הזמן המוקצב למתן ההודעה, אם עד אז הצד המפר לא תיקן את הפרתו.

...

בהתאם לכך אני מורה כדלהלן: היפקאם תעביר לפויזר את קניינה הרוחני, כמשמעות תיבה זו בסעיף 12 להסכם היפקאם-פויזר לעניין הפיצוי המוסכם.

כן אציין, כי בשים לב להסכמות אליהן הגיעו דמיאן ופויזר – הסכמות להן נתתי תוקף של החלטה שיפוטית; ובכלל זאת, התחייבותם לפעול להקטנת הנזקים שנגרמו כתוצאה מהפרת הסכם הפיקאם-פויזר, הפרה עליה עמדתי בגדרי החלטתי זו – אזי, הדעת נותנת כי אלו ימשיכו בשיתוף הפעולה הקיים ביניהם לקידום המיזם ולטובת החברה.

בשים לב לכל האמור לעיל, כמו גם בשים לב להסכם הדיוני שבין דמיאן לפויזר, ובשכלול הן התביעה והן התביעה שכנגד, אני מורה כדלהלן: בבחינת התביעה שכנגד, ובשים לב להסדר הדיוני בין דמיאן ופויזר, מצאתי שלא יהיה זה נכון להורות על תשלום הוצאות בנסיבות העניין בין דמיאן לפויזר.

לצד סעיפים אלה עומדת הוראת סעיף 27 לחוק הקובעת כי הוראותיו של פרק התרופות בחוק המכר, באות להוסיף על כל דין אחר בעיניין התרופות בשל הפרת חוזה.

" גם סעיף 8 לחוק התרופות מטיל מיגבלה על המועד למסירת הודעת ביטול– "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה - תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה" נשאלת השאלה האם בעניינינו נימסרה הודעה על אי- התאמה והודעת הביטול ודרישת ההשבה שבצידה לנתבעת במועד הקבוע בהוראות חוק אלה.

כפי שנקבע בפסיקה "משכו של הזמן הסביר הוא תלוי נסיבות; לעיתים ימים ספורים ייחשבו כזמן בלתי סביר, ולעיתים מספר שנים ייחשבו כזמן סביר. כשם שסעד הביטול נועד להגן על האינטרסים של הנפגע (כמו גם להשיג מטרה כללית של העברת מסר בדבר חשיבות הערך של כיבוד הסכמים), כך נועדה דרישת הזמן הסביר להגן על האינטרסים והציפיות של המפר, שכן אין לחשוף אותו לחוסר ודאות לאורך זמן ממושך מדי (ע"א 512/08 שופרסל בע"מ נ' מוחמד עבד אלקאדר ושות' בע"מ (16.5.11)). כללם של דברים, הזמן הסביר להודעה על ביטולו של חוזה (הן בשל פגם בכריתתו והן בשל הפרתו) נגזר מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ממהות החוזה וטיבו, וכן מהתנהגותם של הצדדים באותו מקרה (ע"א 8012/12 רג'בי נ' טל בניה והשקעות קרני שומרון (11.3.14))" (ראה ת"א (מחוזי ת"א) 25710-06-10 אתיה גולדין נ' סולומון חברה לבניה ופיתוח בע"מ (13.04.14)).

...

סוף דבר התביעה מתקבלת.

אני מאשרת את ביטול העסקה להזמנת הריהוט, מיום 1.7.2019.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 12,404 ₪ בגין נזקי התובעת, כשסכום זה נושא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה, ועד ליום התשלום בפועל.

מאוחר יותר ונוכח אי הוודאות בקרב מעסיקים ועובדים בענף בשאלת המשך חלותו של ההסכם הענפי ומכאן של הצוו הענפי, פנה ביום 16.3.2005 ב"כ דור אלון כאן אל עו"ד אבי אורנן, מרכז הסכמים קבוציים וצוי הרחבה במשרד התמ"ת (להלן - עו"ד אורנן), בבקשה לקבל העתק הודעת הביטול של ההסכם הענפי (להלן - פניית ב"כ דור אלון), כך: "בתיק ע"ב 1035/00 במסגרת פסק דינו של כב' השופט אברהמי, בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים, מיום 4.9.02 נכתב בסעיף 6 לפסק כי "ההסכם הקבוצי בתחנות הדלק [7065/78] בוטל בשנת 1991 ע"י ארגון המעבידים, ולכן הנו בטל ולא חל כיום על הצדדים". בספרו של פסטרנק בפרק 12.6 מופיעה הערת מערכת כלהלן: "לפי מסמכים שהעתקים מהם מצויים אצלנו, בשנת 1991 נשלחו אל הממונה על יחסי עבודה במשרד העבודה והרווחה שני מכתבים ממנכ"ל ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל. מצד אחד צורף למכתבים מכתב בדבר ביטול ההסכמים הקבוציים שנשלח אל ההסתדרות, ומצד שני נתבקש הממונה על יחסי עבודה להמנע מפירסום בנושא בשל מגעים בין הצדדים ליחסי העבודה הקבוציים." בהתאם להערת המערכת הומצאה למשרדינו הודעת הביטול שנשלחה למר נחמן אורי, הממונה על יחסי עבודה, אליה צורפה הודעת הביטול ששלח ארגון המעבידים לאירגון העובדים (מצ"ב כנספח למכתבנו).

] "השלכת הדברים לעניינו כפולה: ראשית, לכל צד להסכם חירות יסודית להחליט שלא לחדש את ההסכם ולהמנע מהמשך ההיתקשרות, ואין לכפות עליו חוזה שאינו חפץ בו; שנית, לצדדים חירות יסודית לעצב את החוזה כרצונם, ומשעיצבוהו כפי שעיצבו, למשל בקביעת הוראה בעיניין הדרך לסיום ההסכם, יש לתת תוקף מלא לרצונם זה..." ובהמשך - "צד להסכם קבוצי רשאי למסור הודעה על אי-חידושו במועד ובתנאים שנקבעו לכך בהסכם עצמו או בחוק, כל עוד הדברים נעשים בתום-לב...התוצאה האופרטיבית של פסק הדין (צ.ל: האיזורי - א.א) היא כפיה של תנאי הסכם קבוצי לפרק זמן ממושך של שנתיים, ותוצאה זו לבטח אינה יכולה לעמוד." הקניית הכוח לרשויות, בדמות עצם הרישום, כתנאי לביטול הסכם קבוצי אינה מתיישבת עם העיקרון שקבל ביטוי בדין הישראלי ובאמנות הבינלאומיות בדבר האוטונומיה של הצדדים ליחסי העבודה הקבוציים.

...

משמסקנתנו היא למעלה מן הדרוש ולכאורה בלבד, אין לנו צורך להידרש במסגרת בקשת האישור לטענת תחנות הדלק נגד תחולת צו פנסיית יסוד על ענף תחנות הדלק.

כפי שצוין לעיל, אף אם היינו מגיעים למסקנה כי הסכם פנסיית יסוד לא בוטל, וכפועל יוצא של כך צו פנסיית יסוד שריר וקיים - לכאורה אין לצו פנסיה יסוד תחולה בעניין שבפנינו, ובכל מקרה – אם יש לו תחולה, הרי שתחולתו היא לתקופה מוגבלת בלבד (עד ליום 31.12.2013).

סוף דבר ערעור המערערות בעניין הצו הענפי - מתקבל.