עיון בכתב התביעה מעלה כי רובו ככולו נסמך על זכותם הנטענת של התובעים לקבלת זכות קדימה לרכישת המקרקעין, לאחר שינוי ייעודם בתכנית 500, בהתאם לסעיף 195(2) לחוק התיכנון, או לזכותם הנטענת להשבת המקרקעין אליהם לאור אי מימוש מטרת ההפקעה, כשגם העילה החוזית והעילה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 מפנות לתוצאות אישורה של תכנית 500, וכן הוא תוקף החלטות מסוימות של הנתבעת.
...
הנתבעת טוענת כי הסעד העיקרי, אליו מכוונים התובעים, הוא הצהרה לעניין זכותם במקרקעין על פי חוק התכנון, כאשר הסעד הכספי נגזר מהסעד הראשי, ומאחר שהסמכות לדון בעניינים תכנוניים, ובפרט סעד לפי סעיף 195 לחוק התכנון והבניה וביטול הפקעה, נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, הרי שבית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בה.
התובעים משיבים, כי התביעה שהוגשה "כוללת בתוכה סעד ראשון ועקרי שהוא סעד כספי, ולצדו סעדים נוספים", כי "דיון בזכות הקדימה שמגיעה להם בבית המשפט המנהלי ודיון נוסף בסוגיית הפיצוי בבית משפט אזרחי היתה מובילה לכפל התדיינות ובזבוז זמן שיפוטי יקר ומשאבים של הצדדים", וכי "אכיפת זכות הקדימה [לפי סעיף 195(2) לחוק התכנון] הינה תביעה שבמקרקעין", ומטעמים אלה הסמכות העניינית נתונה לבית משפט זה.
אני סבור כי הדין עם הנתבעת.
אוסיף, כי אילו היו מונחים בפני הסעד הכספי בסך 828,691 ₪ הנ"ל בלבד, או אילו היו מונחים בפני הסעדים "המנהליים" בלבד, יתכן והיה מקום להורות על העברת העניין לבית המשפט המתאים, בהתאם לסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, אך כאשר התביעה היא שעטנז של סעדים, שהסמכות העניינית לדון בחלקם נתונה לבית המשפט פלוני, חלקם האחר לבית המשפט אלמוני וחלקם הנוסף, לא ברור מיהו המוסמך לדון בהם, אין מנוס ממחיקת התביעה על הסף, על מנת שהתובעים ישקלו את צעדיהם.
אשר על כן אני מחליט:
התביעה נמחקת.
התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.
