אי כושר השתכרות כתנאי לזכאות

בעת הגשת עתירת אלבז, סעיף 2.12 לנוהל 08/05 הגדיר מיצוי כושר הישתכרות לצרכי הנוהל כמבוסס על קצבת הבטחת הכנסה, גמלת השלמת הכנסה, או קביעת דרגת אי כושר הישתכרות בשיעור של 75% ומעלה.

ביום 31.5.20 ניתן פסק דין בעירעור המשיבה על עתירת אלבז זאת במסגרת עע"מ 3554/19 משרד השיכון נ' אלבז, ובו עמד בית המשפט העליון על ההלכה כי הוכחת מיצוי כושר הישתכרות באמצעות זכאות לקיצבת הבטחת הכנסה היא דרך המלך, ואולם "כל מועמדת שבאמתחתה ראיה אמינה בדבר מיצוי כושר ההישתכרות שלה תהא רשאית להסתמך עליה; ומשב"ש חייב לשקול ראיה כאמור בלב פתוח ובנפש חפצה, גם כשהמועמדת איננה זכאית לקיצבת הבטחת הכנסה בשל זכאותה לקיצבת מזונות". פסק הדין קיבל את העירעור באופן בו "סעיף 2.12 לנוהל 08/05 בדבר תנאי הזכאות לדיור צבורי, אשר הוצא על ידי משרד הבינוי והשיכון, יעמוד על כנו וייושם בהתאם להילכת שטיין-רובין ובכפוף לנוהל החדש לפיו המשרד פועל כעת כהוראת שעה". על פי פירסום באתר המשיבה מיום 6.3.23 – "מיסמך מסכם: עידכון נוהל 08/05 הקצאת דירות בשיכון הצבורי מיום 23.01.2023, בהתאם למסקנות הוראת השעה בעיניין דמי מזונות" (להלן: "מיסמך סיכום הפיילוט") – עולה כי בפועל, לאחר פסק הדין בעירעור, הפיילוט הוארך מעת לעת, עד לסיומו ביום 23.1.23.

...

במסמך סיכום הפיילוט שפורסם באתר המשיבה, נכתב כי "לאור הניסיון הרב שנצבר במסגרת הפיילוט, המסקנה החד משמעית הייתה כי אין מקום לבחינה מקבילה ונפרדת של נשים המקבלות דמי מזונות ביטוח לאומי כפי שנעשה במסגרת, הפיילוט, למעט נשים פרודות ועגונות, ועל הנשים המקבלות דמי מזונות מהמוסד לביטוח לאומי המבקשות לקבל זכאות לדירת דיור ציבורי לעמוד בתנאים החלים על כלל הציבור...". כלומר, בעת קיום הפיילוט – לא רק נשים עגונות ופרודות נחשבו כמי שנפגעו מן המעבר, אלא אף נשים שגמלתן הייתה מופחתת בגין הכנסות אחרות, והן נדרשו בבחינה הדו שלבית שלא בוצעה בעניינה של העותרת.

על כן, הנני דוחה את טענות העותרת ביחס להחלטה מיום 16.3.21, שאין בה משגה ביישום הפיילוט.

כן יובהר, כי החל ממועד פקיעת תוקף הפיילוט, אין בפני החלטה ברת תקיפה של המשיבה, וכל טענות הצדדים שמורות להם בעניין זה. על כן, הנני מורה על ביטול החלטת המשיבה, לתקופה שבין המועד בו הוחלט ללא בסיס כי העותרת לא תיפגע מהמעבר בין המסלולים ביום 27.2.22, לבין מועד פקיעת הפיילוט ביום 23.1.23.

לכך יש להוסיף את הוראות סעיף 196: "(א)  נכה זכאי לגימלה לפי פרק זה אם אי-הכושר להישתכר נגרם לו בהיותו תושב ישראל או בהיותו תושב ארץ-ישראל לפני יום ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948), או אם בהגיעו לגיל 18 היה תושב ישראל ונכה, אף אם הליקוי נגרם לפני היותו תושב ישראל או אם הליקוי שבשלו נגרם אי הכושר להישתכר, נגרם בישראל בהיותו קטין תושב ישראל.

אשה שנכותה נוצרה לאחר גיל 62 לא תהיה זכאית לקיצבת נכות גם אם כושר עבודתה נפגע לתקופה זמנית, כך שיתכן מצב שבו בתום התקופה תשוב האשה למעגל העבודה ולא תעמוד בתנאי הזכאות על פי סעיף 245(א)(2) לחוק לתשלום קצבת אזרח ותיק בגיל המותנה לאשה, ולא תהנה מההסדר המיטיב המעניק לה זכאות לקיצבת אזרח ותיק מגיל 62.

...

השופטת לאה גליקסמן אני מסכימה לתוצאה לפיה על יסוד הטיעונים שהועלו לפנינו, דין הערעור להידחות, מהנימוקים המפורטים בחוות דעתו של חברי, השופט סופר.

יחד עם זאת, אני סבורה כי יש בעייתיות בהסדר הקבוע בחוק שלפיו אישה מבוטחת בביטוח נכות עד גיל 62 בלבד, בעוד שגבר מבוטח בביטוח נכות עד גיל 67, במיוחד נוכח העובדה שגיל פרישת חובה לאישה בהתאם לחוק גיל פרישה, תשס"ד – 2004 (להלן – חוק גיל פרישה) הוא 67, כך שאישה רשאית לבחור להמשיך לעבוד לאחר הגיעה לגיל 62 עד הגיעה לגיל 67.

סוף דבר על דעת כל חברי ההרכב הערעור נדחה.

ביחס לבקשות של יחידים נקבעו שלושה תנאי סף: עמידה בהגדרה של חסר דירה, נכות אי כושר הישתכרות יציבה בשיעור 100% וקיום מקיצבת נכות בלבד.

זכות ההשגה והערעור הנזכרות בסעיף 1א לחוק מתקיימת באמצעות אפשרות פנייה לועדת האיכלוס העליונה, בכובעה האחר – לידון, כמפורט בסעיף 2.1 לנוהל 08/13, "בערעורים של מבקשי סיוע בדיור שאינם זכאים לסיוע, או מערערים על קביעת זכאות שנקבעה לפי נתוניהם, למעט הוועדה הציבורית לאיכלוס, או במקרים שאין בסמכות הוועדה לידון בהם". הבחינה של וועדת החריגים בקשה המוגשת לה בהתאם לסעיף 2.2 הנ"ל אינה מעבירה תחת שבט הבקורת את דחיית הזכאות לפי נוהל 08/05, כי אם בוחנת זכאות חרף אי התקיימות התנאים לזכאות לפי נוהל 08/05 כחריג.

...

במקרה זה, לא ניתן לומר כי נפל פגם המצדיק התערבות בהחלטת המשיב שמצא לקבוע כלל נוקשה שלא ניתן לסטות ממנו אף במקרים מיוחדים ויוצאי דופן, נוכח כל האמור.

מקרה זה, הוא מקרה בו דווקא קביעת אפשרות לחריגים היא בעייתית, שכן, בשים לב למשאב המוגבל, הטבה עם החריג תבוא בהכרח על חשבון פגיעה באחר, הזכאי לשימוש במשאב על פי הכלל (השוו: בג"ץ 8300/02 נסר נ' ממשלת ישראל (22.05.12); דפנה ברק-ארז, "כללים, חריגים ושיקול דעת במשפט" בתוך: ספר דורית בייניש (בעריכת קרן אזולאי, איתי בר-סימן-טוב, אהרן ברק ושחר ליפשיץ, 2018) 111, 128) בנסיבות אלו, בהן מצא המשיב ליתן משקל משמעותי יותר לבעלי נכות קבועה ולהעדיפם במסגרת זו, נוכח האמור, על פני בעלי קשיים אחרים, חמורים ככל שיהיו, שכן אלו יכולים למצוא פתרון במסגרת סיוע בשכר דירה, אין כל הצדקה לאפשר את הבאת עניינו של כל אחד ואחד בפני הוועדה, בלי לקבוע תנאי סף, כשבסופו של דבר התוצאה תהיה דחיית הבקשה.

על כן, צודק ונכון יותר לקבוע תנאי סף במקרה זה. בשים לב לכל האמור, העתירה נדחית.

עוד נטען שמכוח סעיף 3(ג)(2) לחוק זכויות רכישה, הוקמה ועדת חריגים למתן מענקים לזכאים אשר אינם עונים על התנאים הקבועים בחוק, ובה גובשה עמדה לפיה בהגדרת נכה יכללו גם נכים שאינם רתוקים לכסא גלגלים או עיוורים מלאים, בלבד שנקבעה להם דרגת נכות רפואית של 80% ויותר לצמיתות ומתקיימים מקיצבת אי כושר הישתכרות בשיעור 75% או יותר מהמל"ל. נטען שבמקרה דנן, העותר לא עונה על הגדרת "נכה" בהתאם לחוק או לנוהל מכר דירות.

...

נטען שההחלטה בנוגע להעלאת אחוזי הנכות ניתנה לאחר החלטת המשיב ביום 16.2.23 (ההחלטה הראשונה מיום 2.2.23), אך צוין שגם אם הייתה מונחת בפני הוועדה, הדבר לא היה מועיל לעותרים כי לגישת המשיב, גם במצב החדש הייתה נדחית בקשתם לקבל הנחת נכה לרכישת הדירה מאחר שנכותו הרפואית של העותר לא מגיעה ל-80%.

יצוין שאיני מקבל את טענת העותרים שאת חישוב שנות הוותק יש לעשות רק מיום כניסת החוק לתוקף.

תוצאה מכל האמור לעיל, הגעתי למסקנה שיש לדחות את העתירה על שני חלקיה.

ביום 26/11/19 נקבע כי לתובע אובדן כושר הישתכרות בשיעור 65% מלפני 15 חודשים.

עם זאת אושרה זכאות התובע לקיצבת שירותים מיוחדים מיום 1/1/20 (באשר תנאי הזכאות לקיצבת שר"מ שונים).

הכרעה המסגרת הנורמאטיבית סעיף 196 (א) לחוק הביטוח הלאומי, שמכוחו מוקנית למבוטח הזכאות לקיצבת נכות קובע כדלקמן: (א) נכה זכאי לגימלה לפי פרק זה אם אי-הכושר להישתכר נגרם לו בהיותו תושב ישראל או בהיותו תושב ארץ-ישראל לפני יום ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948), או אם בהגיעו לגיל 18 היה תושב ישראל ונכה, אף אם הליקוי נגרם לפני היותו תושב ישראל או אם הליקוי שבשלו נגרם אי הכושר להישתכר, נגרם בישראל בהיותו קטין תושב ישראל.

...

על רקע האמור ביום 1/1/20 נמסרה לתובע הודעה כי תביעתו לגמלת נכות נדחתה מהטעם שאי הכושר להשתכר לא נגרם בהיותו תושב ישראל.

מעדות נציג משרד הפנים עולה כי התובע לא היה בר גירוש אלא שהיה זכאי לאשרה מסוג ב/5 אך זו לא ניתנה לו מטעמים טכניים ומכל מקום למיטב הבנתנו בנסיבות העניין אין לקבוע כי ערב תחילת נכותו שהותו לא היתה חוקית או כי שהה בישראל מכח אשרה מסוג ב/1 ולכן לא חלים עליו הסייגים שבסעיף 2א(ב)(1) או 2א (ב)(3) להגדרת "תושב". הנתבע לא טען לשלילת התושבות מכח תת סעיף אחר, ולפיכך אנו מקבלים את טענת התובע לפיה יש לראותו כתושב מאז שנת 2006 לנוכח האמור לעיל החלטת הנתבע מיום 1/1/20, נשוא ההליך דנן, תבוטל.