בדחותו בקשת רשות העירעור, קבע כב' הש' רובינשטיין בפיסקה ו' להחלטתו "כמותי כבית המשפט המחוזי, סבורני כי ריצוי שלושה חודשי מאסר בעבירות שירות מהווה ענישה מקילה, אם לא מקילה מדי, גם בהיתחשב בשלל הנסיבות שהעלו המבקשים";
קיימת איבחנה בין הפסיקה שנסקרה לעיל לבין ענייננו, שכן התקיפה לא גרמה לחבלות.
בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר דן במקרים דומים לאלו שלפניי, אישר מתחמים הנעים בין מאסר מותנה למאסר בפועל, אשר יכול שירוצו בעבודות שירות, בעבירת תקיפה סתם, הכל כמפורט להלן -
עפ"ג (ב"ש) 25058-02-20 ביליאנסקי נ' מדינת ישראל (9.12.20) - נדחה עירעורו של מי שנידון למאסר מותנה, של"צ ופצוי בגין הרשעתו בתקיפה סתם על רקע ויכוח בעינייני עבודה בין נהגי מוניות, לאחר שנקבע מיתחם הנע בין מאסר מותנה ל-6 חודשי מאסר בפועל, אשר יכול שירוצו בעבודות שירות;
עפ"ג (ב"ש) 49936-06-16, 49854 יצחק ואח' נ' מדינת ישראל (14.9.16) - העירעור על הכרעת הדין היתקבל באופן חלקי, כך שנותרה הרשעת מערער 1 בסיוע לאחר מעשה ומערער 2 הורשע בתקיפה סתם ועל כל אחד מהמערערים הושת מאסר מותנה;
עפ"ג (ב"ש) 48463-11-14 גוזלאן נ' מדינת ישראל (29.4.15) - נדחה ערעור על גזר הדין בו בעבירות גניבה וניסיון לתקיפה סתם, הושתו מאסר מותנה ופצוי על צעיר, נעדר עבר פלילי, שלו נסיבות חיים מורכבות ואשר להתרשמות שירות המבחן עשה מאמצים רבים לנהל אורח חיים נורמאטיבי;
על פי פסיקת בית משפט השלום, אליה הפנה ב"כ המאשימה בטיעוניו לעונש -
ת"פ (ב"ש) 50991-04-19 מדינת ישראל נ' טל טליה (17.7.19) - בעבירות תקיפה סתם, איומים והחזקת סכין, קבע סגן הנשיאה (כתוארו אז) כב' הש' ברסלר-גונן מיתחם של 2-12 חודשי מאסר והושתו 5 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית.
בית המשפט העליון קבע דרך חישוב הפצוי בהליך הפלילי, כמצוות סעיף 77(א) לחוק העונשין ב-ע"פ 7186/19 טובי נ' מדינת ישראל (8.1.20):
"... בשל העובדה שפיצוי בהליך הפלילי אינו מחייב הליך של הוכחת נזק מדויק, ונקבע בהתאם להתרשמותו של בית המשפט, הרי שאין למצות במסגרתו את הנזק הכולל שניגרם לנפגע העבירה, ויש לתחמו. פיצוי זה הריהו 'עזרה ראשונה' הנתנת לנפגע העבירה בתום ההיתדיינות בפלילים. בצד אותה 'עזרה ראשונה' עומדת האפשרות להגיש בנפרד תביעה אזרחית נגד העבריין, בגין מלוא ניזקי קרבן העבירה".
גזירת העונשים המתאימים לנאשמים במסגרת המיתחם
כפי שיפורט להלן, נסיבותיהם האישיות של הנאשמים שונות ומידת אשמו של כל נאשם, תרומתו לארוע ומספר העבירות בהן הורשעו שונים אף הם. כפי שציין בהגינות ב"כ הנאשמים עצמו, לאחר שטען כי המיתחם צריך להיות זהה "אם במיתחם הם צריכים להיות קצת יותר למעלה, זה כבר ויכוח ש... (לא ברור) נתווכח,...". זאת ועוד, כפי שנקבע בסעיף 4 לפסק דינה של כב' הש' פרוקצ'יה ב-ע"פ 10370/02 סויסה נ' מדינת ישראל (27.5.03) (ההדגשות לא במקור - זד"ל), כי -
"אין להשתית על עיקרון אחידות הענישה את תורת הענישה כולה. כלל זה מהוה שיקול ענישה חשוב, אך לא בלעדי, בין מכלול שיקולים שיש להעריכם ולאזנם באיזון ראוי כדי להגיע לתוצאת ענישה שקולה אשר תגשים את תכלית ההגנה על עניינו של הפרט ושל הציבור המשולבים זה בזה".
כך נקבע גם ב-סעיף 15 לפסק דינה של כב' הש' פרוקצ'יה ב-ע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל (1.4.07) (ההדגשות לא במקור - זד"ל), כי -
"עיקרון אחידות הענישה, עם כל חשיבותו, אינו שיקול עונשי העומד לעצמו, ואינו עיקרון בלעדי שלעולם אין לסטות ממנו... עיקרון זה נושא עמו משקל יחסי ביחס ליתר שקולי הענישה, ואם קיימים שיקולים כבדי משקל המצדיקים סטייה ממנו מטעמים של צדק ואנטרס צבורי כי אז על בית המשפט לחרוג ממנו ולהעדיף שקולי ענישה אחרים"
כעולה מטיעוני ההגנה לעונש ומהתרשמות שירות המבחן, הנסיבות שלא קשורות בבצוע העבירות הרלוואנטיות לנאשם 1, בהתאם לסעיף 40יא לחוק העונשין הן -
מבחינת הפגיעה של העונש בנאשם 1 ובמשפחתו, נסיבות חייו והנזקים שנגרמו לו מבצוע העבירות ומהרשעתו - מתסקיר שירות המבחן עלה כי נאשם 1 כבן 34, הצעיר מבין 6 ילדי הוריו, שנפטרו, ומותם היוה עבורו טראומה.
באשר לעברו של נאשם 1 - מעיון ברישומו הפלילי של נאשם 1 עלה כי לחובתו 3 הרשעות קודמות ב-2 עבירות הפרת הוראה חוקית ו-5 עבירות הסעת שב"ח, בגינן אף ריצה 6 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים.
ב-2008 עזב את בית הספר על רקע סיכסוך מישפחות וחשש לנקמה, שב לאחר כשנה למסגרת חינוכית, אותה סיים ללא תעודת בגרות ובשנת 2018 הישתלב במכינה והשלים בגרויות.
בדבריו לעונש ביקש נאשם 3 לברר מה העונש שסוכם לגביו, ומשהבין כי מדובר במאסר מותנה, אמר "אם ניסגר על התנאי? תודה. אין לי מה לדבר, אין לי מה לדבר".
לנאשם 3 אין רישום פלילי, אולם לחובתו 16 הרשעות תעבורה בעבירות מהירות, שימוש בטלפון, נהג חדש, חגורת בטיחות, סטיה מנתיב, רישיון לא בתוקף, אור אדום ורכב לא תקין.
...
עמדה על כך כב' הש' וילנר, בסעיף 12 לפסק דינה ב-ע"פ 7220/19 זגורי נ' מדינת ישראל (6.2.20) -
"בית משפט זה עמד לא אחת על החומרה הגלומה בעבירות אלימות ועל הצורך בהרתעה מפני ביצוען. זאת, מחמת פגיעתן האנושה בזכותו של אדם לשלמות גופו, לביטחון ולכבוד".
מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי רבו מקרי האלימות בארץ בכלל ובאזור הדרום בפרט.
מעבר לפגיעה הפיזית במתלונן, מידת הפגיעה בשלוות נפשו ובכבודו לא מבוטלות אף הן. מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי ביצוע מעשי התקיפה בחבורה, על ידי שלושת הנאשמים, העצימה מידת הפגיעה בערכים המוגנים.
לצד זאת, מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי כל אחד מהנאשמים תרם תרומה שונה וקיים שוני בנסיבות ביצוע העבירות על ידי כל אחד מהנאשמים, כפי שפורט לעיל.
מיום 10.7.2012מכל המקובץ לעיל עולה, כי נסיבותיהם האישיות של הנאשמים שונות ומידת אשמו של כל נאשם, תרומתו לאירוע ומספר העבירות בהן הורשעו שונים אף הם. נזכיר כי נאשם 1 הוא מי שנהג בסוואנה תוך הדלקת אורות גבוהים וחסם באמצעות הסוואנה את הפיאט.
כך, התחשבות בצורך בהרתעה אישית ובהרתעת הרבים, בהתאם לסעיפים 40ו ו-40ז לחוק העונשין והאינטרס הציבורי, השוני בנסיבות ביצוע העבירות ובנסיבות שלא קשורות בביצוע העבירות - מובילים למסקנה כי יש לקבל עתירת המאשימה ולהשית עונשי מאסר על נאשמים 1 ו-2 שירוצו בעבודות שירות (בהינתן חוות הדעת בעניינם).
בהינתן חומרת מכלול מעשי כל אחד מהנאשמים, מידת מעורבותו ומידת אשמו של כל אחד מהם, מצאתי כי יש למקם את נאשמים 1 ו-2 בחלקו התחתון של המתחם, אך לא בתחתיתו, ואילו את נאשם 3 בתחתית המתחם - ואני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים:
נאשם 1 -
3 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות.