כן ראו גם בערכאות הדיוניות בבשא (כ"ס) 1079/08 שמעון הראל חממי נ' איילון, חברה לביטוח בע"מ:
"לעניין טענת ב"כ התובע לאי הפעלת תקנה 15 במלואה - אין טענה זו רלוואנטית למקרה שלפנינו, מאחר ועל פי סעיף 6 ב' מימצאי המל"ל רלוואנטיים אך ורק לעניין הנכות הרפואית, ובאשר לנכות התפקודית שיקול הדעת הנו לביהמ"ש בלבד, ואין בהחלטת ועדת המל"ל לעניין זה כדי להעלות או להוריד במסגרת הדיון בתיק.".
וכמו כן בתא (ת"א) 56570-08 אילן מזרחי נ' אריה חברה לבטוח בע"מ:
"אשר לטענה בדבר אי הפעלת תקנה 15, אין בטענה זו כל רבותא בכלל ולעניין בקשה להבאת ראיות לסתור בפרט שהרי הלכה היא כי קביעת הוועדה הרפואית מחייבת רק לעניין הנכות הרפואית, וראה לעניין זה ע"א 516/86 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ (4) 687 (1986).".
למעלה מן הצורך אוסיף,כי, אכן, כפי שנכתב בהחלטת הועדה, לא הופעלה תקנה 15, ונוכח העובדה כי נכותה של התובעת נקבעה בשיעור 19%, לא היה מקום להפעילה, אך לא ברור מדוע סבורה התובעת כי דבר זה כשלעצמו מצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור וטענות התובעת בעיניין זה בנוגע למיגבלה הקבועה בחוק, אין מקומן בגדר ההליך שבפני.
וכן בעקבות פסק הדין האמור, ראו גם בר"ע (ת"א) 1995/05 ראובן יהודה נ' הדר בע"מ חברה לבטוח בעמ' 4:
"כפי שציין כב' השופט אור בע"א 5779/90 הנ"ל, לא אחת נתקלים בתי המשפט בחוות דעת סותרות באופן קוטבי. אולם, העובדה שמול גישת הוועדה עומדת חוות דעת שונה אין בה כדי להצדיק התרת הגשתן של ראיות לסתור. יתרה מכך, לנוכח ההבדלים בין הדיונים בפני הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי לדיון בפני בית המשפט, לא אחת נתקלים בתי המשפט בהחלטות קצרות ולעיתים לא מפורטות דיין, בנגוד לחוות הדעת המוגשות לבית המשפט. אילו סברנו כי כל אימת שמידת ההנמקה של החלטת הוועדה או שיקוליה אינם נקיים מספקות מהוה הדבר נימוק להתיר הבאת ראיות לסתור, היה זה תחילתו של תהליך שסיומו ריקון הסעיף מתוכנו. סעיף 6 ב' תוקן לאחר שבתי המשפט צברו ניסיון ביישומו של חוק הפלת"ד ועל מנת לייעל את הדיון בו. המחוקק היה מודע לשוני בסדרי הדין והראיות בהליך להוכחת נושא שברפואה על פי פקודת הראיות ותקנות סדר הדין האזרחי, לבין קביעת דרגת נכות על פי דין אחר. אולם, למרות ההבדלים בחר בייעול ההליך ופישוט ההליכים. התרת הרסן באופן שיאפשר לבית המשפט הדן בתביעה על פי חוק הפלת"ד לבקר את החלטות הוועדות הרפואיות תוך השוואת חוות הדעת, שקילת הראיות שהיו בפני הוועדה והערכת אופיין המשכנע של ראיות אלה או אחרות מחטיאה את מטרת החוק".
על אחת כמה וכמה, מקום שהוצגה חוות הדעת של מומחה לועדת הערר, וועדת הערר דחתה במפורש את מסקנותיה לאחר ביצוע בדיקה בהחלטה מנומקת.
כאמור לעיל, החלטת ועדת הערר בעיניינה של התובעת ניתנה ביום 14.3.2021 ; תקנה 92 פורסמה ביום 24.11.2021 (התיקון נחתם ביום 13.10.2021 כפי שטענה התובעת); ובסעיף 2 לתיקון נקבע כי "תחילתן של תקנות אלה באחד בחודש שלאחר תום שלושה חודשים מיום פירסומן (להלן – יום התחילה), והן יחולו לגבי מי שעניינו נדון בועדה או בועדה לערעורים מיום התחילה ולאחריו."
משמעות קבלת טענת התובעת, היא כי כל אימת שעניינו של תובע שנקבעה לו נכות ריאומטולוגית במסגרת ועדת מל"ל, יובא בפני בית המשפט בהליך לפי סעיף 6(ב) לחוק הפיצויים, יידרש להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל ללא כל נימוק נוסף, רק בשל התיקון לתוספת.
...
התיקון לתוספת
גם טענתה השנייה של התובעת, לפיה הוספת התיקון לתוספת לכשעצמו מהווה טעם לקבלת הבקשה, נדחית על ידי.
על אף האמור, מצאה הוועדה לדחות את הטענות האמורות וקבעה כי למצבה האמור של התובעת בתחום הראומטולוגי קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות, העמידה את נכותה בשיעור 10% והתיקון שבתוספת אינו יכול לשנות מקביעה זו.
לאור האמור לעיל אני קובעת כי טענות התובעת בהקשר זה אינן אלא ערעור על החלטת וועדות המל"ל ואינן באות בגדר החריגים המצדיקים להיעתר לבקשה.
סוף דבר
התוצאה היא שבהיעדר טעם מיוחד וחריג, אני דוחה את הבקשה למתן ראיות לסתור וההליך יתנהל על פי קביעת המל"ל בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים.
