אי ידיעת העובדות הרלוונטיות להארכת מועד ההתיישנות

ככל שהנזק חמור יותר, גוברת הציפייה מהתובע לבצע בירור בתוך תקופת שבע השנים המוקצבות לו. מועד פנייה לייעוץ משפטי או מועד קבלת חוות דעת רפואית אינם רלוואנטיים לעניין תחילת תקופת ההתיישנות.

אשר לטענת התובעים כי היו צעירים מאד באותה העת טוענים הנתבעים כי לפי ההלכה הפסוקה אין בכך כדי להקנות ארכה נוספת ואין מקום להוסיף תקופת התארגנות טרם יחל מירוץ ההתיישנות.

הוא קובע כי מירוץ ההתיישנות יושעה כל עוד נעלמו מעיניו של התובע העובדות החיוניות להגשת התובענה, ובילבד שהתקיימו שני תנאים מצטברים: האחד, שהתובע לא ידע אחת או יותר מעובדות אלו מסיבות שאינן תלויות בו (אי ידיעה סובייקטיבית); השני, שבזהירות סבירה הוא לא יכול היה למנוע את אי הידיעה (אי ידיעה אובייקטיבית).

"בהיעדר ידיעה של התובע, שלא גילה ולא היה עליו לגלות כי קמה לו עילת תביעה, נחלשים חלק מהטעמים שבבסיס דיני ההתיישנות: לא ניתן לראות את התובע כמי שויתר או ישן על זכויותיו ולא ניתן לבוא אליו בטרוניה על כך שיצר ציפיות אצל הנתבע לפיהן הוא ויתר או מחל על תביעתו. לכן תושעה נקודת הפתיחה של מירוץ ההתיישנות עד למועד בו התובע מגלה או יכול לגלות את העובדות הטעונות גילוי. כלל זה מכונה 'כלל הגילוי' (Discovery Rule) או 'כלל הגילוי המאוחר'" (ע"א 8880/13 דוד וינשל נ' מדינת ישראל, פס' 22 (30.8.2016) (להלן - פס"ד וינשל).

...

בתצהיר הראשון ציינו התובעים (בתצהירים זהים) כי "בגיל חמישה חודשים לאור גדילת הראש בצורה לא נורמלית, בתאריך 16.5.11 בוצעה בדיקת MRI ובסמוך לכך (כעבור יום או יומיים לפי מיטב זכרוני) הרופאים בישרו לנו את הבשורה המרה ונודע לנו על מחלת Dandy-Walker syndrome ממנה סובל ש'". ובהמשך: "הרעיון להגיש תביעה עלה אצלנו לאחר שגיסתי שמעה מחברה טובה שלה על מקרה דומה, והמליצה לנו לפנות לעו"ד רחמני רבינוביץ' אשר מטפלת באותה חברה. לאחר שהתייעצנו עם עורכת הדין – עו"ד ד"ר רינה רחמני רבינוביץ', החלטנו להגיש את התביעה. פגשנו את עורכת הדין לראשונה ביום 18.5.18 וביקשנו שתייצג אותנו בתביעה". בתצהיר השני העלתה התובעת גרסה שונה לגבי המועד הראשון בו נודע לה על התסמונת וציינה כך: "כשש' היה בן 5 חודשים, הגעתי לביצוע בדיקה שגרתית בטיפת חלב שכללה חיסון, ובדיקת משקל, גובה והיקף ראש. האחות בטיפת חלב שמה לב בעת בצוע הבדיקה כי היקף הראש של ש' גדל באופן משמעותי (ביחס לבדיקה הקודמת). האחות אמרה לי שמדובר במשהו שאיננו תקין ושהיא איננה יכולה לחסן את ש' אלא רק באישור רופא והפנתה אותי למרפאה. רופאת המשפחה בקופ"ח לאומית הפנתה אותי לבדיקת אולטרסאונד, ולאחר שהגיעו התשובות של הבדיקה נאמר לי שיש לחץ מוחי ונשלחנו לבדיקה אצל רופא נוירוכירורג בסורוקה – ד"ר מיקי גידון. ד"ר גידון בדק את ש' והסביר לנו שהוא מאשפז את ש' שהיה באותה עת בן 5 חודשים באופן מידי כי יש הצטברות נוזלים במוח שגורמת ללחץ במוח. כמו כן הסביר שבמהלך האשפוז תבוצע בדיקת סי.טי. ואולי גם אם. אר. איי. עם קבלת תוצאות הבדיקות הוחלט לנתח את ש' כי נמצאה ציסטה בגומה האחורית של המוח, הוסבר לנו שבמהלך הניתוח יוכנס נקז, כדי לנקז את הנוזלים במוח. קיבלתי את הבשורה המרה בצורה מאד קשה! תינוק כל כך קטן כבר צריך לסבול! פחדתי מאוד מהניתוח! והייתי מבולבלת מכל מה שקורה סביבי, חסרת שקט וסובלנות. ש' הוכנס לניתוח. כעבור יום או יומיים, לפי מיטב זכרוני, ד"ר גידון הסביר לנו כי על פי כל הסימנים והבדיקות, שילה יוסף סובל מתסמונת דנדי ווקר. זו הפעם הראשונה ששמעתי על התסמונת הזו. ד"ר גידון הסביר לנו על תסמונת דנדי ווקר ושהיא מולדת ולפי מיטב זכרוני גם אמר לנו שלדעתו יש קשר בין השומות שהוא נולד איתם לציסטה שנמצאה במוח ושהיא גורמת לחסימת הנוזלים...לא נאמר לי שזו תסמונת שניתן היה לגלות במהלך ההיריון בסקירת מערכות העובר שעשיתי". ובהמשך ציינה: "ככל שהימים חלפו וקראתי באינטרנט על תסמונות דנדי ווקר וגם על התסמונת העורית, חלפה בראשי המחשבה שאולי הייתה פה רשלנות ושלא איתרו את הבעיה של ש' עוד בהריון. כשש' היה בן שלוש וחצי בערך...הלכתי להתייעץ עם עו"ד אלטרמן בעניין של ש'. עוה"ד שאל אותי אם היית יודעת שיש בעיה בעובר האם היית עושה הפלה? עניתי לו שאני חושבת שלא הייתי מפילה את ש'. הוא אמר לי, אז אין לך מה לתבוע! וככה זנחתי את העניין...הרעיון לנסות ולהגיש תביעה בכל זאת, עלה אצלנו לאחר שאחותי, הילה, שמעה מחברה שלה שגם לה עורך דין אמר שאין עילה לתביעה לרשלנות בהריון של הבן שלה ובכל זאת עורכת הדין הגישה תביעה לבית המשפט והם נמצאים אפילו בהליך גישור, והיא המליצה לנו לפנות לאותה עורכת דין אשר מטפלת באותה חברה". תצהירו של התובע דומה לתצהיר התובעת.

התובעים טוענים בסיכומיהם כי לא קיבלו לידם עד מועד השחרור מאשפוז את הרשומות הרפואיות ולכן יש לדחות את מרוץ ההתיישנות לכל הפחות עד לאחר מועד זה. דין הטענה להידחות, לא רק בשל העובדה שתוצאות האולטרסאונד היו בידי התובעים עוד ביום 11.5.11.

ההלכה הפסוקה דחתה טענות מסוג זה ודחתה הטענה כי יש להתחשב בחוסר יכולתו של התובע להתפנות לטפל בתביעה עקב טיפולים רפואיים והתמודדות במישורים שונים עם הפגיעה והנזק ולהתחיל את מרוץ תקופת ההתיישנות רק לאחר מכן: "אותו רציונל העומד בבסיס הדברים שלעיל, מוליך גם למסקנה לפיה תקופת ההתמודדות עם הפגיעה וההתארגנות לגיבוש הראיות והתביעה, לא תביא לעיכוב בתחילת תקופת ההתיישנות. כך, תקופת ההתיישנות מתחילה "לרוץ" גם בנסיבות בהן הניזוק נזקק לטיפול בנזקיו, ובתוך כך – לעבור טיפולים רפואיים, לשקם את מצבו הכלכלי, המשפחתי או הנפשי.

לאור כל האמור, אני מקבלת הבקשה ומורה על דחיית התובענה בשל התיישנותה.

באשר לטענה כי חלה בנידון הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות הדוחה את מועד תחילת מירוץ ההתיישנות משום שחברי הקבוצה לא היו מודעים לפס"ד בעיניין זלוצין מיום 4.6.2001, הרי שלפי ההלכה מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד שבו קיים קצה חוט בדבר ידיעת העובדות ואי ידיעת הכלל המשפטי אינה מעכבת את תקופת ההתיישנות.

המבקשת טוענת, מאידך, כי יש להחיל בנידון את הוראות סע' 7 ו – 8 לחוק ההתיישנות המעכבות את תחילת מירוץ ההתיישנות במקרה של הטעה או אי ידיעת העובדות הרלבנטיות מצד התובעים.

כך הובהר בפסיקה כי אין מקום לברר במסגרתה של תובענה ייצוגית תביעה לגביה נטען כי יש להאריך את מועד ההתיישנות של התביעה בשל חוסר ידיעה שנפל אצל מי מחבריה, שכן במקרה שכזה נידרש להוכיח את טענת העידר ההתיישנות לגבי כל אחד ואחד מחברי הקבוצה.

...

בכל הקשור לצדדי ג' שלא תיקנו את ריכבם ותבעו את מבוטחי הפניקס הרי שאמנם לגביהם תקופת ההתיישנות היא 7 שנים, היינו עלינו להתייחס לתקופה שמיום 16.1.11 ועד 11.3.15 ואולם לעניין זה אני מקבל את טענת הפניקס כי עומדת לה הגנת תום הלב, ובמילים אחרות, אומנם הכרענו כי הלכת זלוצין שניתנה אחר הכרעת אגף ההון מיום 20.6.99 מתייחסת אף להחזר מע"מ בפוליסות לביטוח רכב ואולם לא ניתן להתעלם מהעובדה שלפני חברות הביטוח הונחה לכאורה הכרעת אגף ההון מיום 20.6.99 וכי באופן עקרוני ניתן היה לטעון לחילוקים שונים בין החיוב הכללי שנקבע בהלכת זלוצין לחיוב התשלום בביטוח רכב תוך השענות על אותה הכרעה משנת 1999 לגביה לא הוציא אגף ההון כל עדכון.

ואם כן אחר שמצאנו כי המבקשת אינה ראויה לשמש כארגון מייצג בתובענה שבנדון, הוספנו ומצאנו כי אף האינטרס הציבורי לא יפגע מקביעה זו נוכח רמת הראיות הדלה שסיפקה המבקשת לצורך הוכחת תביעתה.

מכל מקום, בנדון, נוכח התוצאה אליה הגעתי, אינני נצרך לקבוע מסמרות בשאלה זו. סוף דבר מכלל האמור מעלה, מצאתי לדחות הבקשה לאישור התביעה כתביעה ייצוגית כנגד המשיבות.

לשיטתם, יש להחיל בנסיבות אלו את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1968 (להלן: חוק ההתיישנות) ולקבוע כי לא ידעו את העובדות המקימות להם עילת תביעה עד לשנת 2017.

טענות התובעים בנוגע לכך שלא הבינו את ההשלכות המשפטיות של היעדרו של היתר בניה הן טענות שאין בהן כדי להאריך את מנין המועדים לתחילתו של מרוץ ההתיישנות, שהרי סעיף 8 נוקב במפורש בביטוי "נעלמו מן התובע העובדות", עובדות - בשונה מדין.

אין בעובדה שהתובעים הם (בהנחה שיש ממש בטענתם בעיניין זה) עולים חדשים אשר לא היו בקיאים בשפה העברית במועדים הרלוואנטיים כדי להצדיק דחיה של מנין ימי ההתיישנות, שכן ביהמ"ש נידרש לבחון את הנסיבות של המקרה אך אינו נידרש לקחת בחשבון במסגרת שיקוליו את נסיבותיהם האישיות של התובעים דוקא, בשונה מקונים סבירים באותן נסיבות (ר' עניין גיא לפל הנ"ל בעמ' 131 והפסיקה שנסרקה בעיניין זה שם, וכן ראה דיון בעיניין זה בספרו של כב' השופט טל חבקין, היתיישנות (2014), בעמ' 157-160).

בהתאמה, יכולים היו התובעים בכל עת להעזר במי מטעמם לצורך הקראת ההסכם אף לאחר החתימה עליו ולו נקטו באמצעים הפשוטים ביותר של קריאת ההסכם בעצמם או באמצעות מי מטעמם – יכולים היו לגלות ולו את ראשית ראשיתו של חשד סביר בנוגע לעובדות המקימות להם לשיטתם עילת תביעה כנגד נתבעת זו. ושוב יובהר כי העובדה שהתובעים, באופן סובייקטיבי, התקשו בהבנת השפה העברית לטענתם (אציין כי אף עובדה זו שנויה במחלוקת, שלא כאן הוא המקום לבררה), אין בה כדי להאריך את מנין ימי ההתיישנות אף בנוגע לעילת התביעה כנגד הנתבעת 2, שכן ביהמ"ש אינו בוחן אלא את האפשרות של התובעים לדעת את העובדות על פי מבחן אובייקטיבי ומנקודת ראותו של האדם הסביר, קרי הקונה הסביר.

...

גם בעניינה של נתבעת זו אין בידי לקבל את טענת התובעים מהטעם המפורט בסעיפים 22 ו-23 שלעיל.

יחד עם זאת , במקום שנעלה מספק, על פי כתב התביעה ונספחיו לבדם, כי יש לדחות את התביעה על הסף, יימנע ביהמ"ש מגרירת הצדדים להליכים ממושכים ויקרים שאין בהם תועלת, הצדקה וצורך.

מכל אלו – נחה דעתי כי יש להעדיף דחייה של התביעה בשלב מקדמי זה על פני בירור שאלת ההתיישנות במקרה הנוכחי בתום ההליך, וכך אני מורה.

עוד טען שמשך השנים מאז ההפקעה נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, ולכן ההתיישנות של 7 שנים תתחיל ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה בשנת 2014.

ככל שלטענת התובע הוארך המועד להגשת תביעות בשל אי ידיעת העובדות המקימות את עילת הפצוי, או הודאת הנתבעת בזכותו של התובע לפצוי, דין טענות אלה להדחות לגבי התביעה לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבנייה.

הודעת ההפקעה בוטלה במסגרת פירסום מיום 12.10.61 שעסק גם בהפקדת תוכנית ג/400 וגם : הודעת ביטול ההפקדה אינה רק בתחומי תוכנית ג/400, אלא היא הודעה נוספת על ההודעה בדבר הפקדת תוכנית ג/400, ולכן השאלה אם המקרקעין כלולים ב-ג/400 אינה רלוואנטית.

...

על כן, לפי קביעת שמאית בית המשפט, שיש לאמץ את מסקנותיה (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (נבו 31.12.1988), אני קובע את פיצויי ההפקעה שלהם זכאי התובע בסך 34,730 ₪ נכון ל-14.2.02.

פיצוי עונשי יינתן רק במקרים חריגים, שזה אינו אחד מהם, ועל פי טיעונים ונימוקים שאינם מסתפקים באמירה "התנהגות בחוסר תום לב – היא לא שילמה פיצוי לתובע חרף הודאתה והתחייבותה". על כן אני דוחה את התביעה לפיצוי זה. סיכום: על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלקה הקטן (89,845 ₪ נכון ליום 19.6.22, לעומת תביעה של 737,718 ₪ נכון ל-27.12.20), ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע 89,845 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) מיום 19.6.22 ועד התשלום בפועל.

איני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות התובע בגין שכר השמאית, לאור התוצאה, ובהתחשב בתוצאה לעומת התביעה, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע 3,000 ₪ מתוך אגרת בית המשפט ששילם, ועוד שכר טרחת עורך דין בסך 5,850 ₪.

] על יסוד האמור אנו קובעים שלא עלה בידי התובע להראות שמתקיים בו החריג שיצדיק את עצירת מרוץ ההתיישנות, או שיצדיק הארכת מועד, בשל אי ידיעה או הטעה.

] לסיכום, בנסיבות המקרה כאן, בהיתחשב בהשתהות הניכרת ממועד הגשת התביעה הראשונה, בהיתחשב בכך שבתביעה הראשונה התובע לא העלה טענות עובדתיות שעשויות היו לזכות אותו בקיצבה מיוחדת בשיעור גבוה יותר בשל צורך בהשגחה או בהסעות מיוחדות, בהיתחשב בכך שהתובע העיד שמצבו התיפקודי החמיר מאז מה שעשוי להקשות על בדיקת הזכאות נכון למועד הרלוואנטי, בהיתחשב בכך שלא הצביע על נימוק של ממש שמנע ממנו לתקוף את ההחלטה הראשונה במועד, במיוחד כשהיה מיוצג באותה עת, בהיתחשב בכך שלא מן הנמנע שעד שהסתיים ההליך הנזיקי לא היה לתובע כל אינטרס להגדיל את שיעור הקיצבאות שקבל מהנתבע – אין הצדקה להאריך את המועד להגשת תביעה כנגד ההחלטה הראשונה.

...

טענות הצדדים לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה בהתייחס להחלטה הראשונה מחמת התיישנות.

[footnoteRef:20] השינוי במצבו התפקודי של התובע במהלך השנים תומך במסקנה שיש לסלק את התביעה כנגד ההחלטה הראשונה, שכן בחלוף פרק זמן כה ארוך יקשה על הנתבע לבחון את הדברים לאשורם ולקבוע מהי נקודת הזמן המדויקת שבה החמיר המצב התפקודי, אם בכלל.

] לסיכום, בנסיבות המקרה כאן, בהתחשב בהשתהות הניכרת ממועד הגשת התביעה הראשונה, בהתחשב בכך שבתביעה הראשונה התובע לא העלה טענות עובדתיות שעשויות היו לזכות אותו בקצבה מיוחדת בשיעור גבוה יותר בשל צורך בהשגחה או בהסעות מיוחדות, בהתחשב בכך שהתובע העיד שמצבו התפקודי החמיר מאז מה שעשוי להקשות על בדיקת הזכאות נכון למועד הרלוונטי, בהתחשב בכך שלא הצביע על נימוק של ממש שמנע ממנו לתקוף את ההחלטה הראשונה במועד, במיוחד כשהיה מיוצג באותה עת, בהתחשב בכך שלא מן הנמנע שעד שהסתיים ההליך הנזיקי לא היה לתובע כל אינטרס להגדיל את שיעור הקצבאות שקיבל מהנתבע – אין הצדקה להאריך את המועד להגשת תביעה כנגד ההחלטה הראשונה.

סוף דבר – התביעה בהתייחס לתביעה הראשונה נדחית.