אי ידיעה על העדר ביטוח חובה בתוקף

בנידון מפנה התובע לחומר הראייתי הבא: סעיף 15 לת/1 (תצהיר עדותו של התובע) שם ציין כי: "אני לא ידעתי שלמשאית לא היה ביטוח חובה בתוקף, ואם הייתי יודע שלמשאית אין ביטוח חובה לא הייתי עולה על ההגה". בחקירתו הנגדית ציין התובע כי נודע לו על העידר הכסוי הבטוחי למשאית רק לאחר התאונה.

לאחר שבחנתי העדויות שבפני, שוכנעתי כי התובע עמד בנטל הראיה להוכחת העידר ידיעה סובייקטיבית על העידר ביטוח חובה במועד התאונה.

...

מה גם שלא מצאנו כל אשם בהתנהלותו של אל באסט בנסיבות המקרה דנן, כמפורט בסעיף 51 לעיל.

לכן דין ההודעה לצד שלישי נגד אל באסט להידחות.

סוף דבר בשאלת החבות על קרנית/הנתבעת מוטלת החובה לפצות את התובעים על נזקיהם הנובעים מהתאונה, ככל ובמידה שיוכחו בהמשך ההליך; ההודעה נגד צד ג'1 (מחמוד) מתקבלת במלואה; ההודעה נגד צד ג'2 (אל באסט) נדחית בזאת; הנתבעת תישא בשכר טרחת ב"כ התובע בהליך החבות בשיעור של 10,000 ₪, ובשכר טרחת ב"כ צד ג'2 בהליך החבות (בו למעשה לא נטל חלק, למעט הגשת כתב הגנה באיחור והגשת סיכומים) בשיעור של 5000 ₪; צד ג'1, מחמוד, יישא בשכר טרחת עו"ד של קרנית בהליך החבות בשיעור של 10,000 ₪; סכומים אלה ישולמו תוך 30 ימים מיום מתן החלטה זאת, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן החלטה זאת ועד ליום התשלום המלא בפועל.

מכל מקום, הנטל לסתור טענה זו רובץ לפתחה של התובעת כמצוות "המוציא מחברו". גם בית המשפט המחוזי בהליך המקביל קבע בפסק דינו: "חבותה של קרנית מכוח סעיף 7א' לחוק קמה רק כאשר הנפגע התגבר על 3 המשוכות שבסעיף: כי נהג בהיתר מהבעלים או מחזיק הרכב; כי לא ידע על העדר ביטוח תקף; כי בנסיבות העניין גם לא היה סביר שיידע על העדר הביטוח. התובע כשל בכל שלוש המשוכות. התובע היה בעלים של הרכב ועל כן הסעיף כלל לא חל עליו". (סעיפים 20-21 לפסק הדין בהליך המקביל).

ראה סעיף 17 לפסק הדין: "ראשית, נתי ראה את יקי רוכב על האופנוע וידע שהוא רוכב על האופנוע שכן הוא גר בבית הוריו בסמוך ליחידת המגורים של גיא בה התגורר יקי בתקופה הרלוואנטית, ולא מנע זאת. שנית, רישום הבעלות על שמו של נתי נעשה על דעתו ובהסכמתו של נתי. שלישית, נתי לא טרח לבדוק ולא היתעניין במצב הבטוחי של האופנוע...לא ניתן להיתעלם מהקרבה הפיזית של נית לאופנוע ומיחסי הקרבה והחברות בין נתי לבין גיא-אחיו ויקי, קירבה המעצימה אף היא את יסוד האשם בהתנהלותו של נתי שלפחות עצם את עיניו ונמנע מלברר את המצב הבטוחי של האופנוע, היה צריך לדעת שאין כסוי בטוחי ואף יכול היה למנוע את השמוש באופנוע ללא ביטוח. בעלותו הפורמלית של נתי באופנוע בצרוף האשם שדבק בהתנהלותו מקימים לטעמי יחדיו...את זכות חזרתה של קרנית כלפיו..." לעמדה זו של כב' השופט ורדי, הצטרף גם אב"ד כב' השופט שנלר עת ערך איבחנה בין הצורך לוודא קיומו של רישיון נהיגה תקף לבין הצורך לוודא קיומו של ביטוח חובה תקף.

...

מטעם זה ובהצטרף לגרסאות הסותרות ולעיתים המתחמקות של הנתבע בעניין זה (ראה שתיקתו בעיצומה של החקירה בנושא זה בעמ' 25 לפרוטוקול), דין טענת הנתבעים להיעדר ידיעת המנוחה בכל הנוגע להעברת הבעלות על האופנוע על שמה, להידחות.

שאלת החלוקה בין חבותה של המנוחה ביחס לחבותו של הנתבע לאור המקובץ לעיל, באתי למסקנה כי מידת האשם של המנוחה הינה בדרגה נמוכה בהרבה מזו של הנתבע החובש שני "כובעים פורמליים": מחזיק האופנוע ונהגו "וכובע לא פורמלי": בעליו הקנייני של האופנוע.

ראה סעיף 4 לפסק דינו של כב' השופט שנלר בפרשת יעקבי וכן ההלכה בעניין רע"א 10386/08 אטיאס נ' קרנית (19/4/09): " במישור היחסים שבין קרנית לבין כל אחד מן החייבים, חייב כל אחד מהם לשפות את קרנית בגין מלוא סכום הפיצויים ששילמה. קביעת "חלקו" של כל חייב היא אך במישור היחסים שבין החייבים לבין עצמם" סוף דבר התביעה כנגד הנתבעים 1-4 בהיותם יורשי עזבון המנוחה מתקבלת (על סך 175,000 ₪ כאמור בסעיף 5 לעיל).

בפסיקה נאמר כי מקום בו קיימים יחסי עובד מעביד בין מתיר השמוש ובין המשתמש ברכב, אין לידרוש מהעובד "לפשפש בכיסו של מעבידו ולנסות לברר אם מונחת בו פוליסת ביטוח", ועוד נאמר כי: "הינה הוא אותו מעביד המורה עובד מעובדיו כי יטול אחד מכלי הרכב של העסק, ינהג בו לאשר ינהג, ויחזור מיד לעבודה. במהלכה של אותה נהיגה מעורב הרכב בתאונת דרכים והעובד נפגע. מסתבר כי לא הוצא ביטוח לאותו רכב, והעובד שואל בעצתנו. על-פי הוראת סעיף 7(5) לחוק כפשוטה, לא יהא העובד זכאי לפיצויים. תוצאה זו הנה בלתי צודקת בעליל: העובד לא ידע, כמובן, על העדרו של ביטוח, ובנסיבות העניין אף לא ניתן היה לצפות כי ישאל את המעביד אודות הביטוח. מכאן ההצדק שלא לשלול את זכותו של העובד לפיצויים, והיא הוראת סעיף 7א לחוק". [עניין פרח, עמ' 692-693] בעיניין אגמי הנ"ל, דן בית המשפט העליון בשאלת סבירות אי הידיעה של עובד שניפגע עת נהג במסגרת עבודתו ברכב מעבידו וקבע כי "ניתן לסבור, כי קיומם של יחסי עובד-מעביד מקים חזקה או הנחה בדבר סבירות ההמנעות מלחקור ולדרוש באשר לקיומו של ביטוח תקף המכסה את השמוש ברכב. גם יחסים של ידידות אמיצה עשויים להקים הנחה דומה" [פסקה 18].

התובע נהג במסגרת עבודתו; ברכב שנימסר לו על ידי בני הזוג סבח - מעסיקיו, ובהנחייתם; ואשר לא ידע על היעדרו של ביטוח חובה המכסה את נהיגתו ברכב; ואשר אדם סביר במקומו לא היה יודע, כי בנגוד למצג שהשתקף מצילום התעודה שהונח ברכב, למעשה אין כסוי בטוחי לנהיגתו ברכב.

...

אני מחייב את קרנית לשלם לתובע את סכום הפיצוי המוסכם, בסך של 134,500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מהסכום הנ"ל בצירוף מע"מ, וכן הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ₪.

אשר להודעה שהגישה קרנית כנגד צדדי ג' - בעניין תמר, כאמור, ההודעה נגדה נדחתה; בעניין מוטי, כאמור, ניתן פסק דין בהעדר הגנה לטובת קרנית; בעניין אלינור, מהנימוקים שפורטו לעיל, אני מחייב את אלינור לשפות את קרנית (יחד ולחוד עם מוטי), במלוא הסכומים שאותם חוייבה קרנית לשלם לתובע, לרבות שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

בנוסף, אני מחייב את אלינור לשלם לקרנית הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין ההודעה לצדדי ג' בסכום כולל של 20,000 ₪, תוך 30 יום מהיום.

בפסיקה נקבע כי מקום בו קיימים יחסי עובד מעביד בין מתיר השמוש ובין המשתמש ברכב, אין לידרוש מהעובד "לפשפש בכיסו של מעבידו ולנסות לברר אם מונחת בו פוליסת ביטוח". ועוד נקבע כי: "הינה הוא אותו מעביד המורה עובד מעובדיו כי יטול אחד מכלי הרכב של העסק, ינהג בו לאשר ינהג, ויחזור מיד לעבודה. במהלכה של אותה נהיגה מעורב הרכב בתאונת דרכים והעובד נפגע. מסתבר כי לא הוצא ביטוח לאותו רכב, והעובד שואל בעצתנו. על-פי הוראת סעיף 7(5) לחוק כפשוטה, לא יהא העובד זכאי לפיצויים. תוצאה זו הנה בלתי צודקת בעליל: העובד לא ידע, כמובן, על העדרו של ביטוח, ובנסיבות העניין אף לא ניתן היה לצפות כי ישאל את המעביד אודות הביטוח. מכאן ההצדק שלא לשלול את זכותו של העובד לפיצויים, והיא הוראת סעיף 7א לחוק". [עניין פרח, עמ' 692-693] כך, בעיניין אגמי הנ"ל, דן בית המשפט העליון בשאלת סבירות אי הידיעה של עובד שניפגע עת נהג במסגרת עבודתו ברכב מעבידו וקבע כי "ניתן לסבור, כי קיומם של יחסי עובד-מעביד מקים חזקה או הנחה בדבר סבירות ההמנעות מלחקור ולדרוש באשר לקיומו של ביטוח תקף המכסה את השמוש ברכב. גם יחסים של ידידות אמיצה עשויים להקים הנחה דומה" [פסקה 18].

התובע לא ידע על היעדרו של ביטוח חובה שמכסה את נהיגתו בקטנוע, וגם עובד סביר אחר במקומו לא היה יכול לדעת זאת, מאחר והמעסיק הוליך אותו שולל בדרך מתוחכמת וגרם לו סבור כי קיים כסוי בטוחי לנהיגתו בקטנוע.

...

סוף דבר אני מחייב את קרנית לשלם לתובע את סכום הפיצוי לאחר ניכוי גמלאות המל"ל, בסך של 48,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ מסכום הפיצוי הנ"ל, וכן הוצאות משפט בסכום כולל של 7,500 ₪.

אני מחייב את הצד השלישי, לשפות את קרנית במלוא הסכומים שחוייבה לשלם לתובע.

בנוסף, אני מחייב את הצד השלישי לשלם לקרנית הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 15,000 ₪.

לטענתם המנוח נהג בקטנוע, בהיתר מבעליו או המחזיק בו, מר שמר, במסגרת עבודתו, ללא ביטוח חובה בתוקף, מבלי שידע על כך ובנסיבות הענין, לא סביר שידע על כך. הנתבעת 4, קרנית, טוענת כי יש לדחות את התביעה כנגדה, שכן לא היתקיימו התנאים הקבועים בחוק להטלת חבות כנגדה.

על פי סעיף 7א לחוק, מדובר בשני תנאים מצטברים נוספים, תנאי בדבר "אי הידיעה" על היעדרו של ביטוח לקטנוע (יסוד סובייקטיבי) ול"סבירות אי הידיעה" (יסוד אובייקטיבי), אשר בכפוף להוכחתם ניתן לטעון להחלתו של סעיף 7א לחוק הפלת"ד. מטעם הדברים, התנאי השני, בדבר "אי הידיעה" של המנוח להיעדרו של ביטוח לקטנוע, הנו סובייקטיבי, אשר קיים קושי להוכיח "חוסר ידיעה" של מי שאינו יכול לעמוד על דוכן העדים ולמסור את עדותו.

...

לאחר שעיינתי בטענות התובעים ובהתייחסות הנתבעים לעניין זה, אין כל בסיס לטענות התובעים באשר לאופן חישוב תביעתם לפי עקרונות פקודת הנזיקין.

אין כל בסיס משפטי לחישוב התובעים עד גיל 70, שכן הנחת היסוד בפסיקה ביחס לחישוב אובדן השתכרות הינה גיל הפרישה המקובל במשק לשכירים, גיל 67, כאשר התובעים לא הציגו כל ראיה המצדיקה סטיה מחישוב זה, ועל ככן, טענתם נדחית.

לאור המפורט לעיל אני מחייב את הנתבעת 4, קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים לשלם לתובעים 2-3, יורשי עזבון המנוח, דוד זבאן ז"ל, פיצוי בסך 1,321,934 ₪, אגרות בית משפט בתביעה העיקרית ובהודעת צד ג' שהוגשה מטעמה, וכן, שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ כחוק.