אי ידיעה על דיון בבית משפט מחמת טעות

הדוח אבד למבקש וכך לא ידע על מועד הדיון המדויק.

לטענת ב"כ המבקש, המבקש החמיץ את הדיון בשגגה ומתוך טעות אנוש.

ראו בעיניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הצבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור, משלא שוכנעתי כי היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבות המבקש, משלא לא שוכנעתי כי יגרם לנאשם עוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, משמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האנטרס הצבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש ולכן לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

...

בחנתי את טענותיו של המבקש ולא מצאתי כל מקום להיעתר לבקשה.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור, משלא שוכנעתי כי היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבות המבקש, משלא לא שוכנעתי כי יגרם לנאשם עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, משמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש ולכן לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.

המבקשים עוד טענו כי לא נודע להם על התביעה בכלל ולא על פתיחת התיק נגדם, גם כן לא נודע להם על הדיונים ולא על ההחלטה שהתקבלה בבית המשפט נגדם בגין החוב הנטען.

לשיטתם, הנספח לא זכה להתייחסות כלשהיא בבקשה על כן ניתן להסיק שמסירת המכתב בוצעה בפועל וטענת אי הידיעה על התביעה איננה אמת ואי זימון הבת או הגשת תצהיר מטעמה פועל לרעת המבקשים ומקים חזקה ראייתית לרעתם.

דיון והכרעה: לאור העובדה כי הבקשה שלפנינו הוגשה בחלוף 30 יום ממתן פסק הדין, אנו נדרשים לתקנה 176 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018, אשר קובעת כדלקמן: "בית המשפט רשאי לתת הוראות בדבר הקף כתב טענות; נקבע בתקנות אלה או בכל חיקוק זמן לעשיית דבר או להמנע מעשיית דבר או מדד להקף כתב טענות, יחול האמור כל עוד בית המשפט לא הורה אחרת מטעמים מיוחדים". (הדגשה לא במקור-ע.ד.).

נקבע כי ככל שמדובר בטעות אנוש שאין מקורה ברשלנות, הזנחה או זילזול בבית המשפט, יהיה מקום בנסיבות המתאימות להכיר בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד (בע"מ 1406/12 פלוני נ' פלונית, פסקה 11 והאסמכתאות שם (פורסם בנבו, 20.3.2012)).

...

המבקשים טענו בבקשתם, אשר נתמכה בתצהירים, כי דין התביעה כנגדם להידחות על הסף מחמת התיישנות.

בנסיבות העניין ונוכח הטענה כי אינם חייבים מאומה למשיב וכן כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, די בכך, על מנת להוות טענת הגנה לכאורית הראויה להישמע.

בנסיבות אלו אני מורה כי פסק הדין שניתן בהעדר הגנה ביום 08/11/2021 יבוטל, בכפוף לתשלום הוצאות למשיב בסך של 2,000 ₪ בתוך 30 יום מהיום.

בשלב זה אני מורה על עיכוב ביצוע כל הליכי ההוצל"פ בתיק 507352-12-21 עד למתן החלטה אחרת.

בכלל זה טען, כי בית המשפט קמא שגה בהתעלמותו מכך שנטל ההוכחה מוטל על המשיבה ולא על המערער; כי חוזה השכירות כלל שינוי בתאריך תחילת השכירות, ללא חתימות לצד התיקון; לא ברור מדוע המשיבה קיבלה את הודעת שינוי המחזיקים, לאחר שסוכם כי השכירות היא לארבעה חודשים בלבד, ואף לא ברור באמצעות מי נשלחה ההודעה; בפסק הדין לא נדון המסמך שעל-פיו דיין ותורג'מן חתמו על ההודעה למימוש אופציית המשך השכירות ולא המערער; לא ברור היכן האישור בעיניין שינוי המחזיקים בנכס; בית המשפט קמא היתעלם מכך שעו"ד זקן לא השיב לשאלות שנשאל, ואף היתעלם מתשובתו בעיניין האופציה להארכת תקופת השכירות ומהעדר הסכם אופציה; אין בפסק הדין כל דיון בעיניין טענת המערער כי לא ידע על כך שנירשם כמחזיק בנכס, בעוד שלטענתו, הדבר נעשה ללא ידיעתו ולכן הוא גם לא מסר הודעה בדבר הפסקת החזקתו בנכס; מיסמך ביטול השכירות לא גולה בתצהיר גילוי המסמכים מטעם המשיבה, אלא הוצג לראשונה בישיבת ההוכחות, בלי שניתנה למערער היזדמנות להגיב לכך; אפילו התקבלה הטענה כי המערער חתום על מיסמך סיום השכירות, הרי שעד יום 9.4.2018 לא היה מיסמך שעל-פיו ניתן היה לחייב בתשלום ארנונה בשל החזקתו בנכס ולכן אין מקום לחיוב רטרואקטיבי.

המערער אף לא הראה כי נפלה טעות בשל כך שבית המשפט הסיק מסקנות בהתאם לחזקה שעל-פיה המנעות בעל דין מהבאת ראיה זמינה, מקימה חזקה כי אילו הובא, הייתה פועלת לחובתו.

...

בפסק הדין נקבע כי "התביעה מתקבלת במלואה... הנתבע ישלם לתובעת 115,402.25 ₪ בצירוף הוצאות משפט... ושכ"ט עו"ד...". לא נקבע רק כי "התביעה מתקבלת במלואה" או כי על המערער לשלם את מלוא הסכום הנתבע וכל כיוצא בזה, שאז המשמעות הייתה כי כאמור בפסקה 7 בכתב התביעה, על המערער לשלם את הסכום הנקוב בו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם להוראות חוק תשלומי חובה.

בדומה יש לדחות את הערעור לגופם של דברים.

לנוכח כל האמור, משלא נמצא מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא ובמסקנתו, הערעור נדחה.

בפתח הסדר הגישור נכתב כך: "הדברים האמורים [...] מקובלים על אלון טלמור ובהסכמתו". בדיוק חודש ימים לאחר מכן, ביום 23.5.2023 הגיש טלמור לתיק התביעה הקטנה הודעה מטעמו שבה טען להעדר יריבות, כי לא ידע על הדיון וכי הסדר הגישור לא על דעתו.

נטען כי פסק הדין ניתן כנגדו תוך טעות של בית המשפט לחשוב כי הוא מיוצג על ידי דוידי וכי זומן כדין לדיון, וכי מדובר בחוסר יריבות מובהק הואיל ולא היה צד לעסקה למכירת רכב ולא מכר לברזילי שום רכב.

הטענה להעדר המצאה ואי ידיעה על מועד הדיון בתיק התביעה הקטנה אישורי מסירה הכוללים אישור של עובד דואר ישראל כי בוצעה המצאה לידי הנמען הרשום; שם המקבל הרשום באישורי המסירה הוא אלון טלמור, ועל גבי אישור המסירה חתימת המקבל שנחזית בעין כ"אלון" (ראו אישורי מסירה מיום 13.12.2023; מיום 5.6.2023; מיום 22.6.2023 שנסרקו בתיק).

...

לכל האמור יש להוסיף כי גם שיקולי סופיות הדיון תומכים במסקנה שאליה הגעתי, ובעניין זה ראו ע"א 3255/19 פבזנר נ' שפר, פסקה 29 (30.5.2021), שם נפסק כי גם במקרה שבו הוכח כי הלקוחה לא יודעה על ההליך ועל הדיון על ידי באת כוחה ושיקולי צדק תומכים בבקשת הביטול, אין להורות על ביטול פסק הדין משיקולי סופיות הדיון.

במקרה זה אני סבורה כי בנוסף לשיקולי סופיות הדיון, גם שיקולי צדק תומכים באי ביטול פסק הדין; זאת בפרט בהליך של תביעה קטנה שנועד לתת סעד צודק, מהיר ויעיל לאזרח הפונה לבית המשפט.

סיכום נוכח המכלול הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

בעירעור מעלה המערערת סדרת טענות כלפי הנאמן וההחלטה ואלו עיקרן: הנאמן פעל לחלוקת 50,000 ₪ לנושים בדין קדימה ולא לקח בחשבון את נשיית המערערת; הנאמן וכנ"ר גבו את שכר טירחתם ואגרת השגחה; יתרת הכספים בקופה הנה כ-80,000 ₪; המערערת הייתה מעורבת בהליכי פשיטת הרגל והתייצבה לדיונים; עתוי הכרעת הנאמן בבקשה להארכת מועד, דהיינו רק לאחר הגשת הבקשה להורות על חלוקת דיבידנד, כמו גם נסיבות הדחייה, מחייבים ביטול ההחלטה, הנגועה בשיקולים זרים; הנאמן טעה בדחיית הבקשה להארכת מועד שכן לפי פסיקת בית המשפט המחוזי, המועד הקובע למניין 6 חודשים להגשת תביעת חוב הנו מיום הפירסום ולא מיום מתן צו הכנוס, ואלה טרם חלפו בעת הגשת תביעת החוב; יש להיתחשב במעמדה של המערערת כרשות ציבורית ובהיות החוב בגובה של מאות אלפי שקלים עבור ארנונה, כספים המיועדים לרווחת הציבור.

בתשובה לערעור מעלה הנאמן טענות אלה: העירעור הוגש באיחור של כחודש ימים ללא בקשה להארכת מועד; ההליך הנכון להשיג על החלטת נאמן בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב צריך היה להיות בקשת רשות ערעור ולא ערעור בזכות; לפי הוראת סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם – 1980 (להלן – הפקודה) והפסיקה, המועד להגשת תביעת חוב הנו שישה חודשים מיום מתן צו הכנוס, ולא מיום הפירסום, מועד שחלף בעת הגשת תביעת החוב; המערערת הצהירה בתביעת החוב אשר שלה נילווה תצהיר ובקשה להארכת מועד כי ידעה על הצוו ביום הפירסום, ובכל מקרה עמדו לה כחודש ומחצה מאז הפירסום ועד חלוף ששת החודשים מאז יום צו הכנוס, אך בחרה להגיש את תביעת החוב רק למעלה מחצי שנה לאחר מכן; לא הוצג בתצהיר האמור כל טעם מיוחד להארכת מועד להגשת תביעת החוב.

כן ציין כי לא הכריע בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב קודם להגשת הבקשה לחלוקת דיבידנד בשל טעות ובהיסח הדעת, והדבר התגלה לו רק לאחר שהמערערת הגישה את בקשתה זו. דיון והכרעה תחילה לטענות המקדמיות.

חזוק לדבריי עולה גם מרע"א 9802/08 הועדה המקומית לתיכנון ולבניה עריית ירושלים נ' א.ר מלונות רותם (1994) בע"מ (בפרוק) (21.8.12) (להלן – עניין רותם) בו נקבע בהקשר לסעיף 71(ב) לפקודה: "עיון בפסיקת בתי המשפט המחוזיים בסוגית פרשנות סעיף 71(ב) לפקודה מעלה, כי שאלת הטעם המיוחד להארכת מועד מתעוררת פעמים רבות בנסיבות שבהן הנושה המבקש את הארכת המועד לא ידע בפועל על מתן צו הכנוס או צו הפרוק, בטרם חלפה תקופת ששת החודשים מאז ניתן הצוו. בנסיבות אלה עולה השאלה האם די בכך שהנושה לא ידע אודות מתן הצוו כדי לקבוע שהוא "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע לכך, ועל כן מיתקיים טעם מיוחד להארכת המועד.

היינו, האם די בפירסום כנדרש אודות מתן צו הכנוס או הפרוק ברשומות ובעיתון כדי לשלול מנושה שלא ידע בפועל על מתן הצוו את האפשרות להסתמך על אי-הידיעה הסובייקטיבית שלו כטעם מיוחד להארכת מועד.

...

מכאן מתחייבת המסקנה כי כאשר יש ידיעה בפועל אודות צו הכינוס, במועד אשר מאפשר הגשת תביעת חוב תוך שישה חודשים מיום מתן צו כינוס, ולא מוצג טעם לאיחור, ודאי לא טעם מיוחד, כבענייננו, אין כל הצדקה להעניק הארכת מועד.

לפיכך, הערעור נדחה.

המערערת תשלם לנאמן הוצאות הערעור בסך 10,000 ₪.