אי חתימה על הסכם כנדרש בסעיף 193 (א) לצו המועצות המקומיות

(ב) שר האוצר רשאי לפעול לגבי הסכם או הסדר כאמור בסעיף קטן (א) גם לפי כל אחד מאלה: (1) להודיע לצדדים להסכם על בטלות ההסכם או ההסדר כאמור בסעיף 29 (ב) (להלן-ההסכם הנוגד), ועל החובה של הגוף המתוקצב או הגוף הנתמך להפסיק לאלתר כל הטבה כספית הקשורה לעבודה שמקורה בהסכם הנוגד: (2) בהתחשב במדיניות השכר הכוללת במגזר הציבורי, במידת החריגה של ההסכם הנוגד מן הנהוג לגבי כלל עובדי המדינה, ומטעמים שבצדק – (א)לקבוע מהו ההסכם או ההסדר אשר יכול לחול על הצדדים במקום ההסכם הנוגד, לרבות בדרך של אישור הוראה מהוראות ההסכם הנוגד.

ברי גם, כי אין בחתימת הנתבע על הסכם הפרישה לכשעצמה, כדי לבסס טענה לעניין רשלנות כלפיו.

על חשיבות המטרה, שבמניעת הפגיעה בקופה הציבורית, כתוצאה מפעולה של הרשות בנגוד לדין, נלמד מן מהפסיקה העוסקת בחוזים, אשר רשות מקומית היתה צד להם, ואשר נחתמו תוך אי הקפדה על מילוי הדרישות הטכניות לחתימה, כמפורט בסעיף 203 לפקודת העיריות (ובסעיף 193 (א) לצו המועצות המקומיות).

אציין, כי בנסיבות הענין, בהיתחשב בכך שניהול התביעה, יחד עם התביעה בת.א. 7163/04, חסך מזמן הדיון, ובהתקיים טעם מיוחד לכך (כנדרש בתקנה 512 (א), לתקנות סדר הדין האזרחי), אפסוק להלן לזכות הנתבעת, שכ"ט עו"ד הנמוך מן הנקוב בכללי לשכת הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977.

...

לטענת התובע, סרב בתחילה לפרוש, משום שחש כי הפרישה נכפית עליו משיקולים פוליטיים, ובסופו של דבר, חתם על הסכם הפרישה לאחר שהופעל עליו לטענתו, "..

לאחר שהענין לא הוסדר לשביעות רצונו, פנה התובע ביום 28.4.04 במכתב אל הנתבע, בו פירט את המצב, טען כי הוא נאלץ להסכים חרף רצונו, להצעת פשרה של משרד האוצר, והוסיף בשולי מכתבו: "לכן לאור כל האמור לעיל, אני מתריע באדוני ראש העיריה ובעירית ב"ש שיש להחזירני לעבודה לאלתר ומיידית למרות שאני מתכוון לחתום על ההסכם עם האוצר וזאת מחוסר ברירה ואם לא, אני אראה בזה הפרת הסכם הפרישה שלי מצידך ומצד עירית באר-שבע". מכתב זה נענה על ידי מנהל אגף משאבי אנוש של הנתבעת, אשר דחה טענות התובע, לענין הפרת הסכם פרישה, והודיע כי הנתבעת הודיעה לממונה על השכר, כי תתנגד לכל הסכם פשרה, אשר לא יכלול התחייבות של התובע, להימנע מהגשת תביעה בגין שינוי הסכם הפרישה.

נוכח האמור לעיל, סבורני כי יש לדחות את התביעה.

שיטה אחרונה, התביעה נדחית.

התובע ישלם לכל אחד מן הנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪ בתוספת מע"מ, והוצאות המשפט בסך 1000 ₪.

אשר להסכם הנטען מיום 2/8/00, טוענת הנתבעת 1 כי המדובר בזכרון דברים שלא התגבש לידי חתימה על הסכם מחייב, והוא אינו חתום כדין משאינו נושא חותמת הנתבעת 1 וחתימת הגזבר, ובהתאם לסעיף 193 א' לצוו המועצות המקומיות, מיסמך שאינו חתום על ידי ראש המועצה וגזבר אינו מחייב את המועצה.

לעניין זה אני מאמץ את הנטען על ידי הנתבעת 2, בסעיפים 42-45 לסיכומים, כי התובע לא הציג ראיה ללמד כי הפרות שמתו שתו, עובר למותן, מי ביוב ( לא צורפה תמונה אחת המתעדת זאת אף שיכול היה התובע לעשות כן במהלך השנים הרבות בהן הוא ניהל הליכים שונים באותה עילה ), שעה שיכול היה, במהלך השנים הרבות מאז שנת 2000 ועד לשנת 2012, להיתחקות אחר הפרות על מנת להביא אחת מהן, מיד עם מותה, לנתיחה, במטרה להוכיח את טענתו כי הדבר היה תוצאה של שתיית מי ביוב מורעלים ובהיעדר חיסון כנדרש.

...

עוד טענה הנתבעת 2 כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות ומעשה בית דין, שכן, האירועים נשוא כתב התביעה אירעו בשנים 2000, 2002 ו- 2004, והתובע הגיש את תביעתו עוד בשנת 2000 כנגד הנתבעת 1 בלבד, תביעה אשר הסתיימה בחתימה על הסכם פשרה בין הצדדים, מה גם והנתבעת 2 כאמור, לא הייתה מופקדת על תיקון וטיפול בתקלות או מפגעים של רשת המים והביוב עד לאמצע שנת 2012.

לא מצאתי בעניינו של התובע כאן נימוקים המחייבים לנהוג לפי סעיף 31 לחוק החוזים, שכן, לא נחה דעתי כי נתבעת 1 נהנתה מזכויות כלשהן בהסתמך על ההסכם הלא חוקי שנכרת בינה לבין התובע בשנת 2000, וכי התובע קיים חלק מסוים בהסכם זה, מלבד מחיקת התביעה אז, שלא חסמה את דרכו לחדשה בהמשך, כפי שעשה בפועל כמתואר מעלה.

על כן, חוות הדעת ועדות המומחה בבית המשפט לא תומכים בגרסת התובע לעניין נסיבות זרימת מי ביוב במקרקעין, קיומו של קשר סיבתי בין דבר זה לבין מות הפרות, ולעניין טיבם של המים שזרמו בשטח והאם הם הכילו רעלים הגורמים למות הפרות וכן לעניין העדר החיסון המתאים, ובכלל, לעניין הטענה כי הפרות שמתו שתו, עובר לכך, מי ביוב שגרמו לתוצאה זו. סוף דבר אני דוחה את התביעה.

בכתב התשובה חזר התובע על טענותיו המועלות בכתב התביעה וטען שכל העבודות והתוספות שבוצעו על ידו אושרו על ידי המפקח מטעם הנתבעת ו/או מהנדס המועצה כנדרש.

לטענתה, התובע הפר את ההסכם שנחתם בין הצדדים בכך שדרש כספים החורגים מהסכומים הקבועים בסעיף 3(7) לצוו המועצות המקומיות, תשי"א- 1950.

באשר לעבודות הנוספות הנטענות שעניינן התקנת צנור מים וסלילת כביש אספלט, טענה הנתבעת כי התובע לא הוכיח ביצוע עבודות אלה בפועל וממילא לא הוכיח שאותן עבודות אושרו ע"י הגורמים מקבלי ההחלטות במועצה (ראש המועצה, הגזבר והחשב המלווה) בהתאם להוראות ההסכם, ובהתאם להוראות סעיף 193 (א) לצוו המועצות המקומיות (א), תשי"א- 1950 וסעיף 142ג(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש].

...

לסיכום, טענותיו של התובע אודות סכומים המגיעים לו בגין ביצוע עבודות נוספות - נדחות.

למען הסר ספק - כל טענות הנתבעת נדחות מחמת הרחבת חזית או לגופן בהעדר ראיות.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

לטענת המועצה, התובע ידע שללא אישורם של כל מורשי החתימה במועצה, כנדרש על פי הוראות צו המועצות המקומיות, אין תוקף משפטי מחייב להתחייבות של ראש המועצה.

במועד הרלוואנטי לתובענה שבפני חל על ההיתקשרות סעיף 193(א) לצוו המועצות המקומיות (ב), התשי"ג - 1953, שקבע כלהלן: "193. חתימה על מסמכים מסויימים

(4) עיריה, ראש עיריה, מי שסמכויות ראש העיריה נאצלו לו לפי סעיף 17 לחוק הבחירה הישירה, ועובד העיריה, לא יתחייבו בהתחייבות כספית כלשהיא מטעם העיריה, לרבות לענין תנאי העסקה כהגדרתם בסעיף 33א(ד) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, אלא אם כן ניתן לאותה התחייבות אישור מראש ובכתב של החשב המלווה; בסעיף זה, "התחייבות כספית" - לרבות בחוזה, בכתב התחייבות, במסמכי תשלום, בהסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין, או בתעודה אחרת; (5) התחייבות כספית מטעם העיריה לא תחייב את העיריה אלא אם כן חתם עליה, נוסף על החתימות הנדרשות לפי פקודה זו, גם החשב המלווה; על כל התחייבות כספית יצוין בכתב כי מונה לעיריה חשב מלווה וכי זו תחייב את העיריה רק אם נחתמה על ידו כאמור; התחייבות כספית שלא נחתמה כאמור - בטלה;".

...

דיון והכרעה כאמור, כטענה מיקדמית טענה המועצה שיש לדחות את התביעה, משום שהסוגיות שעלו בכתב התביעה נדונו כבר במסגרת עתירה מנהלית, שהגישו הוריה של נור כנגד המועצה ומשרד החינוך, בתיק עת"מ 31330-01-13 אלקבהא נור נ' המועצה המקומית בסמ"ה ואח' (פורסם בנבו, מיום 11.04.13).

זאת ועוד, מכל הראיות שהובאו בפני בית המשפט, ניתן לקבוע שלמועצה כלל לא היה מקור תקציבי למימון ההסעות וגם אם הייתה תכנית לממן את ההסעות באמצעות משרד החינוך, הרי שבפועל לא התקבל בקופת המועצה המימון הדרוש לצורך כך. מאחר ומדובר בתנאים מצטברים, אני קובעת שאין מקום, בנסיבות המקרה שבפני, לחייב את המועצה, גם לא בחלק מהתשלום עבור הנסיעות.

לכן, אני דוחה את טענתו החלופית של התובע לתשלום חלקי.

התוצאה היא שאני דוחה את התביעה.

ביום 13.7.04 דחה על הסף בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ש' וסרקרוג) בקשה זו. על החלטה אחרונה זו הגישה המבקשת את בקשת רשות העירעור שבפני, בגדרה העלתה את הטענות שלהלן: א) מעולם לא נחתם הסכם בר תוקף בין המבקשת למשיבה וזאת בשל אי-חתימת גזבר המבקשת על הסכם הבוררות, כנדרש על-פי מצוות סעיף 193 (א) לצוו המועצות המקומיות (א), התשי"א – 1950.

...

דין הבקשה להדחות.

בית-המשפט המחוזי, לאחר ששקל את העניין קבע, כי דין הבקשה להידחות תוך מתן הנמקה משכנעת.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.