כפי שעולה מפסק הדין קמא, המסקנה הנלמדת מצרוף המבחנים הללו אינה אלא זו: בחברה פרטית (חברה שמניותיה אינן נסחרות בבורסה), אשר אינה מחלקת דיבידנד (ובעלי מניות המיעוט בה אינם נהנים מרווחיה באופן אחר), ואשר יש בה בעל שליטה שמעורב בעינייני החברה (כדוגמת בעל מניות רוב שיש ביכולתו להכווין את פעילות החברה בעיניין ההנפקה בהתאם לרצונו) – תמיד יקום החשש המובנה מפני קפוח המיעוט בהנפקה; והדרך היחידה לסתור חשש זה היא להראות כי הנפקת המניות הייתה במחיר השוק.
בפסק הדין נקבע כי נטל ההוכחה הראשוני הורם – זאת, לנוכח מכלול נסיבות העניין אשר כללו: (1) אי-חלוקת דיבידנד במשך 12 שנים, כאשר בחברה נצברו רווחים משמעותיים, וכאשר קבוצת הרוב נהנתה מריווחי החברה באופן עקיף; (2) היות החברה חברה פרטית שאין מניותיה רשומות ונסחרות בבורסה; (3) ידיעת המנהלים כי המיעוט לא מעוניין להוסיף ולהשקיע בחברה; וכן (4) תאום עמדות בין בעלי מניות הרוב לבין ההנהלה אשר נעשה בכוונת מכוון כדי לגרום נזק למיעוט (ראו: עניין גליקמן, בעמ' 286, 290).
...
המערערים טוענים כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי המניות הונפקו בהתאם לשוויין הריאלי, ומשכך הגיע למסקנה כי ההנפקה לא קיפחה אותם.
בית המשפט קמא היה ער לכל אלה, ולאחר שניתח את מכלול העובדות והראיות שהובאו בפניו הגיע למסקנה כי בשתי ההנפקות, עלה בידי המשיבים להראות כי המניה הונפקה במחירה הריאלי.
השופטת ג' כנפי-שטייניץ:
מקובלת עליי מסקנתו של חברי השופט א' שטיין, כמו גם מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי שתי ההנפקות מושא הדיון אינן עולות כדי קיפוח המיעוט.
עוד מקובלת עליי מסקנתו של חברי כי גם מקום בו הונחה תשתית לכאורית לטענת הקיפוח, אין בהנפקת המניות במחיר הנופל משוויין "הריאלי", כדי לבסס בהכרח מסקנה בדבר קיפוח המיעוט, ועדיין ניתן יהיה להוכיח כי ההנפקה נערכה באופן זה לטובת החברה ולשם קידום עסקיה.
