אי חוקיות הליכי גבייה של עירייה

מכל מקום, אף לגופו של עניין אין מקום לקבלת הטענות בעיניין זה. טענות התובעת לאי חוקיות הליכי הגביה נטענו בעלמא, ללא כל מסד עובדתי ותוך ניסיון להפוך את נטל הראיה ולהטילו על שכמה של הערייה.

...

טענת התובעת להשבת הסך של 3,402 ₪ מכוח דיני עשיית עושר, מעבר לכך שהועלתה לראשונה בסיכומיה, דינה להידחות גם לגופה, שכן נוכח קביעותיי שלעיל אין לומר כי העירייה פעלה שלא כדין או קיבלה את כספי המימוש שלא על פי זכות שבדין.

לסיכום נקודה זו, ומאחר והעירייה לא חלקה על חובתה להשיב לתובעת את הסך של 1,142 ₪, יושב סכום זה לתובעת, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד קבלתו אצל העירייה, ונוכח המחלוקת (המיותרת בעיני) לעניין דרך השבתו של הסכום ניתן יהיה לקזזו מסכום ההוצאות שנפסק לחובת התובעת (ר' להלן).

סיכום נוכח כל המפורט לעיל, דין התביעה להידחות, וזאת בכפוף לאמור בפסקה 39 לעיל.

ביום 12.6.18 הוגשה עתירת העותרת להצהיר על בטלותו המלאה של החיוב הרטרואקטיבי בארנונה בו חויבה העותרת, ועל אי חוקיות כל הליכי גביה המבוססים על דרישת תשלום החוב הרטרואקטיבי.

על תכליתו וחשיבותו של המסלול הקבוע בחוק הערר עמדה לאחרונה השופטת ד' ברק-ארז: "בבסיס ההסדר הקבוע בחוק הערר עומדים מספר טעמים. ראשית, טענות הנוגעות לסיווג הראוי של נכסים כרוכות בדרך כלל בבירור עובדתי נרחב, אשר מצריך לעתים את בדיקת המצב בנכס, באופן שמתאים להתקיים בפני אנשי מיקצוע העוסקים בתחום הרלוואנטי (כמו אלה שמשמשים, במקרים רבים, כחברים בועדת הערר). שנית, סדרי הדין הגמישים ומאפיינים ייחודיים נוספים של הליכי ההשגה והערר מאפשרים לקיים הליך יעיל, זול ומהיר, באופן יחסי. שלישית, במסגרת הליך ההשגה מתגבשת התשתית העובדתית הנדרשת להכרעה אשר תשמש את בית המשפט אם וכאשר הסיכסוך יובא להכרעה בפניו. לבסוף, בהסדרים אלה יש כדי להקל, ולו במעט, מן הנטל שבו נושאים בתי המשפט בתחום הארנונה. (עע"ם 6993/15 עריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 22 (16.8.2016)". העותרת לא נתנה בתשובתה לבקשה לסילוק על הסף כל טעם לכך שטענותיה כנגד הרשומה המתוקנת לא יישמעו במסלול העררי, שאותו נקטה במקביל (ובלי לגלות על כך לבית המשפט ובלי להצדיק נקיטה בשני מסלולים מקבילים).

...

אני מקבל את טענת העותרת כי אין לראות אותה כמי שישנה על זכויותיה, כאשר ביקשה ארכות להגשת עתירתה בתוך המועד.

על כן אני דוחה את טענת השיהוי.

אני מקבל טענה זו של העותרת, אף שהנימוקים לשלילת שומה רטרואקטיבית נעוצים בעיקר באינטרס ההסתמכות של הנישום, אשר לא נפגע אם השומה הרטרואקטיבית מיטיבה את מצבו לעומת הסתמכותו.

התוצאה הינה, כי בסופו של יום ביצעו התובעים עבודות, על פי דרישת המועצה (לפחות בנוגע לחלקן) ואולם לא נערכו חוזים כדין, ובהתאם לדרישות הצורניות הקבועות בסעיף סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] כדלקמן: (א) חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר, ובאין מזכיר – עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה.

ברוח דומה דחה כב' השופט פוגלמן בבר"מ 7363/09 מרכז משען בע"מ נגד עריית ת"א- יפו (פורסם בנבו, 2.3.2010), טענת המבקשת לקזוז חוב ארנונה בגין חובות עבר שנגבו לטענתה ביתר, בקבעו: "בעניינינו, הכרעה בשאלת התשלום ביתר ששולם, לכאורה, על-ידי המבקשת בגין אגרת שירותים כעשור שנים קודם להליכי הגבייה הנדונים, מהוה שאלה נפרדת מחוקיות הליכי גבייה אלה. אין להלום מצב שבו יוכל פרט לפטור עצמו מתשלום מס פלוני בהליך מסוים בטענה כי שילם מס אלמוני ביתר בעבר בהליך אחר לפני למעלה מעשור. בפני המבקש לתקוף חוקיות גביית אגרות ששילם בעבר, עומדים כלים לעשות זאת". מכלל טעמים אלו, דומה כי אין להעתר בעניינינו לבקשת קזוז חוב המועצה לתובעים אל מול חובות ארנונה ומסי מועצה נוספים.

למותר לציין, כי טענות בנוגע לחוקיותם או אי חוקיותם של הליכי גבייה שננקטו כלפי התובעים, דינם להתברר בבית המשפט לעניינים מינהליים שהוא בית המשפט המוסמך לידון בתקיפה ישירה של הליך מינהלי לגביית ארנונה, ואין כל מקום לידון בהם בבית משפט זה. מכלל טעמים אלו מוצאת אני לנכון לדחות את טענת הקזוז שהעלו התובעים.

...

כב' השופט ח' חטיב בש"א (נצ') 524/99 מדינת ישראל- משרד הבטחון נגד מועצה אזורית גליל תחתון, פ"ד תשס (2000) 931 קבע, בפסק דין מנחה, כך: "ולעניין זכות הקיזוז - המדינה סמכה את טענתה זו על הוראת סעיף 53 בצירוף הוראת סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. אמנם לכאורה אין לי מניעה שזכות קיזוז המעוגנת בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 תחול גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיוב שאינו נובע מחוזה, כפי שסעיף 61(ב) לחוק קובע מפורשות, עם זאת מס, וארנונה הינה כאמור בעלת תכונות של מס, הינו חוב מיוחד שאינו בר -קיזוז אלא אם נקבעה לגביו הוראה חוקית מיוחדת. ובהיעדר הוראה חוקית מיוחדת נראה לי כי חוב של ארנונה איננו חוב בר - קיזוז..." בתי המשפט שבו ואזכרו קביעה מנחה זו ור' למשל: תא(חי') 22875-11-11 אנואר ג'אבר נגד מועצה מקומית מג'ד אל-כרום (פורסם בנבו, 18.4.2012) על כלל אזכוריו.

ברוח דומה דחה כב' השופט פוגלמן בבר"מ 7363/09 מרכז משען בע"מ נגד עיריית ת"א- יפו (פורסם בנבו, 2.3.2010), טענת המבקשת לקיזוז חוב ארנונה בגין חובות עבר שנגבו לטענתה ביתר, בקבעו: "בענייננו, הכרעה בשאלת התשלום ביתר ששולם, לכאורה, על-ידי המבקשת בגין אגרת שירותים כעשור שנים קודם להליכי הגבייה הנדונים, מהווה שאלה נפרדת מחוקיות הליכי גבייה אלה. אין להלום מצב שבו יוכל פרט לפטור עצמו מתשלום מס פלוני בהליך מסוים בטענה כי שילם מס אלמוני ביתר בעבר בהליך אחר לפני למעלה מעשור. בפני המבקש לתקוף חוקיות גביית אגרות ששילם בעבר, עומדים כלים לעשות זאת". מכלל טעמים אלו, דומה כי אין להיעתר בענייננו לבקשת קיזוז חוב המועצה לתובעים אל מול חובות ארנונה ומסי מועצה נוספים.

ואולם משאין בידי ראיות לעניין שווים של קווי מים אלו, איני מורה על ביצוע קיזוז הכספים שנפסקו לתובעים בהליך זה. לסיכום לאור כל האמור לעיל הנני מורה על המועצה לשלם לתובעים סך של 26,100 ₪ בגין עבודות שביצעו התובעים בעבור המועצה, על פי הזמנתה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30.1.02 ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

בפני המרצת פתיחה בה עותרת המבקשת כי בית המשפט יצהיר כי הנכס נשוא ההליך המצוי בפארק תעשיה ניצני שלום (להלן – "הנכס") אינו מצוי בתחום השיפוט של המשיבה וכן על אי חוקיות הליכי גבייה המבוססים על דרישת תשלום החיוב הרטרואקטיבי, ככל שאלה מתקיימים.

בעע"מ 4551/08 עריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (ניתן ביום 1.12.11) נפסק כי מקום בו חיוב הארנונה בגין שנת כספים מסוימת מושת על הנישום לאחר ששנה זו נסתיימה, ובנסיבות ענייננו דרישת התשלום משנת 2018 שהוצאה עבור שנות המס 2013-2017, ברור כי, הסכומים הנגבים אינם יכולים עוד לשמש למימון השירותים שבגינם הם נגבו ולכן חיוב זה הוא בהכרח חיוב רטרואקטיבי.

...

אמנם על פסה"ד בה"פ 26664-09-18 הוגש ערעור ובערעור (11954-02-20) פס"ד בוטל, אך לדברי ביהמ"ש שלערעור מדובר היה על ידיעה של הנישום על הטעות (עמ' 4 לפרוטוקול שם מיום 11.11.20), בשונה מעניינינו בו למבקשת הנישום לא היתה כל ידיעה על כך. גם אם ניתן לראות בכך טעות של המשיבה, שאינה מתייחסת לפרטים בדרישת התשלום אלא לעצם הזכות לדרוש ארנונה, לא שוכנעתי מנסיבות המקרה כי מדובר בנזק חמור שייגרם לציבור או בקיומן של נסיבות מיוחדות אשר יש בהן כדי להכשיר את החיוב הרטרואקטיבי.

לאור כל האמור אני מקבל את טענת המבקשת ומורה על בטלות חיובי הארנונה שהוציאה המשיבה בגין הנכס נשוא ההליך עבור שנות המס 2013-2017.

אני מחייב את המשיבה בהוצאות המבקשת בסך כולל של 7,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה ישולם למבקשת בתוך 30 ימים שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למלוא התשלום בפועל.

פתח דבר עתירה זו עניינה בהליכי גבייה שנוקטות עריית ראשון לציון (להלן: הערייה") ותאגיד המים מניב ראשון לציון בע"מ (להלן: "מניב", וביחד – "המשיבות") כנגד ארזים השקעות בע"מ (להלן: "העותרת") בגין דרישת תשלום היטלי פיתוח ודמי הקמה משנת 2017 ובהתייחס לנכס ברחוב אליהו איתן 20 בראשון לציון, שהיה בבעלות העותרת ונמכר לע. טופ הנדסה בע"מ וחי ארזים אחזקות בע"מ (להלן: "המשיבות הפורמאליות"), המחזיקות בנכס החל משנת 2012.

אשר לדמי ההקמה הרי שלמניב אין סמכות לגבותם, שכן מדובר במבנים שהוקמו לפני "יום התחילה" כהגדרתו בכללי תאגידי מים וביוב (דמי הקמה למערכות מים ולמערכות ביוב), תשע"ה-2015, דהיינו בחודש אפריל 2015, וכן כי בנגוד לטענת המשיבות, לבית משפט זה סמכות לידון בעתירה נגד מניב, שכן עסקינן בשאלת אי חוקיות הליכי הגביה המינהליים.

באותה עתירה טענה הערייה כי למשיבות הפורמאליות, שאינן רשומות כבעלות הנכס, אין מעמד בעתירה, ואילו העותרת, המשיבה הפורמאלית באותה עתירה, טענה כי אינה צד למחלוקת בין העותרות שם (המשיבות הפורמאליות כאן) וכי מבלי להביע עמדה בשאלת זכותה של הערייה לידרוש את דרישות התשלום נשוא העתירה, הרי שהאחריות לתשלום מוטלת על העותרות שם. בסופן של דבר דחה בית המשפט את העתירה וקבע כי מדובר בחובות חלוטים ושיש להותיר את דרישת התשלום על כנה.

...

בנסיבות אלה, נוכח פניותיה של העותרת לעירייה לביטול החוב, ונוכח ההליכים המשפטיים הנ"ל והתנהלות העותרת בקשר אליהם, סבורני כי הגישה המוצגת על ידי המשיבות ולפיה מצאו לנכון להמתין עד למתן פסק הדין בעתירה בטרם יפעילו כלפי העותרת הליכי גביה היא גישה סבירה בהחלט, ובוודאי שאין לומר כי יש בכך משום שיהוי מצדן.

אשר לחוב דמי ההקמה למניב, סבורני כי הצדק עם המשיבות הטוענות כי אין לבית המשפט המנהלי סמכות לדון בעתירה מנהלית כנגד תאגיד מים עירוני, שכן אין מדובר בגופים המנויים בתוספת הראשונה שבחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000.

סוף דבר – העתירה נדחית.