אי זימון מתנגדים לדיון בוועדה המקומית לתכנון ובנייה

ב"כ הנאשם חזר וטען כי חומר הראיות בתיק זה לא צולם, ציין כי הגיש היתנגדות לתכנית דרכים החוצה את חלקתו בשנת 2009 ולא זומן לדיון בהתנגדות וכי עניין זה היה צריך לקבל ביטוי בכתב האישום.

זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט" (ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987), רע"פ 8496/12 רפי חלפון נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.1.13) לענייננו, עסקינן בבניה נרחבת של למעלה מ- 500 מ"ר שבנה הנאשם ללא היתר, ואין לקבל את טענתו כי בשל תכנית שזכותו היתה להיתנגד לאישורה, יש מקום להקלה בעונש.

...

אני מחייב את הנאשם בתשלום כפל אגרת בנייה כחוק בסך 32,340 ₪.

אולם אני מורה על דחיית מועד ביצוע צו ההריסה ב- 6 חודשים מהיום על מנת לאפשר לנאשם להוציא היתר כדין.

לא מצאתי לנכון לאפשר דחייה נוספת, נוכח העובדה כי עניין ההיתר תלוי ועומד כבר זמן רב. אני מורה לרשם המקרקעין לרשום הערה בדבר צו ההריסה ואיסור השימוש דלעיל.

בית משפט לעניינים מינהליים בבאר שבע בפני: כבוד השופט גד גדעון עת"מ 50617-05-18 העותר נוי גובר ע"י ב"כ, עוה"ד גלעד אבני המשיבים 1. מדינת ישראל -הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה – מחוז דרום ע"י ב"כ, עוה"ד יפית ברקוביץ' – פמד"א 2. הוועדה המקומית לתיכנון ובניה - נגב מערבי ע"י ב"כ, עוה"ד יאיר איתן 3. פעמי תש"ז, אגודה חקלאית להתיישבות חקלאית בע"מ ע"י ב"כ, עוה"ד אריק נצר 4.סהר סלמי פסק דין

לטענת העותר, נודע לו הדבר רק במחצית השניה של חודש מאי 2018, כאשר יצר קשר טלפוני עם מזכירת הועדה על מנת לבדוק מדוע לא זומן לדיון בהתנגדות, כאשר בעקבות זאת, הודיעו לו מזכירת הועדה המחוזית, ובהמשך גם היועץ המשפטי של הועדה, כי התוכנית אושרה בהיעדר התנגדויות עוד ביום 3.5.18, ופורסמה ברשומות למתן תוקף ביום 9.5.18, ומשום כך לא ניתן כבר לקבל את ההיתנגדות.

...

קריאת ההחלטה בכללותה, מחייבת לסברתי את המסקנה, כי גריעת מגרשים ממשבצת האגודה בהתאם להוראת סעיף 2.2.

לפיכך, נדחית העתירה.

העותר ישלם לכל אחד מן המשיבים 1 – 3, הוצאות ההתדיינות (לרבות שכ"ט עו"ד) בסך 12,000 ₪.

בעתירה שהגישה המערערת לבית המשפט המחוזי, נטען כי למשיבים 3-2, אשר הגישו היתנגדות לבקשת ההיתר, אין כל זכות להגיש היתנגדות, כפי שעולה מתקנה 37 לתקנות התיכנון והבניה (רשוי בנייה), התשע"ו-2016 (להלן: התקנות), הקובעת כי רק בעל זכות במקרקעין רשאי להגיש היתנגדות לבקשה להיתר, ומשכך הועדה כלל לא הייתה רשאית לזמנם לדיון.

בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, אעיר כי בכתב הטענות שהגישה הועדה, כמו גם בטענותיה בדיון שנערך בפנינו, נטען כי הנוהג שלפיו פועלת הועדה, בגדריו היא בוחנת גם התנגדויות של מי שאינם בעלי זכויות במקרקעין במסגרת דיון בבקשה למתן היתר תורם תכנית, נובע מהרצון "למנוע מצב בו נעלם מעיני מוסד התיכנון פגם כזה או אחר בבקשה להיתר, לרבות פגם של אי חוקיות" (פסקה 18 לסיכומים מטעם הועדה המקומית).

...

מן הכלל אל הפרט בענייננו, כאמור, מאחר שאין כל מחלוקת כי המשיבים 3-2 אינם בעלי זכות במגרש, הרי שנקודת המוצא לדיון היא גם המסקנה הסופית הנובעת ממנו – המשיבים לא היו רשאים להגיש התנגדות לבקשת ההיתר שהגישה המערערת, והוועדה אינה רשאית לבחון התנגדויות אלה.

סוף דבר: אציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולבטל את החלטת הוועדה לזמן את המשיבים 3-2 לדיון בבקשת ההיתר על-מנת לשמוע את התנגדותם לבקשה ולבחון אותה.

עוד אציע כי המשיבים יישאו בהוצאות העותרת, ביחד ולחוד, בסך של 20,000 ש"ח. ת השופט נ' סולברג: דעתי כדעתה של חברתי השופטת י' וילנר, כי דין הערעור – להתקבל.

לפי תגובת המדינה, רבות מההתנגדויות חזרו על עצמן ומשכך, בתוקף הסמכות לפי סעיף 106(ג), לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (חוק התיכנון והבניה) - זומנו לדיון 26 מתנגדים שהתנגדותם כללה את מכלול הטענות שהועלו.

נטען גם לחריגות נוספות מהחוק בדמות אי מתן זכות טיעון לועדה המקומית ולעירייה בדיון ההתנגדויות הראשון; המנעות משילוב נציגי שילטון מקומי בדיונים המכריעים לתכנית כנדרש לפי לסעיף 6(ב) לחוק הותמ"ל, תוך פגיעה בזכות הטיעון והייצוג של הרשות המקומית והפרת האיזון שנקבע בחוק; ואי הזמנת מתכנן המחוז לדיוני ההכרעה בתכנית בהתאם לסעיף 5(ד) לחוק, כך שלא נשמעה עמדתו בנוגע לתכנית ולצורך המקומי האיזורי.

הטענה לפגיעה בזכות הטיעון של הועדה המקומית וטענות נוספות לא מצאתי ממש גם בטענות שהועלו בדבר פגיעה בזכות הטיעון של הרצליה, אי זימון נציגי הרשויות המקומיות, חריגה מהמועדים בשלבי התיכנון כפי שנקבעו בחוק וכו', והן נדחות.

...

לא מצאתי כל פגם בדחיית השלמת הבדיקות לשלב הרישוי וסבורני כי הוראות התכנית, לרבות ווידוא הביצוע של הדרוש בהתאם לממצאי הדיגום, נותנים מענה ראוי.

לבסוף, מובהר ככל שדרוש, כי על יסוד כל האמור נדחית גם העתירה החלופית של הרצליה לקביעת הוראות שלביות שיבטיחו את טיהור הקרקע ומי התהום כתנאי להוצאת היתר בניה, ולהתניית אישורה באישור תכנית ניקוז אזורית.

סבורני כי התכנית מבטיחה בהוראותיה את הדרוש ולא הוצג טעם שמצדיק התערבות בה. IV - סוף דבר לאור כל האמור ומהטעמים כמפורט לעיל, נדחות כלל העתירות שבכותרת.

הצדדים לא טענו מפורשות בהקשר זה, ואין צורך להרחיב את הדיון, וראו כי ממילא ועדת הערר לא טוענת שהיא הייתה חייבת לידון בבקשה, וממקדת את הטיעון בכך שהנסיבות המצטברות הצדיקו את פועלה (וראו לדוגמא את ערר (תל אביב-יפו) 1182-12-18 אוראקל יזמות נדל"ן בע"מ ואח' נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה רמת גן (30.5.2019) המפנה גם לערר (דרום) 6058/08 שער רכבת אשדוד בע"מ נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה אשדוד (18.9.2008); ערר (מרכז) 126/12 מירס תיקשורת בע"מ נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה שרונים (20.6.2012)).

לטענתו, גם בעיניין מירסקי מיתנגד לא זומן לדיון בפני ועדת השכנים ומשכך בוטל שם היתר שניתן לבניית ממ"ד. מעיון בפסק הדין בעיניין מירנסקי עולה כי המקרה שם שונה מענייננו.

...

אפנה בהקשר זה לעע"מ 7381/15 ש. דורפברגר בע"מ נ' עודד (30.10.2016), שם נקבע במקרה דומה כי ככלל סוגית הקצאת השטח למקומות חנייה לא תהווה חסם למתן היתר, וכך נפסק: "מקובלת עליי גישתם זו של גדרון ונמדר, אשר עולה בקנה אחד עם מטרתה של תמ"א 38. בחקיקתו של סעיף 158א3 לחוק התכנון והבניה, הביע המחוקק את דעתו, כי ככלל, מקומות חנייה נוספים, שלא ניתן להתקינם בתחום הנכס, לא יהוו חסם למתן היתר לביצוע עבודה ברכוש משותף, לפי תמ"א 38... באיזון בין הצורך בקידום יישומה של תמ"א 38, לבין האינטרס הציבורי כי יימצאו פתרונות חנייה בתחום המגרש הנדון, גובר הצורך ביישום תמ"א 38 (וראו, החלטות של ועדות הערר ברוח אותם הדברים: ערר (ועדת ערר לתכנון ובניה מחוז חיפה) 198/15 רועי נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חיפה 2.9.2015); ערר (ועדת ערר לתכנון ובניה מחוז חיפה) 340/14 יעקב נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חיפה (12.3.2015); ערר (ועדת ערר לתכנון ובניה מחוז חיפה) 153/14 גליקסמן נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חיפה (15.1.2015)).‏" משכך, סוגיית החניה נוגעת להיבט תכנוני מובהק ונמצאת "בגרעין הקשה" של שיקול הדעת של מוסדות התכנון.

הוועדה המקומית התייחסה לטענת זו של העותר וטענה כי יתכן והיו דיונים בוועדות שכנים אחרי ההחלטה העקרונית להפסיק את הנוהג, במקרים בהם הוגשו בקשות חודשים ארוכים קודם לכן והבקשות כבר שובצו לפני שינוי הנוהג, אלא שהבקשה נשוא העתירה הוגשה לאחר שכאמור הפסיקה הוועדה לשמוע משיבים במסגרת "ועדת השכנים". טענות אלו של הועדה המקומית לא נסתרו על ידי העותר וממילא, אין זכות קנויה לקיום אותן "ועדות שכנים", במסגרת החוק או התקנות, לא מצאתי שנפגעו זכויות העותר בשל אי קיומה של ועדה כאמור בעניינו, מכלול טענותיו נשמעו בפני כל הגורמים הרלבנטיים והתבררו לגופן, ועדת הערר ממילא אינה מחויבת לנוהג שהיה קיים בוועדה המקומית - ואין מקום להורות על בטלות ההחלטה נשוא העתירה מחמת כך שלא הייתה "ועדת שכנים" במקרה זה. סיכום – לאור האמור מעלה במקובץ, העתירה נדחית.

העותר ישלם הוצאות משפט למשיבה 1 – בסך 3,000 ₪, למשיבה 2 – 3,000 ₪, למשיב 3 – 4,500 ₪, ולמשיבים 4-8 ביחד – 6,000 ₪.