אי התערבות בפסק פשרה של צדדים

בהמשך פסק הדין בעיניין קלינור חודד כי: "במסגרת הדיון בעירעור, אין מקום לדיון בטענות בנוגע לשינוי נסיבות, ובכלל זה נקיטת פעולות אכיפה לאחר מתן החלטתו של בית הדין האיזורי. ככלל, הדרך הנכונה לבקש את שינוי ההחלטה בשל שינוי נסיבות שהתרחש מאוחר לנתינתה, היא בהגשת בקשה לבית הדין האיזורי ולא במסגרת ערעור. שכן, במסגרת העירעור ככלל אין אפשרות מעשית לבחון אותו שינוי נסיבות, במיוחד עת עשויים להתעורר לגביו חילוקי דיעות עובדתיים. לא כל שכן, בשים לב לזכותו של הצד השני לבחון את הראיות המצביעות על שינוי הנסיבות הנטען ... נדגיש כי שינוי החלטה כאמור יכול ויעשה באותם מקרים חריגים בהם שינוי הנסיבות המהותי מחייב מטעמי צדק את שינוי ההחלטה" (פיסקאות 83-84).

הרתימה עשויה להיות במסגרת הסכם פשרה (כשבמסגרת אישור הסכם פשרה כאמור עתיד לקבוע בית הדין גמול ושכר טירחה בהתאם לסעיף 19(ו) לחוק) או במסגרת ביצוע פסק דין המכריע בתובענה שלא על דרך פשרה כל עוד ניתנה לכך הסכמת הצדדים.

לאלה נוסיף כי "הכלל לפיו אין זה מדרכה של ערכאת העירעור להתערב בשיעור שכר הטירחה שאותו פסקה הערכאה המבררת, חל ומיושם גם בכל הנוגע לשעורי שכר הטירחה והגמול הנקבעים בתובענות ייצוגיות, למעט באותם המקרים שבהם נפלה באיזה מן הסכומים שנפסקו בהקשר זה טעות משפטית או שיש בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם יסודי אחר המצדיק היתערבות .... מדיניות זו של אי היתערבות בסכומי שכר טירחה וגמול הנפסקים על-ידי הערכאה המבררת יפה ביתר שאת ככל שמדובר בשיקולים הנוגעים לאופן ניהול ההליך בפניה" (מתוך ענין תנובה פיסקה 63).

...

ההסתדרות הצטרפה לטענות המעסיקה, והוסיפה וטענה כי נוכח התפתחות ההלכה בנוגע לניהול תובענות ייצוגיות בתחום השמירה – לרבות בהקשר לסעיף 10(3) לתוספת השנייה - דין התובענה הייצוגית להידחות.

אשר לגמול לתובע הייצוגי הרי שבכך לא מצאנו עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין קמא.

גם בענין גובה ההוצאות שנפסק לב"כ הקבוצה לא מצאנו עילה להתערב.

ההוצאות תופקדנה בחשבון נאמנות ייעודי שיפתח ב"כ החברה על שמו למטרה זו. (ה) סוף דבר הערעורים מתקבלים בחלקם, וזאת כמפורט להלן: תאומץ שיטת פיצוי אינדיבידואלית, שאינה פיצוי כולל, כשהסכום הכללי שהמעסיקה נדרשת, לעת הזו, להעמיד לשם ביצוע פסק הדין הינו 5,320,000 ש"ח. נחדד כי המדובר בסכום ראשוני, אשר ניתן להעלותו אם יעלה הצורך והיתרה שתיוותר ממנו תוחזר לידי המעסיקה.

שהוי זה שני פנים לו: הפן האחד - השהוי הסובייקטיבי ממנו משתמע ויתור על טענות מצד התובעים; הפן האחר - השהוי האובייקטיבי אשר יש בו כדי לגרום לפגיעה באינטרסים ראויים להגנה של צדדים שלישיים ושל הרשות המינהלית, שהיא לענייננו משרד התמ"ת[footnoteRef:22].

] "חשוב לזכור כי לאחר שהגיעו הצדדים להסכמה ומימשו את זכותם למשא ומתן, על הערכאה השיפוטית לנקוט משנה זהירות בבואה להתערב במוסכם בין השותפים ליחסים הקבוציים, או לבטל הסכמה שהושגה. יש לבחון בזהירות המירבית אם ראוי לבטל תניה בהסכם קבוצי ולתת משקל כבד לעובדה שמדובר בתניה שארגון העובדים, המעביד, או ארגון המעבידים הסכים לה". ביטוי לעיקרון אי ההתערבות בתוכן ההסכם הקבוצי, נמצא בפסק הדין בעיניין הרופאים המתמחים[footnoteRef:36].

] "אין בית הדין ממהר להתערב בהסדרים המעוגנים בהסכמים קבוציים ובמיוחד נימנע הוא מלקבוע לצדדים את תוכן ההסכם... על בית הדין להיות מודע לשיטה המשפטית המעניקה אוטונומיה רבה לצדדים להסכם הקבוצי. כמו כן על בית הדין להיות מודע לכך, שבדרך כלל הסכם קבוצי מורכב ממכלול שיש בו איזונים ופשרות שהם פרי משא ומתן, בו עומדים הצדדים על אינטרסים מסוימים שלהם, או מוותרים עליהם, לפי שיקולים מורכבים (כלכליים, חברתיים, מקומיים, שקולי מדיניות וכיו"ב). ....

...

בפסק הדין בוחן הנשיא (דאז) את המקורות המשפטיים של חקיקת העבודה הישראלית ומגיע למסקנה ש: "28. משנאמר כי עדיף שבית-דין זה ילמד, לעניין העומד לדיון, מהמשפט שביבשת אירופה - לא נאמר כי כלל אין מקום להתערבותו של בית דין בתוכנם של הסכמים קיבוציים, וכי הבעיה כלל אינה קיימת. גם מיבשת אירופה למדים, כי יש מקום להתערבות וגם מפסיקת בית-דין זה למדים כי הבעיה קיימת. השוני המתחייב מהעדפת השיטה האחת על פני רעותה - הוא בגישת היסוד ובמידה.

ולסיכום: 13.1 קביעת גיל המינימום בהסכם קיבוצי כללי (מסגרת) לביטוח פנסיוני מקיף במשק ובהמשך, החלתו באמצעות צוו הרחבה אינם לוקים באפליה ולכן, אני מצטרף לדעתה של הנשיאה ולהחלטה על דחיית הערעור.

סוף דבר על דעת כל חברי המותב, שתי התביעות נדחות.

אולם, במסגרת ערעור מינהלי שהוגש על החלטה זו (עמ"נ 7554-02-12) הגיעו הצדדים להסדר פשרה שקבל תוקף של פסק דין ובו נקבע כי ההחלטה מיום 22.12.2011 תבוטל, והתיק יוחזר לועדת הערר.

כנקודת מוצא לפסק דינו של בית המשפט המחוזי שימשה הקביעה כי אין מקום להתערב בחוות הדעת של השמאית המייעצת כל עוד לא הוכח שנפלו בה טעות מהותית או דופי חמור.

במלים אחרות, רשות ערעור תנתן אם הבקשה מעוררת שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר המנעות ממתן רשות ערעור תוביל לעיוות דין חמור (ראו: בר"ם 2237/11 הועדה המקומית לתיכנון ולבניה "שורקות" נ' גרמנוב, פסקות 14-13 (23.9.2012); בר"ם 3965/13 שאשא נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה תל אביב, פסקה 11 (28.7.2013)).

...

בתגובתה מיום 26.11.2014 טוענת המשיבה 1, חרב לאת, כי יש לדחות את הבקשה משום שהיא אינה מצדיקה דיון בערכאה נוספת.

דיון והכרעה לאחר שבחנתי לעומקן את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות.

יישום האמור על המקרה דנן מוביל למסקנה שאין מקום להיעתר לבקשה.

בנסיבות אלה, אני סבורה כי הבקשה דנן אינה המסגרת המתאימה לדון בשאלה האם קיימים מקרים חריגים שבהם ראוי להידרש להתפתחויות מאוחרות במסגרת עריכת שומה בתביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק (לשיקול הדעת המסור לבית המשפט בכל הנוגע לדיון בבקשות ב"גלגול שלישי", ראו למשל: בע"ם 5264/12 אלמונית נ' אלמוני, פסקה 9 (23.10.2012); רע"א 8869/13 פאור נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (19.1.2014)).

ממילא אינני מחווה דעה בשאלה זו. סוף דבר: הבקשה נדחית.

בית המשפט המחוזי דחה את העירעור בעקרו (למעט בעיניין החיוב בהוצאות הפינוי שבו הושגה הסכמת הצדדים) וקבע כי המקרה לא עומד בחריג לכלל של אי-היתערבות בפסקי דין שניתנו על דרך הפשרה.

בית משפט השלום לא חרג מהסמכות שהקנו לו הצדדים, ועיון בפרוטוקול הדיון, חרף הטענות שהועלו בעיניין מתכונת רשומו, מעלה כי בטרם ניתן פסק הדין נשמעו טענותיהם של הצדדים.

...

לאחר שבחנתי את הדברים, וחרף ההבנה לנסיבותיהם האישיות של המבקשים שהן מכמירות לב, אינני סבורה שהמקרה מצדיק הענקת רשות ערעור.

אולם, גם לאחר שנתתי דעתי לעניין זה, לא מצאתי כי בנסיבות העניין יש לקבל את הבקשה.

סוף דבר: הבקשה נדחית בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

פסק הדין  בעירעור ניתן על דרך הפשרה לפי ס' 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984 (להלן- חוק בתי המשפט), על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מלכה אביב) שחייב את התובע, פוזאילוב, לשלם לנתבעת, כהן, 950,000 ₪, בין היתר,  בגין דמי שכירות של אולם אירועים, שהתובע התחייב לשלם לבן זוגה המנוח של הנתבעת, מר יצחק כהן ז"ל. בפסק הדין לביטול הופחת הסכום בו חויב התובע לסך של 800,000 ₪ בתוספת הפרישי הצמדה וריבית.

לגופם של דברים נטען כי ישנם טעמים רבים לדחיית בקשת התובע: מעשה בית דין, השתק פלוגתא ועילה, היתיישנות, שהוי, היתנהלות בחוסר תום לב, סופיות הדיון, אי היתערבות בפסק דין שניתן לפי ס' 79א'; אי הבאת ראיות בעיניין הבוררות בפני הערכאה שעה שההליך הנטען היתנהל בטרם הגשת התביעות האזרחיות והיו על דעתו של התובע.

בדין החירות לא נקבע הסדר דומה לבירורו של עניין אזרחי, אך כבר נקבע, בעקבות פסיקה אנגלית, כי חרף העדרו של הסדר חקיקתי מקביל, נתונה לבית-משפט אזרחי סמכות טבועה לבטל פסק-דין חלוט בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין (ש' לוין תורת הפרוצידורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד, בעמ' 213; נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, בעמ' 610-598, 636-625).

אם הבד"ץ מונה כבורר, כפי שעולה משטר הבוררות, מדוע הסכימו הצדדים, בסעיף 4 להסכם הנ"ל, כי ימונה בורר? ממכתבו של עו"ד גרין מיום 03.01.2002, שללא ספק הוא רק חלק בודד מהתכתבות בין הצדדים, עולה כי אכן, היו מגעים, אולם אין אינדיקאציה למינויו של בורר אחר מלבד בד"ץ בית יוסף, ואין פסק-בורר בודאי שלא כזה שאושר.

...

" גם ערעור שהגיש התובע על החלטה זו נדחה לגופם של דברים תוך שנקבע, על ידי בית המשפט העליון (רע"א 8875/18, הליך מס' 11 לעיל) כי אין במסמכים הללו כדי להביא לביטול פסק הדין ולמשפט חוזר: " ביטולו של פסק דין חלוט, קל וחומר מקום שבו בפסק דין מוסכם עסקינן אינו דבר של מה בכך. מכאן, כי על הטוען לביטול פסק חלוט מחמת גילוין של ראיות חדשות מוטל נטל כבד מאוד... על רקע האמור, אינני מוצא לנכון להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה לא הניח המבקש תשתית ראייתית לכך שלא ניתן היה להשיג את הראיות בשקידה סבירה. כזכור, היו אלה נספחים בהליך הבוררות שהתנהל עובר להגשת התביעה מושא פסק הדין. התביעה הוגשה זמן קצר לאחר היווצרותן של אותן ראיות "חדשות". בית המשפט ציין גם, למעלה מן הצורך, תהיות בקשר לאותן ראיות חדשות.

אין בפי התובע שום טענה שאם תתקבל יהיה בה כדי להועיל לו ודין הבקשה להתקבל.

אני מוצאת להוסיף כי התובע, המבקש מבית המשפט סעד מן הצדק, ראוי היה שיבוא ב"קלפים פתוחים" ובצירוף כל המסמכים הקיימים למשל, בתיק הבוררות, ולא שבריר החלטה פה ורסיס הסכם שם, משלא עשה כן התובע ובחר לצרף ב"פינצטה" את שצירף, חזקה כי לו היה מצרף את כל תיק הבוררות, למשל, היה הדבר פועל לחובתו (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' ,פד"י  מז2 עמ' 605), ואין לי אלא לצטט את כב' השופט רובינשטיין מצטט את כב' השופט סולברג בעניין אחר: "דעת לנבון נקל, כי סופיות הדיון איננה 'לעומתית' לצדק. התדיינות שאינה פוסקת, היא- היא היוצרת עיוות, מבוכה ועוול. דרך הכלל היא, כי סופיות הדיון משרתת את הצדק. היוצא מן הכלל הוא, מצב שבו סופיות הדיון גורעת מן הצדק" (ת.א. (ירושלים) 4582/03 ידיעות תקשורת בע"מ נ' פרופ' משה צימרמן (24.2.04) והציטוט מתוך רע"א 194/07 בני פור נ' מ.מ. פרדס חנה כרכור (6.3.07)) לסיכום: הבקשה לסילוק התביעה על הסף מתקבלת והתביעה לביטול פסק הדין בע"א 52255-11-11 נדחית.