אי התייצבות לדיון בבית דין לתעבורה בשל נסיבות בלתי צפויות

בית משפט השלום לתעבורה בירושלים פ"ל 7866-12-20 מדינת ישראל נ' גבר תיק חצוני: 106238/2020 בפני כבוד השופטת מיכל שביט מאשימה מדינת ישראל נאשם מוחמד גבר החלטה

נוכח טענתו כי מדובר בטעות כנה אשר נעשתה בתום לב גמור ובשל הנזק הצפוי לנאשם כתוצאה מהודאה בעבירה שבצידה פסילת מינימום בת 24 חודש וכן לב"כ הנאשם, ביקש ב"כ הנאשם כי בית המשפט יתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו.

לבקשה לא צורף תצהיר של הנאשם וזה אף לא התייצב לדיון שנקבע בעיניין.

בדיון חזרה המאשימה על היתנגדותה וטענה כי אין עסקינן ברצון כן של הנאשם להלחם על חפותו ועולה כי כל מטרת הבקשה הנה להביא להמתקת ענשו של הנאשם בשל נסיבותיו האישיות; כי בבקשה לא הועלה כל טיעון רלוואנטי בהתייחס לאישום וכי רק לאור הערתה טרם הדיון העלה ב"כ הנאשם על רגל אחת טיעונים לא מבוססים בהיבט ראייתי; אין לנאשם זכות קנויה או יסוד להניח שכל עבירת שיכרות תתוקן לעבירה של נהיגה תחת השפעה; מפנה לדברים המפורשים שנאמרו בדיון מיום 08.05.2022; הסנגור אשר הגיש את הבקשה הוא שייצג את הנאשם בשני תיקיו וחזקה על סנגור שמצוי בתחום ומכיר אותו היטב, שמתייצב לדיון, מציין כי הקריא לנאשם את האישום ולוקח אחריות, שידע במה דברים אמורים; את הטענות בדבר הנסיבות האישיות יש לשמור לטיעונים לעונש.

דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית לדיון בבקשה קבועה בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 אשר לשונו כדלקמן: "הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו". המחוקק לא הגדיר מהם אותם "נימוקים מיוחדים" שיצדיקו חזרה מהודיה.

...

פרוטוקול הדיון מיום 08.05.2022 תומך בטענה כי ההודיה ניתנה מתוך רצון טוב וחופשי של הנאשם ומתוך הבנת המיוחס לו בכתב האישום בתיק המצורף, שהרי: אותו סניגור, שערך עבור הנאשם את הסדר הטיעון בתיק הנוכחי הכולל תיקון של כתב האישום, ביקש לצרף לתיק זה את התיק הנוסף מבלי שיקדם לצירוף זה תיקון של כתב האישום בתיק הנוסף, ובידיעה שבצד הצירוף תבוא הודאה ("לנאשם תיק נוסף שאני מבקש לצרף ולהודות מס' התיק 9796-12-21."); ב"כ הנאשם הודיע כי "הקראתי לנאשם את כתב האישום המצורף והסברתי לו תוכנו. הנאשם מודה בעובדות כתב האישום המצורף.". בשלב זה וודאי מצוי בידיעתו של ב"כ הנאשם טיבו של כתב האישום המצורף, אשר לא תוקן; גם הנאשם עצמו הודיע כי "אני מאשר דברי בא כוחי, ואני מודה."; מיד בתום הכרעת הדין נרשם מפי ב"כ הנאשם כך: "מובן לי כי ההסדר שאליו הגעתי בתיק זה אינו רלבנטי לאור הצירוף. מבקש דחייה כדי למצות הידברות גם לגבי התיק המצורף.". אישורו של הסניגור כי ההסדר בתיק זה אינו רלבנטי לאור הצירוף מלמד על הבנתו כי "כללי המשחק" השתנו בנקודת הזמן האמורה, לאור הצירוף והרשעתו של הנאשם על פי הודאתו בכתב האישום שצורף.

נוכח התרשמותי כאמור, כי הבקשה מטעם הנאשם נובעת מטעמים טקטיים, לשם השגת יתרון דיוני וממניע של תיקון כתב האישום בתיק המצורף לצרכי הפחתה בענישה ולא מתוך רצון כן ואמתי לעמוד על חפותו או בשל כך שלא הבין את פשר הודייתו, הגעתי לכלל מסקנה שלא התקיימו התנאים להתיר לנאשם לחזור מהודייתו.

נוכח האמור לעיל אני מורה על דחיית הבקשה.

ביום 12.9.2022, לא התייצב המבקש לדיון והמשיבה ביקשה לדחות את הדיון לצורך זמונו לאחר שאישור מסירה חזר בציון "עזב". הדיון נדחה ליום 15.11.22.

דיון והכרעה: סעיף 80(א) לחוק קובע כי על-מנת שתקום זכות לקבלת פיצוי והוצאות הגנה, על נאשם שזוּכה בדין או שהאשום בעיניינו בוטל הנטל להוכיח התקיימות של אחת משתי עילות חלופיות: האחת, "ראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה". והשנייה, "ראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת". גם בהתקיים אחת משתי העילות האמורות, פסיקת הפצוי והשיפוי אינה מובטחת אלא היא מסורה לשיקול-דעתו של בית-המשפט ("רשאי").

לא מצאתי כי ישנן נסיבות חריגות המצדיקות פסיקת הוצאות, שכן, אומנם ראוי היה שהמבקשת תיבחן לעומק את הראיות בטרם אישור כתב האישום שבגינו הוזמן המבקש להשפט, אולם לא מצאתי כי הנאשם הועמד לדין תוך עלילת שוא, כאשר נגרמו לו סבל ונזק משמעותי והוא היה צפוי לזיכוי מוחלט.

סוף דבר: המשיבה יכולה הייתה לחסוך את ההליך המשפטי ואת התייצבות המבקש לדיונים ולחזור מאישום, בשל רף הראיות הנמוך ועבר תעבורתי כתגובתה עוד במעמד אישור הדוח ע"י תובע ביום 22.5.22.

...

לפיכך, לשיטתה, אין מקום לפסוק הוצאות לטובת המבקש בעילה של "לא היה יסוד לאשמה" וכמו כן, אף לא קיימות "נסיבות אחרות המצדיקות" פסיקת פיצוי לטובתו ועל כן יש לדחות את בקשתו.

סוף דבר: המשיבה יכולה הייתה לחסוך את ההליך המשפטי ואת התייצבות המבקש לדיונים ולחזור מאישום, בשל רף הראיות הנמוך ועבר תעבורתי כתגובתה עוד במעמד אישור הדוח ע"י תובע ביום 22.5.22.

לאור האמור לעיל, מצאתי מקום לפנים משורת הדין, להיעתר לבקשה באופן חלקי ואני מחייבת את המשיבה בהוצאות לטובת המבקש בסך 250 ₪ וזאת בגין הגעתו לדיון ההקראה בלבד.

ביום 15.9.2019 התייצב המערער לדיון הנדחה ובקש דחייה נוספת, לאחר שהתברר לו, לטענתו, כי עורך דינו "לא מתאים לתעבורה". ביום 11.12.2019 לא התייצב המערער לדיון מפאת מחלה, ומועד הדיון נדחה בשלישית.

ביום 18.9.2022 התייצב בא-כוח המערער לדיון הנדחה, ובקש לדחותו פעם נוספת "עקב התפתחויות בלתי צפויות של הנאשם". ביום 4.1.2023, לאחר מספר דחיות מוסכמות, נערך דיון נוסף, שבסופו הודיע בא-כוח המשיבה כי יסכים למסור לבא-כוח המערער את החומר הראייתי.

בית המשפט המחוזי קבע כי "לא ניתן לומר שסכויי העירעור גבוהים במיוחד". בהקשר זה נקבע כי ההחלטה מיום 8.3.2023 ניתנה "לכאורה כדין", לאחר שהמבקש לא התייצב לדיון, וזאת חרף העובדה שהבקשה לדחיית מועד הדיון נדחתה.

בהמשך לכך, עמד בית המשפט המחוזי על ההלכה הנוהגת, לפיה עונש פסילה יעוכב רק במקרי קיצון; ועל כך שמשעה שהפקיד המערער את הרישיון והחל בבצוע העונש שנגזר עליו, אין מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע, אלא להפסקת העונש – וכי בקשה מעין זו מתקבלת רק בנסיבות מיוחדות, שאינן בנמצא.

...

בנסיבות אלה לא מצאתי כי יש מקום להיעתר לבקשה".

עניינו של המערער אינו נמנה על אותם מקרי קיצון המצדיקים סטייה מכלל זה. כך, בזהירות המתבקשת, אעיר כי לא שוכנעתי שסיכויי הערעור הם "גבוהים מאוד" כנטען.

כמו כן, לא שוכנעתי כי טענות המבקש לעניין נסיבות מתן ההחלטה מיום 8.3.2023 מגבשות אף הן עילת ערעור בעלת סיכויים "גבוהים מאוד" להתקבל.

סוף דבר: הערעור נדחה.

לדבריו, בתאריך 26.1.23 נולדה לו בת בלידה בלתי צפויה והמבקש ואישתו חוו חודשים של סיחרור ריגשי ועומס כבד, כאשר המבקש סבור כי אישתו כבר שלחה את הבקשה להשפט במועדה.

המבקש טען כי לא ביצע את העבירה המפורטת בדוח ולאור הנסיבות הנוספות שפירט, טען כי בהעדר מתן הארכה, ייגרם לו עוות דין.

הדבר דומה, בשינויים המחויבים, לדרך שבה נדונה בקשה לרשות ערעור המוגשת לבית-המשפט העליון בעינייני תעבורה (ראו בעיניין זה את דבריו של השופט מודריק בע"פ (ת"א) 70050/99 הנ"ל [12]).

ראו בעיניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הצבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור; משאין מחלוקת על קבל הדוח; משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עוות דין במידה ולא יינתן לו יומו; משלא מצאתי לקבל את טענת המבקש המבקשת להעביר את האחריות לאי שליחת הבקשה - לאישתו; מצאתי כי בנסיבות העניין גובר האנטרס הצבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש; לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.

...

לכן, אין בידי לקבל את טענת המבקש, לפיה הוא מבקש להעביר את האחריות לאי שליחת הבקשה להישפט - לאשתו.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור; משאין מחלוקת על קבל הדוח; משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא יינתן לו יומו; משלא מצאתי לקבל את טענת המבקש המבקשת להעביר את האחריות לאי שליחת הבקשה - לאשתו; מצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש; לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

בגדריו, נדחה עירעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בבאר-שבע (כבוד השופטת נ' חקלאי) בהמ"ש 12906-03-23 מיום 11.05.2023, בה נדחתה עתירת המבקש להארכת המועד להשפט בגין דו"ח תעבורה.

ביום 10.07.2021 נרשם לחובתו של המבקש דו"ח תעבורה בגין ביצוע עבירה של שימוש בטלפון בזמן נהיגה, בנגוד לתקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

ביום 11.05.2023, כאמור, דחה בית משפט השלום את בקשת המבקש, זאת, משנקבע כי המבקש לא העלה כל טעם המצדיק איחור בהגשת הבקשה להשפט או נימוקים מיוחדים המצדיקים לקבל את בקשתו, וכי לא צפוי להגרם לו עוות דין בשל דחייתה.

כידוע, בקשה למתן רשות ערעור ב'גילגול שלישי' שמורה אך למקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או בנסיבות המקימות חשש לעיוות דין, או אי צדק חמור שניגרם למבקש (רע"פ 6242/23 הכרי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (22.10.2023)).

זה מכבר נפסק כי על המבקש לעמוד לפחות באחד משני התנאים שלהלן: "האפשרות האחת היא שהמבקש יראה כי יש נימוק של ממש לאי-התייצבותו לדיון [...] האפשרות השנייה – שאי-העתרות לבקשתו עלולה לגרום עוות דין" (ראו למשל: רע"פ 602/23 אלדן תחבורה בע"מ נ' עריית תל אביב, פסקה 14 (02.04.2023)).

...

בגדרו, נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בבאר-שבע (כבוד השופטת נ' חקלאי) בהמ"ש 12906-03-23 מיום 11.05.2023, בה נדחתה עתירת המבקש להארכת המועד להישפט בגין דו"ח תעבורה.

לשיטת המבקש, עניינו מעלה סוגיה עקרונית, שכן במקרים כגון דא "נאשם רק יכול לצאת מופסד, אם חתם על הדוח משמע שכל מה שנאמר שם אמת וכי קיימת חזקת מסירה, אך אם סרב לחתום על הדוח עדיין יש להאמין לדברי השוטר וכי עדיין קימת חזקת מסירה". לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, מצאתי כי דינה להידחות.

לצד האמור, לפי סעיף 230 לחסד"פ, בסמכותו של בית המשפט להיעתר לבקשה להישפט באיחור בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 229(ה) לחסד"פ ובשינויים המחייבים, כלומר "אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה", או מנימוקים מיוחדים שיפורטו.

סוף דבר, הבקשה נדחית.