אי השתת הוצאות משפט על ביטוח לאומי

יש גם לזכור כי מדובר בתאונת עבודה, ולפיכך הוצאותיה של התובעת במילא אמורות להיות ממומנות על ידי המוסד לביטוח לאומי.

בנסיבות אלו אינני סבורה כי יש להטיל את הוצאות המשפט על התובעת.

...

הכרעה לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בראיות שהוגשו, אני מוצאת לנכון לקבל את התביעה.

התביעה נגד קרנית נדחית.

מן הרגע בו הכחיש הנתבע 3 את מעורבותו בתאונה, הייתה יכולה התובעת להיות חשופה למצב, שבו הגם שגרסתה באשר לפציעתה בתאונת דרכים הייתה מוכחת, תביעתה נגד הנתבע 3 הייתה נדחית בשל טענות הנתבע 3 על העדר מעורבותו.

נוכח הכחשת הנתבע 3 ולאור המסקנות אליהן הגעתי אני קובעת, כי הנתבעים 1 ו-3 יישאו בהוצאות קרנית בסך 2,000 ₪.

דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית תקנה 113 לתקנות בית הדין (סדרי דין), התשנ"ב-1991, קובעת כך: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצוו הראשון". בפסק דינו של בית הדין הארצי בע"ע 753/05 מרכנתיל ניהול קופות גמל – בית הורים בית אורה בע"מ (מיום 2.11.06) נקבע כדלקמן: "... פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין. בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבאנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לישכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סיכסוך קבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים. בפסיקת גובה ההוצאות ישקלל בית הדין את השיקולים השונים, תוך שהוא מביא בחשבון את שיקול העל שעניין לנו בהליכים בבית דין לעבודה והצורך בנגישות קלה וזולה (יחסית) להליכים אלה." אם כן, עולה כי סוגיית פסיקת הוצאות משפט ושיעורן הנה סוגיה הנתונה לשיקול דעתו של בית הדין, אשר בבואו לפסוק הוצאות עליו לשקול את מיגוון השיקולים הרלבאנטיים אליהם הפניתה ההלכה הפסוקה.

...

בעקרו של דבר, מלין המבקש על הסכומים אותם הוא נידרש לשלם במסגרת ההליך דנן חרף גילו המבוגר, מצבו הרפואי, והכנסתו הצנועה מביטוח לאומי בסך 2,200 ש"ח ממנה הוא מיתקיים.

צירוף כל האמור, ובכלל זה, גילו המבוגר של המבקש; בריאותו הלקויה; מצבו הכלכלי הדחוק; והעובדה שהפגם היחיד באופן ניהול ההליך על ידו התבטא בכך שטענותיו לא היו מבוססות מהבחינה המשפטית – הביאני למסקנה כי הטלת הוצאות משפט על המבקש, יש בה כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת העירעור "בגילגול שלישי". סוף דבר, אני מורה על ביטול הוצאות המשפט שנגזרו על המבקש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

...

בנסיבות אלו, אני מחליט להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור בסוגיה זו בלבד, לדון בה כבערעור – ולקבלו.

צירוף כל האמור, ובכלל זה, גילו המבוגר של המבקש; בריאותו הלקויה; מצבו הכלכלי הדחוק; והעובדה שהפגם היחיד באופן ניהול ההליך על ידו התבטא בכך שטענותיו לא היו מבוססות מהבחינה המשפטית – הביאני למסקנה כי הטלת הוצאות משפט על המבקש, יש בה כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור "בגלגול שלישי". סוף דבר, אני מורה על ביטול הוצאות המשפט שנגזרו על המבקש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לנוכח האמור, הטלת חיוב בהפקדת ערובה בהתדיינות בין מבוטח (או מי שטוען להיותו מבוטח) למוסד בכל הקשור למימוש זכויות סוציאליות לפי החוק מחייבת זהירות רבה, ויש לבחון אם מכלול הנסיבות מצדיק לעשות כן. לפיכך, הגם שבהתאם לפסיקה בהליכים שבין עובד לבין מעסיק ככלל אי פרעון הוצאות שהוטלו על מערער בעבר מהוה ככלל נימוק המצדיק בעל דין בחיוב ערובה, הרי שבהקשר של הליך מול המוסד שעניינו מימוש זכות סוציאלית מכוח החוק לא בהכרח יינתן לשיקול זה אותו משקל.

בהקשר זה יש להביא בחשבון את מדיניות בית דין זה בפסיקת הוצאות בהליך ערעור שמוגש על ידי מבוטח כנגד המוסד לביטוח לאומי.

כידוע, גם אם ערעור המבוטח נדחה, בית דין זה אינו מחייב את המבוטח בהוצאות כדבר שבשיגרה, והדבר נעשה בדרך כלל בנסיבות שבהן הובהר למבוטח המצב המשפטי בעת דיון קדם משפט והוא החליט לעמוד על העירעור, או בנסיבות שבהן על פני הדברים מדובר בעירעור חסר יסוד.

הוצאות בגין בקשה זו יובאו בחשבון בעת פסיקת הוצאות בפסק הדין הסופי בהליך.

...

אשר לחיוב המשיב בהוצאות קבע בית הדין האזורי כך: "בנסיבות העניין, בית הדין מחליט לחייב את התובע בהוצאות הנתבע. גרסת התובע הייתה, מלכתחילה, בעייתית ובית הדין פירט סתירות ותמיהות בגרסתו. לתובע הומלץ בדיון המוקדם שלא לעמוד על התביעה. בית הדין נעתר לבקשת התובע לביטול פסק דין עקב אי התייצבות לדיון, וקבע דיון נוסף לשמיעת עדותו של פאדי דיפאללה, אך לבסוף העד לא התייצב לעדות. בנסיבות אלה, בית הדין מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות בסך 4,000 ₪". משהמערער לא שילם את ההוצאות שחויב בפסק דינו של בית הדין האזורי הגיש המוסד בקשה לחיוב המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות.

יחד עם זאת, כפי שנקבע בעניין לוקוטוש - "....גם אם מתקיים נימוק המצדיק חיוב בהפקדת ערובה – אי פירעון הוצאות שהוטלו בעבר על המערער – אין בנימוק זה לבדו כדי לסיים את הדיון בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה. ראשית, יש לערוך איזון בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותו של המשיב לגבות את הוצאותיו בערעור, וזאת על יסוד מכלול הנסיבות במקרה הקונקרטי, לרבות סיכויי הערעור. שנית, ככל שהמסקנה היא שיש מקום לחייב את המערער בהפקדת ערובה, הרי שגם בקביעת סכום הערובה וסוג הערובה יש לערוך את האיזון הראוי בין זכויות הצדדים". בהתייחס לאיזון בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותו של המשיב לגבות את הוצאותיו הדגיש בית דין זה כי יש לתת דגש מיוחד לזכות הגישה לערכאות בנסיבות שבהן מדובר בתביעות של עובדים הנמנים עם אוכלוסיות מוחלשות, ותביעותיהם סבות על זכויות קוגנטיות מכוח חוקים המגנים על זכויות עובדים: "דברים אלה [אודות חשיבותה ומעמדה של זכות הגישה לערכאות – ל.ג.] יפים מקל וחומר בבתי הדין לעבודה, ששאיפתם היא להעדיף בירור ההליכים המובאים בפניהם לגופו של עניין, למעט בסילוק תובענות על הסף וליתן למתדיינים את יומם בבית הדין. על האמור מתווספות החיוניות שבמימוש הזכויות שנקבעו במשפט העבודה המגן ומדיניות בית דין זה, שלפיה יש להימנע מנקיטת אמצעים המקשים על עובדים לעשות כן. מדיניות זו זוכה למשנה תוקף כאשר עסקינן בעובדים בעלי הכנסה נמוכה, דלי אמצעים, המשתייכים לקבוצות עובדים החשופות לניצול על ידי מעסיקים. נדגיש, כי חלק מזכויות העובדים שמקורן בחקיקת המגן הן זכויות קנייניות". ע"ע (ארצי) 1064/00 **** קיניאנג'וי - אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פד"ע לה 625, 636 (2000).

בניגוד לנטען על ידי המוסד, אני סבורה כי הגם שהערעור סב על קביעה עובדתית של בית הדין האזורי, שלפיה המערער לא הרים את הנטל להוכיח כי ביצע את העבודה כעובד של סמחאן, מתעוררות בהליך גם שאלות משפטיות.

סוף דבר – בקשת המוסד לחיוב המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נדחית.

בתאריך 14.8.23, לאחר שהנתבע עדיין לא הגיש את סיכומיו, הגיש התובע בקשה במסגרתה ביקש להשית על הנתבע הוצאות משפט בגין אי הגשת סיכומיו וכן ביקש כי יינתן פסק דין על בסיס סיכומי התובע בלבד "ו/או כל החלטה אחרת בהתאם לשיקול דעתו של בית הדין הנכבד". עוד באותו יום ניתנה החלטתו של בית הדין אשר איפשרה לנתבע להתייחס עד ליום 21.8.23 לבקשת התובע תוך שהובהר כי "בהיעדר היתייחסות לא יורשה הנתבע להגיש סיכומים ופסק הדין יינתן על סמך החומר המצוי בתיק כאשר גם בנוגע לבקשת התובע בנוגע להשתת הוצאות משפט על הנתבע בגין אי הגשת סיכומים, תלקח בחשבון". בתאריך 22.8.23, לאחר שהנתבע לא היתייחס להחלטת בית הדין מיום 14.8.23 הגיש התובע בקשה דומה לזו שהגיש ביום 14.8.23, אשר ביחס אליה ניתנה ההחלטה הבאה: "בית הדין מתקשה להבין את היתנהלותו של הנתבע אשר לא פעל בהתאם להחלטה מיום 8/5/23 (במסגרתה נעתר בית הדין לבקשתו והאריך לו את המועד להגשת סיכומיו) וכן בחר שלא לפעול בהתאם להחלטה מיום 14/8/23 במסגרתה הבהיר בית הדין מה יקרה מקום שהנתבע לא יגיש את סיכומיו עד ליום 21/8/23.

לא זו אף זו, הרי שבחינת את פלט המעסיקים שיצא תחת ידי המוסד לביטוח לאומי, מעלה כי התובע המשיך לדיווח על הנתבע בתקופה שבמחלוקת.

...

בסופו של דבר, התקיימה, בתאריך 13.06.22 ישיבת פישור אשר לא היה בה כדי להביא את הסכסוך שבין הצדדים לכדי סיום ולכן, בתאריך 14.07.22, התקיימה ישיבת ההוכחות, כמתוכנן.

להלן הפלוגתאות בהן עלינו להכריע: א. האם יש לדחות את התביעה על הסך מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט? האם יש מקום להורות על פיצוי התובע בגין אי מסירת הודעה בדבר תנאי העסקה? ג. מה היתה תקופת עבודתו של התובע? ד. מה היה שכרו היומי של התובע ובאיזה אופן הוא שולם לו? האם התובע זכאי לתשלום הפרשי עבודה בשעות נוספות? ו. מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה? ז. האם התובע זכאי לתשלום פדיון ימי חופש? ח. האם התובע זכאי לתשלום דמי הבראה? ט. האם התובע זכאי לתשלום עבור נסיעות? י. האם התובע זכאי לתשלום דמי חג או עבודה בימי חג? יא. האם התובע זכאי לתשלום עבור עבודה ביום המנוחה השבועי? יב. האם התובע זכאי לחלף הפקדות פנסיוניות? יג. האם התובע זכאי להשבת שכר שקוזז שלא כדין משכרו? יד. האם התובע זכאי לפיצוי לפי חוק הגנת השכר? האם יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט? לטענת הנתבע, התובע הגיש את תביעתו מחדש, בחלוף שנה לאחר מחיקת התביעה המקורית, ומבלי שפירט כי עובר להגשתה נוהל הליך שנמחק בשל אי הגשת תצהירי עדות ראשית על ידו.

ובלשון הסעיף: "מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן - פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור;" המטרה של הסעיף היא למנוע מצב בו תלוש השכר מטעה את העובד, בין אם בהשמטת פרטים ובין אם בציון פרטים שגויים, ובכך מונע ממנו להבין, בזמן אמת, כי זכויותיו נפגעות.

סוף דבר- לנוכח כל מקובץ לעיל ומשקיבלנו את התביעה בחלקה הרינו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סכום של 10,000 ₪ בגין אי מתן הודעה בדבר תנאי העסקה.

הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד- לאחר ששקלנו את הפער בין סכום התביעה המקורי לבין הסכום (הלא מבוטל כשלעצמו) שפסקנו לזכות התובע וכן לאחר שהבאנו בחשבון את העובדה שהתביעה הראשונה שהגיש התובע בגין אותם רכיבים נמחקה עקב חוסר מעש מצידו ומבלי שנפסקו לזכות הנתבע הוצאות חשבנו לקבוע שכל צד יישא בהוצאותיו אך בסופו של דבר ובמיוחד לנוכח העובדה שהנתבע לא הגיש סיכומים חרף הארכות וההזדמנויות שניתנו לו - עובדה שעיכבה את מתן פסק הדין החלטנו שכן לחייבו לשלם לתובע גם את הסכומים הבאים: סכום של 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט.