כן נדחתה טענת בא-כוח המערער 2 כי הפעולות המיוחסות למערערים עולות, לכל היותר, כדי עבירת תיגרה, הקבועה בסעיף 191 לחוק העונשין, וכן טענת המערערים להגנה מן הצדק מחמת אכיפה בררנית.
שלישית, לגישת המערער 1 חלה עליו בנסיבות "הגנה מן הצדק", שכן המשיבה נקטה, לטענתו, במדיניות מפלה: המערערים, שהגיבו לתקיפה מוקדמת – הורשעו, בעוד שלגבי המתלוננים, שפתחו בהתקפה האלימה – כלל לא ננקטו הליכי חקירה ואכיפה כלשהם.
לבסוף, ב"כ המערער 2 מוסיף וטוען כי היותו של המערער 2 קטין (בן כ-16) בעת ביצוע המעשים בגינם הורשע, העובדה כי מדובר בעבירה הראשונה והיחידה שביצע וכן המלצת שירות המבחן בעיניינו, המתחשבת בשינויים שחלו בנתיים במצבו המשפחתי ובחייו – ראוי שיובילו לאי הרשעה, וחלף ההרשעה – יש לקבוע עונש של ביצוע שירות לציבור.
לא מצאתי אפוא בטענות המערערים מסד מספק להפקעה של חזקת התקינות העומדת למישטרה בהקשר זה.
בנוסף, לא נעלמו מעיניי ההבדלים בין חומרת פציעות המערערים וחבריהם לבין חומרת פציעות המתלוננים שנגרמו עקב הקטטה.
...
יוצא אפוא כי סעיף 34י דורש כי התנהגות פסולה של העושה תגרום לתקיפה שלא כדין שהיא אחת מדרישות הסייג.
יתר על כן, מהותו של "אי ניקיון הכפיים" המיוחס למערערים מביא לגישתי לאותה מסקנה.
סוף דבר, אני מצטרף לתוצאה המוצעת בידי חברי המשנה לנשיאה.
