ביחס לתנאי לפיו סוג העבירה מאפשר ויתור על הרשעה "מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים", עמד בית משפט השלום על החומרה היתרה הנודעת לעבירת הסעת שב"ח. עוד הוסיף בית משפט השלום וקבע, כי לא נימצאו נסיבות מקילות לבצוע העבירה על ידי המבקש, אשר הסיע שני שוהים בלתי חוקיים, שאינם מוכרים לו מבלי לערוך בדיקה כלשהיא לגביהם.
בנוסף, ציין בית משפט השלום, כי המבקש עובד גם בתחום השיפוצים, עיסוק "שלא עתיד להפגע כתוצאה מהרשעה". אשר לעבודתו של המבקש כעובד סוצאלי, ציין בית משפט השלום, כי המבקש אינו מועסק עתה בתחום העבודה הסוציאלית, "והקושי האפשרי בחיפוש עבודה בתחום זה אינו יכול להחשב כפגיעה קשה וממשית". בית משפט השלום, היתייחס למקרים בפסיקה, בהם לא הורשעו נאשמים שבצעו את אותה העבירה בציינו, כי בעיניינו של המבקש לא מתקיימות נסיבות מיוחדות אשר הצדיקו המנעות מהרשעה במקרים האחרים.
...
בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופט ד' קלייטמן), בת"פ 518-01-16, מיום 25.9.2017.
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, סבורני כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה האמורות, שכן עניינה נסב על המקרה הפרטי של המבקש, הא ותו לא, ואין מתעורר חשש לעיוות דין או לחוסר צדק שנגרם לו. עוד יצוין, כי טענות המבקש, רובן ככולן, כבר הועלו בפני בית המשפט המחוזי, אשר התייחס אליהן בפסק דינו המנומק, ומשכך, נראה כי הבקשה מהווה ניסיון לערוך מעין "מקצה שיפורים" לתוצאת הערעור, ניסיון שאין להיעתר לו (רע"פ 1739/18 בן ששון נ' מדינת ישראל (28.3.2018); רע"פ 460/17 אבו הדואן נ' מדינת ישראל (20.03.2017)).
ביחס לתנאי, שלפיו יש לבחון את השאלה האם סוג העבירה מאפשר הימנעות מהרשעתו של הנאשם, סבורני כי לא ניתן לסיים את ההליך בעניינו של המבקש ללא הרשעה.
סוף דבר, דין בקשת רשות הערעור להידחות.