אי הרשעה בהזנחת כלי יריה

בסופו של יום, במהלך ההליך הפלילי, כתב האישום תוקן במסגרת הסדר טיעון, העותר הודה בעבירה של הזנחת כלי ירייה והוטל עליו עונש של שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה.

...

זאת ועוד, לוּ הוצג מסמך זה לפני בית המשפט בעתירה הקודמת, לא מן הנמנע כי עתירתו הייתה נדחית.

ברם לא מצאתי כי יש בניסוח האמור (של משפט בודד מתוך מארג מסמכים כאמור) כדי לסתור את המסקנה כי ההחלטה התקבלה לאחר שניתנה לעותר הזדמנות להעלות טענותיו ונשקלו השיקולים הרלוונטיים לעניין.

סופו של יום, לא קמה עילה להתערב בהחלטת המשיבים והעתירה נדחית.

            ב"כ הנאשם הפנה לפסקי הדין הבאים: ת"פ (עכו) 4587/02 מדינת ישראל נ' האדי (3.11.04) – הוטל צו של"צ, ללא הרשעה בהתאם להמלצת שירות המבחן, על נאשם בעבירה של הזנחת השמירה על כלי ירייה, אשר איבד את אקדחו במהלך סיור.

...

  החלטתי כי שיקולי שיקום מצדיקים סטייה ממתחם העונש.

סוף דבר 21.

                   נוכח כל האמור לעיל, אני גוזרת את עונשו של הנאשם כדלקמן: א.       צו של"צ בהיקף של 300 שעות, למשך שנה, במסגרתו יעמוד הנאשם בפיקוח שירות המבחן, ויבצע את כל אשר יוטל עליו.

בנסיבות אלו, בדין בא בית המשפט קמא לכלל מסקנה, כי התנאי הקבוע ב"הילכת כתב" ולפיו, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים, אינו מיתקיים במקרה דנן ולא מצאתי, כי נפלה כל שגגה במסקנתו זו. באשר לתנאי השני המצטבר הקבוע ב"הילכת כתב" ולפיו, ההרשעה תביא לפגיעה חמורה בשיקומו של המערער 1, הרי שבית המשפט קמא סקר את העולה מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעיניינו, כמו גם ההמלצה שהובאה בסופו.

בנסיבות אלו, הרי שבאתי לכלל מסקנה, כי החלטת בית המשפט קמא להרשיע המערער 1 בדין, בדין יסודה ולא מצאתי, כי יש מקום להתערב בה. אשר על כן, הייתי מציעה לחבריי, לדחות את העירעור בעיניינו של מערער זה. המערער 2: מערער זה הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירה שעניינה, הזנחת השמירה של כלי ירייה וחומרים מסוכנים.

...

ככל שהרשעתו בפלילים תיוותר על כנה, על רקע האמור לעיל הרי שיהיה בכך כי להציב בפני מערער זה משוכה משמעותית בפני אפשרות שילובו בהליך מיון וגיוסו למשטרה אם יעמוד בהליך, כאמור.

בנסיבות אלו, סבורני, כי התגבש בעניינו של המערער 3 התנאי שנקבע ב"הלכת כתב" ולפיו, הותרת הרשעתו בדין על כנה, תביא לפגיעה של ממש בשיקומו של המערער 3 וכי הונח בפנינו מסד ראייתי קונקרטי בדבר פגיעה בעתידו המקצועי-תעסוקתי של המערער, ככל שהרשעה זו תיוותר על כנה.

בנסיבות אלה הרי שמתבקשת המסקנה, כי עסקינן במעידה בודדת וחד פעמית אשר אינה מאפיינת את המערער ואת אורחות חייו.

בחינת העונשים המוטלים על מבצעי עבירה של הזנחת על כלי ירייה משתנה בהתאם לנסיבות המקרה ומתחם הענישה נע בין אי הרשעה תוך הטלת צו של"צ וכתב התחייבות ועד הרשעה בדין והטלת מאסר לתקופה קצרה ומאסרים מותנים.

...

מכל אלה, ומשאין חולק כי העבירות אותן ביצע הנאשם ונסיבות עשייתן אינן מן החמורות, ללא תוצאות וללא נזק - המסקנה המתבקשת היא להימנע מהרשעה.

לכלל לפיו מי שמבצע עבירה פלילית מורשע בדין, קיימים חריגים ואלה אותם מקרים בהם הנזק שעלול להיגרם לנאשם מסוים כתוצאה מההרשעה, אינו שקול כנגד העיקרון האמור.

מכל האמור, מסקנתי היא כי יש לאפשר לנאשם להמשיך בחייו ללא הרשעה בפלילים ועל כן אני מורה על ביטול הרשעתו מיום 3.12.2012 בתיק זה ובתיק שצורף (ת.פ 43075-10-12) וגוזרת עליו את העונש הבא: הנאשם יחתום על התחייבות על סך 6,000 ש"ח, אשר יהיה עליו לשלם באם בתוך שנה מהיום יעבור על אחת מהעבירות אותן עבר בתיק זה ובתיק שצורף.

באישום הראשון מואשם איפוא הנאשם בעבירות הבאות: (א) מירמה והפרת אמונים, עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977; (ב) הזנחת השמירה על כלי יריה וחומרים מסוכנים, עבירה לפי סעיף 339 לחוק העונשין; (ג) שבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין; (ד) סיוע לגניבה, עבירה לפי סעיף 383 לחוק העונשין, בצרוף סעיף 31 לחוק זה. באישום השני נטען, כי לאחר העלמות כלי הנשק שהנאשם הפקיד למשמורת בידי קרובו, תיכננו הנאשם, אישתו וקרוב המשפחה להסתיר את גניבת הנשק, ואגב זאת לגנוב כלי נשק נוסף משוטר אחר, חבר של הנאשם.

דברים אלה הובהרו בשורה ארוכה של פסקי דין והחלטות שניתנו בבית המשפט העליון, ואצטט מתוך ההחלטה שניתנה בבש"פ 120/10 פלוני נ' מדינת ישראל (24.2.2010), מפי כב' השופט י' עמית: "בבסיס החיסיון עומד האנטרס הצבורי של ביטחון הציבור או ביטחון המדינה, אך גם אינטרסים חשובים אלה יינגפו בפני הערך של חקר האמת ועיקרון העל של אי הרשעת חפים מפשע, מקום בו הראיה החסויה היא מהותית וחיונית להגנתו של הנאשם (ראו, לדוגמה: ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ח(3) 729 (1984) (להלן: לבני); בש"פ 4875/05 פחימה נ' מדינת ישראל, ([פורסם בנבו], 15.7.2005); בש"פ 9086/01 רביב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ו(3) 163 (2002); בש"פ 7200/08 סעיד נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 27.10.2008).

...

באשר לידיעה 028, כי אז אין אני סבור שיש מקום למסור פרטיו של מוסר הידיעה.

ניתן אפוא לסכם את האמור לעיל בטבלה שלהלן, המפלחת את הצורך בחשיפת זהות מוסרי כ אחת מהידיעות ביחס לכל אחד מהאישומים שבכתב האישום: אישום ראשון אישום שני ידיעה 073 יש צורך אין צורך ידיעה 443 יש צורך אין צורך ידיעה 028 אין צורך אין צורך אשר על כל האמור לעיל, הנני סבור, שחשיפת זהות מוסרי הידיעות המודיעיניות שמסתיימות במספרים 073 ו- 443, עשויות לשרת את הגנתו של הנאשם מפני האשמתו בסיוע לגניבת כלי הנשק שהיו בהחזקתו.

על כן הנני נעתר לבקשת הנאשם, והנני מורה למאשימה לחשוף פרטי מוסרי ההודעות.