"עיכוב בטיפול בתביעות משפטיות ובמחלוקות עם קבלנים, ספקים ותושבים, כאשר בשל כך נאלץ התאגיד להיתמודד עם תביעות משפטיות והליכים שונים, ולשאת בהוצאות כספיות".
במסגרת סעיף זה תחת הציון "דוגמא", הפניתה הנתבעת להליך שהתקיים בעיניינה של חברת מ.ג.א. בבית משפט, ולמחדלה של התובעת מלהשיב במועד לגבי מסמכים רלבאנטיים שנכללו בבקשה לגילוי מסמכים ובמענה לשאלון.
מוסיפה התובעת וטוענת כי משראתה הנתבעת שהקרקע נשמטת תחת רגליה וכי טענות השימוע "אינן מחזיקות מים", היא ניסתה להרחיב חזית בטענותיה כי התובעת פוטרה משיקולים של צימצום בכוח אדם וטענות בדבר היתנהלות לא תקינה של התובעת בהיעדר פתיחת חשבון לכספים המיועדים להשקעות; לטענת התובעת, דין טענות אלו להדחות על הסף, בהיותן טענות חדשות המרחיבות חזית שלא נטענו בשימוע של התובעת; מה גם שכפי שהוכיחה התובעת, גם לגופם של דברים, טענות אלו כיתר טענות הנתבעת הנן טענות בעלמא אשר חוטאות לאמת העובדתית וכל מטרתן להציג מצג שוא בפני בית הדין.
מכל מקום, הגב' אמדור העידה כי לא קיבלה מעולם את חוות הדעת הנטענת (ראה: בעמ' 59 לפרוטוקול ש': 22-24), וכאשר התובעת נישאלה במסגרת חקירתה הנגדית לפנינו, היכן אותה חוות דעת, השיבה: "לשאלת בית הדין איפה חווה"ד משיבה שכפי הנראה בחומר" (ראה: בעמ' 25 לפרוטוקול ש': 6), אלא שעד תום ניהול ההליך שבנידון, לא הוצגה לפנינו אותה חוות דעת עלומה, דבר שהוא כשלעצמו, אומר דרשני ואינו מוסיף אמינות לתובעת.
...
אני כפופה לשכר מנכ"ל היה לי ברור שאם המנכ"ל קיבל והתאגיד שילם לי 3 חודשים והיועמ"ש אמרה, אז זה הנוהל בתאגיד ואם זה הנוהל בתאגיד, אז למה שהנוהל כלפיי יהיה שונה?
כשבית הדין שואל אותי כיצד טענת נוהג מתיישבת עם הוראה מפורשת בחוזה שלי, אני משיבה שאתה מודע לזה שיש כבר תקדים של המנכ"ל ואתה מודע לזה שהיועמ"ש אומרת לך וגם מצהירה בבית דין למשמעת שהמקובל הוא שלושה חודשים, ואני מקבלת את השלושה חודשים, אז למה חודשיים או שלושה אחרי שמשלמים לי ואני דורשת טופס 161". (ראה: בעמ' 31 לפרוטוקול ש': 9-30).
משאלו הם פני הדברים, ומשהוכח כי על פי חוזה ההעסקה שלה זכאית התובעת לחודש הודעה מוקדמת, נחה דעתנו שאכן כטענת הנתבעת, תשלום הודעה מוקדמת לתובעת בהיקף של שלושה חודשים נעשה בטעות, ועל כן על התובעת להשיב לנתבעת את שיעור ההודעה המוקדמת ששולם לה ביתר בשווי שתי משכורות אחרונות של התובעת.
סוף דבר –
לאור קביעותינו לעיל לפיהן מחד על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי ממוני בשווי שתי משכורות אחרונות של התובעת, ומאידך על התובעת להשיב לנתבעת את שיעור ההודעה המוקדמת ששולם לה ביתר בשווי שתי משכורות אחרונות שלה – אנו מורים כי שני הסכומים שפסקנו כאמור לעיל, יתקזזו באופן הדדי האחד מן השני, כך שהתוצאה הסופית בשתי התביעות שבכותרת היא שהצדדים אינם חייבים כל סכום האחד למשנהו.
