אי הפרדת האם מילדיה למרות התעללותם

בדיון מיום 26.11.2013, חרף עמדת עו"ס לחוק הנוער לפיה יש להוציא את הקטינים ממשמורת המבקשים, ובין היתר, נוכח עמדת האפוטרופא לדין שלא הייתה חד משמעית, החליט בית המשפט לנוער לתת למבקשים היזדמנות נוספת, להותיר את הקטינים במשמורתם ולהפנותם, בהסכמתם, להדרכה במרכז ילדים-הורים.

זאת, נוכח הצורך בבחינת עילות הנזקקות שבחוק הנוער, המתייחסות לפגיעה העלולה להגרם לקטינים כתוצאה מהזנחה רגשית, להבדיל מסיכון פיזי או בשל היתעללות מצד ההורים.

המבקשים דואגים מן האפשרות של הפרדת הקטינים.

...

סוף דבר ההכרעה בבקשה זו הינה, כאמור, קשה מבחינת התוצאה.

אולם, כפי קביעת בית המשפט המחוזי: "אין באהבה זו די. הסיכון וההזנחה המתמשכים מהם סבלו ועדיין סובלים הקטינים כשהם במשמורת הוריהם וכן החסכים והפערים הרבים בהתפתחותם, מביאים למסקנה כי אין מנוס שטובתם של הקטינים הינה בהוצאתם ממשמורת הוריהם" (פסקה 42 לפסק הדין).

הבקשה נדחית.

כן נטען, כי בפסיקה הזרה מקובל העקרון שאין להחזיר ילד מכוח האמנה, אם יופרד עקב כך מאחיו, שעליו אין חלה האמנה; ובדיון בפנינו הוסיף בא כוחה של האם, כי בחמש השנים האחרונות היה בית המשפט העליון בישראל, בקביעתו בעיניין פלונית, היחיד שהורה על החזרתו של ילד בהתאם לאמנה חרף הפרדתו מאחיו באופן זה. עוד נטען, כי "בנסיבות תיק זה לא ניתן לראות את האם, שהיתה חשופה לאלימות והיתעללות בלתי פוסקת מהאב, נסה על חייה עם ילדיה לישראל, לאחר שהאב גירשם מהבית, נימנע כליל מלספק את מחייתם והפך את חייהם שם לבלתי אפשריים – כמי ש'חטאה'" (פסקה 46), ומשכך שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו, כי ההפרדה הצפויה נובעת ממעשי האם.

במבט זה, ונוכח האמור מעלה באשר לטיב השיקולים בתיקי אמנת האג, יש לבחון אפוא את טענת האם, כי נוכח פסק דינו של בית המשפט המחוזי, יש חשש שר' יועמד במצב בלתי נסבל וייגרם לו, אם יוחזר להולנד, נזק פסיכולוגי חמור, כתוצאה מן ההפרדה מאחיו, ויש למנות מומחה שיחוה דעתו בענין זה. בטרם אפנה להשיב יצוין, כי כבית המשפט המחוזי נצא גם אנו בדיוננו מתוך הנחה, כי ההפרדה לא תיטיב עם האחים.

...

דברים אלה, סבורני, הולמים גם את ענייננו.

כללם של דברים כאמור, אין בידינו להיעתר לבקשת רשות הערעור.

התוצאה היא קשה כך או כך. בנסיבות אלה, יש לתת משקל לחלקה של האם ביצירת המצב שנוצר – לא משיקולים של אשמה דווקא, אלא בעיקר כדי למנוע חתירה תחת תכליותיה של אמנת האג.

נראה לי שהתוצאה אליה הגיעו חבריי מוצדקת גם לפי "מבחן משפט שלמה", שהרי האב נתן פה הסכמתו לאי-תחולת האמנה על ד', הוא האח הצעיר.

כן סיפרו הנחקרים כי המשיבה נהגה לטרוק בפראות את הדלת המפרידה בין חדרי-השירותים לגן כל אימת שרעש הורדת המים בשירותים הפריע לה - דבר שהפחיד מאוד את ילדי הגן הרכים.

זאת, למרות שגם בבית-המשפט הודתה היא כי השתמשה בכוח למטרות חינוכיות, ובכדי למנוע הפרעות בגן.

לפיכך, לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי היתנהגותה של המשיבה הגיעה לכדי "מעשה היתעללות" בילדים, ויש להותיר על כנו את זיכויה של המשיבה מעבירה זו. אשר-על-כן, אני מציעה לקבל את ערעור המדינה בחלקו, לבטל את זיכויה של המשיבה מעבירת התקיפה, להרשיע אותה בעבירה זו, ולהחזיר את הדין לבית-המשפט המחוזי למען יגזור את עונשה.

...

אומנם, אף המשיבה הסכימה כי הממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הראשונה היו מעורפלים והתמצו בקביעה הכללית שהמשיבה הודתה במעשים שיוחסו לה, אך טענה כי אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לקבוע ממצאים עובדתיים, ולפיכך יש לדחות את בקשת המדינה בעניין זה. באשר לטענתה החלופית של המדינה, גרסה המשיבה כי על בסיס הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי, אין מעשיה עולים כדי התעללות ואף אינם מהווים תקיפה.

ואולם, לנוכח הזמן הרב שחלף ולאור הבקשה המשותפת של הצדדים כי נכריע בערעור על-סמך הממצאים העובדתיים הקיימים, הגענו למסקנה כי יש לדון בערעורה של המדינה על-יסוד ממצאיו של בית-המשפט המחוזי.

מסקנתי היא איפוא כי השימוש באלימות כלפי ילדי גן אינו עונה על הדרישה של "מידת הנחיצות הסבירה למען ייטיב דרכו" בסעיף 24(7) לפקודת הנזיקין.

הניכור ההורי אינו מאפשר התייצבות מחדש של המערכת המשפחתית לאחר הפרדה, ומשאיר את הילד בחוסר יציבות ובעימות תמידי.

על פי 28 ,(Alienation Syndrome גרדנר, כל אימת שאין הצדקה לתופעה – היתעללות של ההורה המנוכר בילד, הזנחה אמיתית שלו; היתעלמות מצרכיו וכו', שאז אין להשתמש בתופעה כהסבר לעויינות הילד כלפיו – מי שנושא באחריות לקיומה של התופעה הוא ההורה האחר, בדרך כלל ההורה המשמורן, אשר 'שוטף את מוחו של הילד' וגורם לו 33 (Programming Brainwashing Parents indoctrinations) "להדחקת הרגשות החיוביים שיש לו כלפי ההורה המנוכר" (דפנה האקר "הורות במשפט" עמ' 62 ), עד כדי יצירת מצב בו הילד עצמו תורם משלו 2 )The child's own .

לו היה הדבר מגיע לפתחו של בית המשפט, ברור כי הוא היה נותן הוראות להצלת חיי הקטינה והיה מחייב את האם לשתף פעולה עם גורמי הטיפול ולשכנע את הקטינה בנחיצות הטיפול כפי שממליץ הרופא, למרות היתנגדות הקטינה.

...

לקראת נעילה סבור אני כי המצב אליו נקלענו אינו אלא פרי התנהגות מתמשכת של האם, שהיא בבחינת ניכור הורי, שלא יימצא לו מרפא בלא התערבות.

סוף דבר התובענה מתקבלת – הקטין ימשיך להיות מטופל לעניין חידוש הקשר במכון "מפגשים", ובשל התנהלותה תישא האם ב- 80% מעלות המכון – האב יישא ביתרה.

אני מורה ללשכה לסיוע המשפטי למנות לקטין אפוטרופוס לדין, אשר גם ישמיע קולו, גם יפעל כפי טובתו וימליץ לקטין ולבית המשפט בהתאם.

לעומת זאת האם והילדים לא הגיעו לאבחון חרף החלטות חוזרות ונשנות של בית-הדין.

יש להבהיר עתה כי תלונות שוא בדבר היתעללות, כולל היתעללות מינית, הינן אף הן מן המאפיינים של התיסמונת (‎GARDNER SUPRA ‎AT P. 101; J.M. BONE, M.R. WALSH "PARENTAL ALIENATION SYNDROME: HOW TO DETECT IT AND WHAT TO DO ABOUT IT" AT P. 45).

נתוק כפוי ממשמורת הורית-ולו זמני-מוצדק רק מקום שקיים צורך חיוני מיידי הנעוץ באי-מסוגלות הורית ברורה, בנזקקותו של הילד או בנסיבות אחרות המחייבות זאת ככורח בלתי נימנע, וכשאמצעים חלופיים שאינם כרוכים בהפרדת הילד מהורהו אינם נותנים מענה ראוי.

...

ביום 26.5.2002 החלטנו לידון בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות.

היא מחייבת נקיטת אמצעים טפוליים מתאימים למסגרת המשפחתית כולה, אולם מכאן ועד הסקת מסקנה כי פתרון מערכת היחסים המורכבת בין בני המשפחה מצוי על דרך הוצאת הילדים ממשמורת האם והעברתם למסגרת מוסדית לתקופה קצובה רחוקה הדרך.

בחוות-דעתה של פקידת הסעד שרון אנג'ל מיום 14.4.2002 היא קובעת בסיכום הדברים, כי: "אין מנוס מנקיטת הצעד הטפולי של הוצאת הקטינים מהבית. הקטינים חוו חודשים ואף שנים של מאבק, וזה הרגע לעצור ולהציב גבולות חיצוניים חד משמעיים להורים ולהחל במתן טיפול נפשי לקטינים". בחוות-דעת מיום 19.5.2002 של ד"ר אלדור, שנתמנה כמומחה על-ידי בית-משפט זה, נקבע כי מדובר בתסמונת חמורה של התנכרות להורה, ומזוית טובת הילדים הוא בדעה כי שהות במרכז קשר-"יאפשר להם לחוות את האמביוולנטיות מבלי שיידרשו לפצל יחס ורגש ולהתנכר לאחד ההורים. דבר זה יותר מאפשרי במרכז שוסטרמן, המוכר לי היטב כמקום טפולי אמין ומיטבי, המוצא גשר בין ילדים להורים תוך כדי פקוח ושמירה קפדנית על זכויות הילד. עם זאת חשוב לציין כי גם פיתרונות ביניים וגם כאלו לטווח ארוך מותנים למעשה בשיתוף פעולה מצד שני ההורים". ברי, כי במקרה שלפנינו שתוף פעולה בין ההורים אינו קיים, ואין סיכוי טוב להתהוותו בטווח הקרוב.

לסיכום הדברים: בע"א 577/83 הנ"ל בעמ' 470-469, אומר בית-המשפט (מפי השופט ברק): "כל חברה קובעת לעצמה, על-פי ערכיה שלה, מהן אותן עילות שבדין, המאפשרות התערבות חיצונית בתא המשפחתי, והמצדיקות הוצאת ילד מידי הורהו הטבעי...