לאחר שניתנה תגובת המשיבה, נקבע ביום 25/10/222, כי היות והמבקש לא הפקיד את רישיונו בתום הפסילה בתיק האחר, אין לחשב את הפסילה מאותו מועד וזה יחושב ממועד הפקדת הרישיון בפועל או תצהיר.
אין מדובר בתיקון טעות שנפלה בגזר הדין ומדובר בעיניין מינהלי ולכן, כך נקבע: "פרשנותו הישׂוּמית של גזר הדין מעת הינתנוֹ נתונה לרשות הרלבנטית אשר אמוּנה על ביצועו, ואינה מונחת עוד לפִתחו של בית המשפט. ודוק: אי-הפקדת הרישיון במזכירות בית המשפט היא ארוע או מחדל חדש, שמועדוֹ הוא לאחר מתן גזר הדין, וכפועל יוצא ממנו – ולא מיגזר הדין – נוצרה המחלוקת בנושא חישוב מניין ימי הפסילה. משעה שבית המשפט קם מכיסאו, "נתונה פרשנותו של גזר הדין לגורמים האמונים על ביצועו, והם רשאים להתייעץ עם הגורמים המקצועיים הרלוואנטיים" (רע"ב 4017/08 אליהו נ' שרות בתי הסוהר [פורסם בנבו] (9.9.2008) (להלן: עניין אליהו))".
...
העובדה כי המבקש היה נוכח בעת מתן גזר הדין וידע על מתן גזר הדין ומאז ועד שנה זו, כ-9 שנים, לא נעשה דבר, מהווה שיהוי מצדו של המבקש, שבסופו של דבר פגע במבקש עצמו, שכיום אינו יכול לברר האם נערך לו שימוע במסגרתו הופקד הרישיון.
אם כך, דין בקשה נוספת זו להידחות עקב חוסר סמכות.
