אי הפעלת מונה במונית שירות

בתחילת הנסיעה דרשו הנוסעות נסיעה לפי מחירון אך הנאשם לא הפעיל את המונה כדי להוציא את הצעת מחיר מהמונה וכאשר הגיע לטבעון כאשר היה עומס תנועה כבד, הפעיל לפתע את המונה בנגוד לרצונן של הנוסעות.

הגב' יהודית בר שהיתה אחת הנוסעות, הבהירה בעדותה בבית המשפט כי הנאשם אסף אותה ואת חברתה גב' יעקבי מול בי"ח דן פנורמה, לכשעלו השניים למונית, סוכם כי מחיר הנסיעה יעמוד על 208 ₪ אך בהמשך הנסיעה בצומת טבעון התנועה היתנהלה בכבדות, נוצר פקק, או אז פנה הנאשם לנוסעות ואמר להן שהוא מפעיל מונה וזאת בנגוד לרצונן ובנגוד למוסכם איתן בתחילת הנסיעה.

ולחייבו בחתימה על התחייבות כספית תוך שהוא מדגיש את הצורך להרתיע נהגי מוניות ונותני שירות לציבור מהפקעת מחירים כלפי ציבור הנוסעים, בנוסף ביקש לחייב את הנאשם בפצוי המתלוננת על מנת לעודד אזרחות ראויה.

...

בנסיבות העניין סבורני כי אין למצות את הדין עם הנאשם ע"י השתת קנסות כבדים מדי.

אשר על כן אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: אני דן את הנאשם לקנס בסך של 2,000 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתו.

אני מחייב את הנאשם לחתום על התחייבות כספית בסך של 15,000 ₪ לפיה במשך 3 שנים לא יעבור עבירות בהן הורשע בתיק זה. אני מחייב את הנאשם לפצות את הגב' יהודית בר מרח' איריס 6 נצרת עלית, פיצוי כספי בסך של 500 ₪.

(ג) לא יופעל מונה בנסיעת שירות.

לשון הוראה ברורה ופשוטה: נהג מונית רשאי ומותר שלא להפעיל מונה רק - ואך-ורק - "בתנאי" שיגבה שכר הסעה "כנקוב במחירון שאישר המפקח על התעבורה". רק-אז בהתקיים התנאים הקבועים בתקנה 510(ב) לתקנות - כל אותם תנאים - רק-אז פטור נהג מונית מהחובה המוטלת עליו בתקנה 510(א); ואם לא נתקיימו אותם תנאים - כולם או מיקצתם - ממילא לא נגרע כהוא-זה מהחובה שתקנה 510(א) מטילה על נהג מונית.

...

פירוש: חזקה על מפעל קרגל כי הסכם שכרת עם איילון היה - מבחינתו של המפעל ומבחינת עובדיו - הסכם מיטיב, ומסקנה נדרשת מאליה היא, לדעת בית-המשפט, כי המחיר שנקבע באותו הסכם לא היה מחיר מופקע.

ועוד: אם אמנם ההסכם בין איילון לבין קרגל כה מיטיב הוא עם הנוסעים - כטענת המערערים - מדוע לא יפעילו הנהגים את המונה אך יגבו שכר נסיעה - נמוך יותר - לפי התעריף? וכפי שבא-כוח המדינה הסביר לנו, ניתן לעשות במקרה זה הסדר עם רשויות המס אף-הן. מסקנתי היא איפוא זו, שהרשעתם של המערערים בידי בית-המשפט המחוזי היתה הרשעה כדין, ואציע לחבריי לדחות את הערעור.

ביום 23/05/22, הגיש ב"כ המבקשים בקשה לגילוי חומר חקירה מצד המשיבה להעביר אליו כל המסמכים ודוחות הפיקוח הקשורים לפעולות הפיקוח בהן המבקשת 1, קוי הגליל שירות מוניות סדיר בע"מ, הפעילה מונה.

במקרה דנן מיוחסת למבקשים עבירה של אי הפעלת מונה ולכן לא ברור כיצד מסמכים לפיהם פעלה המבקשת 1 כדין והפעילה מונה יועילו למקרה בו מיוחסת למבקשים עבירת של אי הפעלת מונה.

...

סבורני כי בשלב זה, בהעדר רלבנטיות של ממש ופוטנציאל להגנת המבקשים, נראה החומר המבוקש כמסע דייג אותו לא יתיר בית המשפט.

לחילופין, מסירת מידע אותו מבקש הסניגור עשויה לפגוע בהגנת הפרטיות של צדדים נוספים המעורבים במקרים בהם הופעל מונה ע"י המבקשת 1 ואף מטעם זה יש לדחות את הבקשה.

סיכומו של דבר: הריני לדחות את הבקשה לגילוי חומר חקירה.

פתח דבר: לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה, (להלן: "בית משפט קמא"), אשר הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות בעבירות הבאות: אי הפעלת מונה לפי סעיף 4 לצוו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים או במוניות) תשל"ד - 1974 (להלן:"צו הפיקוח") ביחד עם תקנה 510 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן:"התקנות"), עבירה של נהיגת מונית ללא לוחיות זהוי - עבירה לפי סעיף 4 לצוו הפיקוח ביחד עם תקנה 500 (ב) לתקנות ועבירה של מתן חשבוניות שלא כדין בנגוד לסעיף 29 (א) (ב) וסעיף 39 (ג)(4) לחוק הפיקוח.

לטענת המשיבה, כאשר נותן השרות מספק חשבונית שבה מופיע מספר מונית אחרת, יש בכך כדי לבסס את העבירה שיוחסה למערער.

...

זאת ועוד, גם הערעור לעניין העונש דינו להידחות.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור לעניין העונש.

סוף דבר: אני דוחה את הערעור על שני חלקיו.

ב"כ המערערת הדגישה, כי העירעור "נסוב ביתר שאת גם לגבי מיתחם הענישה", שהנו "בעל השלכות רוחביות". ב"כ המשיב ביקש לדחות את העירעור, תוך שטען כי "בית המשפט קמא שקל ושקל משך חודשים את פסק הדין. הוא הגיע למסקנה, אחרי שגזר הדין ניתן במשקל מאוד עדין", תוך שבית המשפט הכריע לבסוף "בצורה בסיסית ויסודית, אשר מתייחס לכל אשר לפניו". הסניגור הפנה לעובדה, כי לאחר שלב ההוכחות ביטלה המערערת "את כל כתבי האישום כנגד כל הנהגים והותירה אך ורק את כתה"א כנגד מנהל התחנה בלבד". הסניגור ציין, כי מדובר בהתנהלות משך עשרות שנים אשר היתקיימה בידיעת משרד התחבורה, תוך הפיכת המוניות לקווי שירות, וכאשר משרד התחבורה נימנע משך שנים מאכיפה.

אלא שבעניינינו, הותרת מיתחם העונש שקבע בית המשפט קמא על כנו, משמעותה סטייה מנורמת הענישה המקובלת בנוגע לעבירה של אי הפעלת מונה שמבוצעת על ידי בעלים של תחנת מוניות, להבדיל מבצוע העבירה על ידי הנהג עצמו.

...

בבואי לקבוע מהו מתחם העונש ההולם הראוי בכגון דא, יש להציב תחילה נורמה כללית בכל הנוגע לבעלי תחנות מוניות שמורשעים בדין בגין נסיעות שבפועל בוצעו על ידי נהגים מטעמם, בידיעתם ובעידודם.

אשר ליתר טענות המערערת לעניין קביעת ממצאים בגזר הדין בניגוד לעובדות כתב האישום, כאלה שלא הוכחו מלפני בית המשפט קמא, ובשים לב למכלול הדברים ולתוצאה הסופית אליה הגעתי, לא מצאתי להרחיב בעניין זה. בכגון דא, יש רק להפנות לסעיף 40י(א) לחוק העונשין אשר קובע, כי "בית המשפט יקבע כי התקיימו נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, על בסיס ראיות שהובאו בשלב בירור האשמה". בהמשך נקבע (בס"ק (ב)(1) לאותו סעיף), כי "בשלב הטיעונים לעונש, הנאשם רשאי להביא ראיות מטעמו, ובלבד שאינן סותרות את הנטען על ידו בשלב בירור האשמה, והצדדים רשאים להביא ראיות שנקבע בחיקוק כי יובאו בשלב זה". הדברים מדברים בעד עצמם ואין צורך להכביר מילים בסוגיה זו. סוף דבר השורה התחתונה היא, שדין הערעור להתקבל, תחילה בכל הנוגע למתחם העונש ההולם וכפי שפורט ברישא של סעיף 16 לעיל.

אשר לעונש, הערעור מתקבל בנוגע להתחייבות הכספית, באופן שסכום ההתחייבות הכספית יעמוד על 60,000 ₪ להימנע מביצוע כל עבירה של אי הפעלת מונה למשך 3 שנים מיום גזר הדין.