אי העמדת מגורים ראויים לעובדים זרים

השופטת לאה גליקסמן: כנגד המערערת 1 (להלן – החברה) וכנגד המערער 2 (להלן – המנהל) הוגש כתב אישום בגין עבירה על פי חוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן – חוק עובדים זרים), אשר בוצעה ביום 1.11.2010 - אי העמדת מגורים הולמים לשישה עובדים זרים שהועסקו באתר בנייה בעומר.

בהקשר זה, לא למותר להזכיר כי - "הערך המוגן של העבירות מכוח חוק עובדים זרים יסודו בערך כבוד האדם ובזכות לקיום מינימלי בכבוד, ונגזר מתכליתו של חוק עובדים זרים להבטיח תנאי העסקה ראויים והוגנים לעובדים הזרים כקבוצה מוחלשת... הצורך בהוראה חוקית מפורשת המחייבת העמדת מגורים הולמים נבע מהעובדה כי "במקרים רבים תנאי המחיה של העובדים הזרים אינם הולמים מדינה נאורה. העובדים הזרים ובני משפחותיהם מתגוררים בצפיפות, לעתים במכולות שאינן ראויות למגורי אדם כאשר הם נעדרי זכויות... במציאות כזו יש כדי לפגוע בתדמיתה של המדינה כמדינת חוק" (דברי ההסבר להצעת חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), ה"ח 2824 התש"ס - 1999; וראו גם את ע"פ (ארצי) 33098-09-12 א.פ.י. שירותי כח אדם בענף הבניין (2005) בע"מ נ' מדינת ישראל (11.8.14); להלן: עניין א.פ.י; ע"פ (ארצי) 18/06 פיבר טכניק בע"מ נ' מדינת ישראל (20.2.07))".

...

אשר לטענה בדבר הגשת כתב אישום יזום במקום נקיטה בהליך מנהלי, הרי משמצאנו כי המשיבה לא הפעילה שיקול דעת בלתי סביר בעניין - אין מדובר בשיקול שיביא להימנעות מהרשעה.

אשר לטענות הנוגעות למנהל ועברו החיובי - כבר נפסק כי – "......בשל אופיין ותוצאותיהן של העבירות הכלכליות כפי שנקבעו בחוק עובדים זרים, יש להיזהר במתן משקל יתר לעברם הנקי ואורחות חייהם הנורמטיביים של מי שמואשם בהן, ומנגד, על מנת להבטיח את עקרון אחידות הענישה ואת שיקולי ההרתעה והגמול, יש ליתן משקל רב יותר לאופיין של העבירות, נסיבותיהן ותוצאותיהן. בנסיבות אלה, משהמערערים לא הצביעו על נסיבות חריגות ויוצאות דופן, לא מצאנו להתערב גם בהחלטת בית הדין האזורי שלא לבטל הרשעתם של המערערים". ע"פ (ארצי ) 33112-09-15 מדינת ישראל נ' מרסי זלקינד ( 05.07.2017).

סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין נדחה.

עמד על כך בית המשפט העליון בבג"צ 9722/04 פולגת נ' מ"י עת קבע כדלקמן: "ההשלכות השליליות של העסקת עובדים זרים הביאו לגיבוש מדיניות ממשלתית שתכליתה לצמצם את תופעת העובדים הזרים הנכנסים לישראל, ולהבטיח יציאת העובדים עם פקיעתו של ההיתר. ההתמודדות נעשתה בדרכים שונות ומגוונות. הוחמרו המיגבלות על העסקת עובדים זרים; הוגברה האכיפה על יציאתם את הארץ; והותנו תנאים שמטרתם להחליש את המניעים של המעסיקים לבקש להעסיק עובדים זרים על חשבון עובדים מקומיים." (פורסם באתר נבו) על רקע האמור אבהיר כי לדידי לא ניתן לחלוק על החומרה שיש בעבירה של אי העמדת תנאי מגורים הולמים, אשר עולה לעיתים כדי פגיעה בצלם אנוש.

בעיניין זה ראוי להזכיר את קביעתו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק ע"פ 18/06 פיבר טכניק נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) שם נקבע כדלקמן: "אין ספק שמטרות החוק חשובות ונעלות. עובד זר אינו כלי עבודה זמין לעת מצא. עובד זר הוא, בראש וראשונה, בן-אנוש הזכאי לזכויות בסיסיות כעובד וכאדם. העובד הזר, מעצם מעמדו זה, הוא חלש ופגיע. הוא אינו נהנה מזכויות בסיסיות של אזרח במדינה. הוא מנותק ממולדתו, מסביבתו וממסגרת משפחתו. הוא זר במקומותינו, במקרים רבים הוא נתון לחסדי המעסיק או הגורם שהסדיר את בואו ובתור שכזה הוא אובייקט קל לניצול ולקפוח. הדרך הנכונה להבטיח את זכויותיו הבסיסיות של העובד הזר היא קביעת נורמות העסקה מחייבות בחקיקה ויצירת מערך של פקוח ואכיפה על הוראות החוק. לכך נועדו הוראות חוק עובדים זרים ויש לברך על פעולות הבקורת והאכיפה הננקטות על ידי המדינה מכוח חוק זה." דא עקא, שבמקרים רבים ההרתעה שיוצר הקנס המינהלי איננה מספקת ואיננה תואמת את חומרת העבירה.

...

אין בידי לקבל את טענת הנאשמים לפיה בשים לב לגודלה של הנאשמת אין מדובר בעבר מכביד שכן ניתן היה לצפות כי מעסיק סביר אשר כבר נמצא בביקורת משנת 2010 כי עובדיו לנים בתנאים בלתי הולמים ינקוט משנה זהירות על מנת להבטיח כי תקלה מסוג זה לא תשנה, ולא ימצא כשנה לאחר מכן מבצע אותה עבירה ממש (העבירה דנן בוצעה בחודש דצמבר 2011).

על יסוד כל האמור לעיל, מתוך שנתתי משקל משמעותי לשיקולים הצריכים לעניין החלטתי לגזור על הנאשמת 1 קנס בסך 170,000 ₪ ועל הנאשם 2 קנס בסך 45,000 ₪.

בנוסף, אני מורה כי עד ליום 1/11/18 יחתמו הנאשמים על התחייבות על סך 116,800 ₪ להימנע מעבירה על חוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991, בתוך תקופה של שלוש שנים.

הנאשם הורשע בבצוע עבירה של אי העמדת מגורים הולמים לארבעה עובדים אשר אינם אזרחי ישראל בנגוד לסעיפים 1ה ו- 2(ב)(4) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: "חוק עובדים זרים") וכן תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים (מגורים הולמים)), תש"ס-2000 (להלן: "תקנות תנאים הוגנים").

לשם כך, יש להיתחשב בנסיבות שאינן קשורות לבצוע העבירה המפורטות בסעיף 40 ג(ב) לחוק העונשין כדלקמן –"בתוך מיתחם העונש ההולם, יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם בהיתחשב בנסיבות שאינן קשורות לבצוע העבירה, כאמור בסעיף 40 י"א, ואולם בית המשפט רשאי לחרוג ממיתחם העונש ההולם בשל שקולי שקום או הגנה על שלום הציבור, לפי הוראות סעיפים 40 ד ו-40 ה". הנסיבות אשר אינן קשורות בבצוע העבירה, מפורטות בסעיף 40 י"א לחוק העונשין ובכללן: "הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו, הפגיעה של העונש במשפחת הנאשם, הנזקים שנגרמו לנאשם כתוצאה מבצוע העבירה ומהרשעתו, נטילת אחריות של הנאשם על מעשיו וחזרתו למוטב, מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה ולפצוי הנזק שניגרם בשלה, שתוף פעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק, כאשר כפירה באשמה וניהול משפט ע"י הנאשם לא ייזקפו לחובתו, היתנהגות חיובית של הנאשם ותרומתו לחברה, נסיבות חיים קשות של הנאשם שהיתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה, היתנהגות רשויות אכיפת החוק, חלוף הזמן מאת ביצוע העבירה, עברו הפלילי של הנאשם או היעדרו". בנוסף ניתן לגזור עונש החורג ממיתחם הענישה, היה והתקיים אחד מאלה: האחד המהוה חריג לקולא אם "מצא כי הנאשם השתקם או יש סיכוי של ממש שישתקם "(סעיף 40 ד(א) לחוק העונשין) ; ושני המהוה חריג לחומרה, אם "מצא כי יש חשש ממשי שהנאשם יחזור ויבצע עבירות וכי החמרה בעונשו והרחקתו מן הציבור נידרשות כדי להגן על שלום הציבור" (סעיף 40 ה' לחוק העונשין) בעת בחינת מיתחם הענישה הראוי יש לשקול את מהות העבירה בה הורשע הנאשם ובעניינינו, אי העמדת מגורים הולמים לעובדים הזרים.

...

אני סבור כי בנסיבות התיק דנן יש להעמיד את מתחם הענישה בטווח שבין גובה הקנס המינהלי (2,500 ₪ לכפל הקנס המינהלי (קרי- 5,000 ₪) ביחס לכל עובד.

לאחר שקילת מכלול הנסיבות שנפרשו לפניי, הנני גוזר על הנאשם קנס בסך של 14,000 ₪ בגין אי העמדת מקום מגורים הולם לארבעת העובדים הזרים (3,500 ₪ בגין כל עובד).

"הערך המוגן של העבירות מכוח חוק עובדים זרים יסודו בערך כבוד האדם ובזכות לקיום מינימלי בכבוד, ונגזר מתכליתו של חוק עובדים זרים להבטיח תנאי העסקה ראויים והוגנים לעובדים הזרים כקבוצה מוחלשת... הצורך בהוראה חוקית מפורשת המחייבת העמדת מגורים הולמים נבע מהעובדה כי "במקרים רבים תנאי המחיה של העובדים הזרים אינם הולמים מדינה נאורה. העובדים הזרים ובני משפחותיהם מתגוררים בצפיפות, לעתים במכולות שאינן ראויות למגורי אדם כאשר הם נעדרי זכויות... במציאות כזו יש כדי לפגוע בתדמיתה של המדינה כמדינת חוק" (דברי ההסבר להצעת חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), ה"ח 2824 התש"ס - 1999; וראו גם את ע"פ (ארצי) 33098-09-12 א.פ.י. שירותי כח אדם בענף הבניין (2005) בע"מ נ' מדינת ישראל (11.8.14); ע"פ(ארצי) 18/06 פיבר טכניק בע"מ נ' מדינת ישראל (20.2.07))". (הדגשה במקור; פס"ד שמש חי ס' 27).

סעיף 2(ב) לחוק עובדים זרים קובע כי מי שהעסיק עובד זר בלי שהסדיר לעובד הזר ביטוח רפואי בהתאם להוראות סעיף 1ד (סעיף 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים) ומי שהעסיק עובד זר בלי שהעמיד לשימושו מגורים הולמים בהתאם להוראות סעיף 1ה (סעיף 2(ב)(4) לחוק עובדים זרים) – דינו קנס בשיעור פי ארבעה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין וקנס נוסף פי ארבעה מהקנס האמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין לעובד, לכל יום שבו נמשכת העבירה".

...

סימן א1 מגדיר את שלבי גזירת העונש על ידי בית המשפט כדלקמן: "בשלב הראשון - המקדמי, נדרש בית המשפט לבדוק האם הנאשם שלפניו הורשע בכמה עבירות, להבדיל מהרשעה בעבירה יחידה. במידה ומדובר בכמה עבירות, על בית המשפט לקבוע האם הן מהוות אירוע אחד או כמה אירועים נפרדים. אם מדובר באירוע אחד, ימשיך בית המשפט 'כרגיל', אל שני השלבים הבאים (קרי, יקבע מתחם ענישה לאירוע כולו ויגזור עונש כולל לכל העבירות הקשורות לאותו אירוע (סעיף 40 יג(א) לחוק העונשין). לעומת זאת, במידה ובית המשפט מצא כי בעבירות שבהן הורשע הנאשם מדובר בכמה אירועים, יקבע עונש הולם לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן יוכל לגזור עונש נפרד לכל אירוע (בד בבד עם קביעה האם ירוצו העונשים בחופף או במצטבר), או עונש כולל לאירועים כולם (סעיף 40 יג(ב)לחוק העונשין) בעקבות המסקנה שהתקבלה בשלב הראשון ימשיך בית המשפט לשני השלבים הבאים: בשלב השני קובע בית המשפט מתחם ענישה ראוי בהתחשב בעבירה ובנסיבות הקשורות בביצועה; ובשלב השלישי נבחנות הנסיבות שאינן קשורות לעבירה, ובהתחשב בהן גוזר בית המשפט על הנאשם עונש המצוי במתחם הענישה שנקבע בשלב השני (אלא אם מתקיים אחד משני חריגים שיפורטו להלן)." (ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (5.8.13); הדגשות במקור)".

בפסיקה נקבע כדלקמן: "...במסגרת הפעלת שיקול הדעת השיפוטי אין מניעה להגיע למסקנה כי בנסיבות מקרה מסוים יש לקבוע מתחם ענישה לפי הקנס הנקוב בחוק לגבי עבירה יחידה (גם כאשר באירוע כלולות מספר עבירות או מספר "יחידות עבירה"), כשם שאין מניעה להגיע למסקנה כי יש לקבוע מתחם ענישה הלוקח בחשבון הכפלה אריתמטית על יסוד "יחידות העבירה", כל עוד הדברים נעשים לאחר הפעלת שיקול דעת ובהתאם לנסיבות כל מקרה, ה"תקרה" המירבית האפשרית של מתחם הענישה היא הצטברות עונשי המקסימום בכל אחד מה"מעשים" אך אין משמעות הדבר כי תקרה זו תהווה בהכרח – או לרוב – את הרף העליון של מתחם הענישה, שכן עליו להיקבע בהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטיות" (ראו פס"ד שמש חי וכן ע"פ(ארצי) 36941-09-19 מדינת ישראל – שופרסל בע"מ (3.3.2020).

רקע וטענות הצדדים בתמצית כתב האישום בתיק שלפניי מייחס לנאשמת 1 עבירה של אי העמדת מגורים הולמים לעובד זר, בנגוד לסעיף 2(ב)(4) לחוק עובדים זרים, השתנ"א-1991 (להלן: חוק עובדים זרים), ולנאשמת 2 יוחסה עבירה של הפרת אחריות נושא משרה בנגוד להוראת סעיפים 2(ב)(4) ו- 5 לחוק עובדים זרים.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובבקשה לקבלת החלטה הגעתי לכדי מסקנה כי דין הבקשה למתן צו לגילוי הנהלים/ההנחיות הפנימיות דינה להדחות, זאת משמדובר בבקשת גילוי רחבה ומשלא עלה בידי הנאשמת 1 ליצור נקודת אחיזה המסבירה מדוע יש להתיר גילוי זה. פרט לכך שהנאשמת 1 טענה באופן כללי כי גילתה שהמאשימה הסתירה מעיניה נהלים אלו וכי היא מעוניינת לבחון ולבקר את חוקיות הפעילות של אנשי הרשות שערכו את הבקורת, לא הועלתה על ידה כל טענה משכנעת מדוע מסמכים אלו רלוואנטיים וראויים להיכלל במסגרת חומר החקירה.

...

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובבקשה לקבלת החלטה הגעתי לכדי מסקנה כי דין הבקשה למתן צו לגילוי הנהלים/ההנחיות הפנימיות דינה להידחות, זאת משמדובר בבקשת גילוי רחבה ומשלא עלה בידי הנאשמת 1 ליצור נקודת אחיזה המסבירה מדוע יש להתיר גילוי זה. פרט לכך שהנאשמת 1 טענה באופן כללי כי גילתה שהמאשימה הסתירה מעיניה נהלים אלו וכי היא מעוניינת לבחון ולבקר את חוקיות הפעילות של אנשי הרשות שערכו את הביקורת, לא הועלתה על ידה כל טענה משכנעת מדוע מסמכים אלו רלוונטיים וראויים להיכלל במסגרת חומר החקירה.

עם זאת, נציין כי נימוקי החלטה זו רלוונטיים גם בנוגע לנושא זה. נוכח האמור, הבקשה לעיון בנהלי המאשימה נדחית.