אי הסדרת דמי נסיעה בהסכמי עבודה

(ג) הוראת סעיף קטן (א) לא תחול לגבי עובד שתנאי עבודתו אצל קבלן כוח האדם מוסדרים בהסכם קבוצי כללי כמשמעותו בחוק הסכמים קבוציים, התשי"ז-1957, ובילבד שהסכם כאמור הורחב בצו הרחבה, וההגדרה "הסכם קבוצי" שבסעיף 1 לא תחול לענין זה. משלא נטען על ידי הנתבעות וממילא לא הוכח כי הן צד ישיר להסכם הקבוצי בענף כח האדם, הרי שלא חל החריג שבסעיף 13(ג').

לטענתו: "שכר היסוד שלו היה 5,000 ₪ ו- 182 שעות". בהמשך העיד: "קבלתי אותו לעבודה ואמרתי שמשלמים מינימום והשכר שלו יהיה כמו שכתוב בחוזה ואח"כ הרו"ח מחשב". מבדיקה של דוחות הנוכחות אל מול הרשום בתלושי השכר עולה: בחודש 2/15 נרשם שהתובע עבד 44 שעות ב – 4 ימי עבודה בתלוש השכר מופיע תשלום עבור 29 שעות רגילות לפי תעריף 27.47 ₪, תשלום עבור שעות נוספות לפי תעריף 125% ו-150% ותשלום עבור נסיעות.

בסיכומים הציג התובע חישוב שבו עמד על כך כי שכר הנטו שקבל בתוספת דמי נסיעות "חלקיים", בחלוקה לכל שעות נוכחותו באתר הבנייה, לרבות ההפסקות, מביא למסקנה כי שולמו לו 30 ₪ לשעה.

...

לאור אלה, התביעה ברכיב זה נדחית.

סוף דבר תביעת התובע מתקבלת בחלקה.

לאור הפער בין סכום התביעה לבין תוצאות פסק הדין, אני קובעת כי כל צד ישא בהוצאותיו.

רק בשנת 2008 הסדירו הצדדים את היחסים ביניהם כיחסי עבודה על בסיס הסכם עבודה לתקופה קצובה (כך נעשה לגבי כל שופטי הכדורגל החברים בנתבעת).

אמנם ניתן להכליל רכיבים כמו דמי הבראה בשכר הכולל, אך זאת בתנאי שזכויותיו של העובד "מכוח חוק, הסכם קבוצי, או צו הרחבה לא תיפגענה..." (שם), ורק מקום שקיימת הסכמה מפורשת וחד משמעית של העובד לכך (ר' דב"ע נז 3-63/98 גלי בובליל נ' א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ, לב (1999) 91, אשר עסק בדמי נסיעה).

...

אשר לטענת התובע לפיה התפטר בדין מפוטר, גם דינה של זו להידחות.

לפיכך, גם אם ניתן היה לטעון טענת מניעות או השתק בעניין זה, הייתה הטענה נדחית מכיוון שהאמור בסעיף אינו תואם את שנעשה במציאות.

אשר לעוגמת נפש, פגיעה במוניטין ובשם הטוב, רכיבים אלו לא פורטו ולא הוכחו, ולפיכך נדחים אף הם. סוף דבר: התובע זכאי לתשלומים בגין הרכיבים הבאים: דמי הבראה – 5,984 ש"ח. ימי חופשה – 8,924 ש"ח. פנסיה – 93,195 ש"ח. הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.2014 ועל התשלום בפועל.

דמי נסיעות לטענת התובע, נידרש להגיע מידי יום ממקום מגוריו באשדוד למקום העבודה במושב אמונים.

משלא הוצגה הודעה לעובד או הסכם עבודה הקובע כי דמי הנסיעות כלולים בשכר, ומשבמשך שנים נרשם שכרו של התובע בתלוש בסך של 6,000 ₪, אין בסיס לפיצול שעשתה הנתבעת החל מחודש 1/19 ומדובר ברשום פקטבי.

אכן, התובע ביקש להסדיר את תנאי עבודתו מחד שזו דרישה לגיטימית, אך מאידך נקט במעשי מחאה אשר הביאו לשיבוש בעבודה הסדירה ולפגיעה בנתבעת, מעשים שאינם לגטמיים.

...

אחרית דבר על יסוד כל האמור, תשלם הנתבעת לתובע כדלקמן: גמול שעות נוספות בסך של 87,094 ₪.

התביעות לתשלום הפרשי שכר והלנתו, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובגין אי מתן הודעה לעובד – נדחות.

כך גם נדחית טענת הקיזוז.

דיון והכרעה התוצאה של קביעתנו ולפיה יש לראות ברכיב "חלק המעסיק" ו"חלק המעסיק רטרו" כחלק מהשכר, היא שהנתבעת לא הפרישה במהלך העסקת התובע לטובת קרן הפנסיה ולכן הרינו מחייבים אותה בתשלום סכום של 26,969 ₪ , לפי החישוב הבא - שנה שכר להפרשות אחוז ההפרשה סה"כ 2011 (החל מיוני כפוף להתיישנות) 35,580 ₪ 3.33% 1,184 ₪ 2012 61,264 ₪ 4.16% 2,548 ₪ 2013 55401 ₪ 5% 2,770 ₪ 2014 80,350 ₪ 6% 4,821 ₪ 2015 77,134 ₪ 6% 4,628 ₪ 2016 84,710 ₪ 6.25% 5,231 ₪ 2017 89,033 ₪ 6.5% 5,787 ₪ האם זכאי התובע לתשלום החזר עבור הוצאות נסיעה? לטענת התובע יש לחייב את הנתבעת בתשלום החזר דמי נסיעה גובה 18,982 ₪ שכן בכדי להגיע לעבודה, הוא שילם מידי יום 30 ₪ עבור נסיעה מהכפר קירה בו הוא מתגורר ועד למקום העבודה באריאל, כאשר הסעות סופקו על ידי הנתבעת רק משער הכניסה לאריאל ועד למקום העבודה, קרי מרחק של 400 מ' בלבד.

כאשר הוכח, כי מקום העבודה מרוחק ממקום מגורי העובד וברור שהוא נזקק לאמצעי תחבורה לצורך הגעה לעבודה וחזרה ממנה, מקובל להסתפק באמירה כללית של העובד בנוגע לאי תשלום דמי הנסיעה (ד"ר י. לובוצקי, "חוזה עבודה וזכויות העובד", הוצאת ניצן מהדורת 2008, פרק 16 עמ' 7).

עם זאת, הנסיבות הרחבות יותר של הארוע, כפי שאלו תוארו על ידי הנתבעת ונציגיה, מציירות תמונה המתאימה להתפטרות ולא לפיטורים, כאשר מקובלת עלינו עמדת הנתבעת לפיה לגב' מיטל לוי כלל לא הייתה סמכות לפטר את התובע, כאשר מהעדויות עולה כי גב' מיטל הייתה מנהלת החנות אולם את כל הסוגיות המהותיות בתחום יחסי העבודה, החל מגובה שכר ושעות העבודה, הסדיר התובע מול בעלי הנתבעת, מר יורי.

...

לכן טענת הנתבעת לחוסר סמכות מקומית נדחית.

לנוכח כל האמור לעיל, מקום בו התובע לא פוטר, הרי שהוא אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים מלאים ועדיין הואיל וצו ההרחבה הפנסיוני במשק מחייב הפקדות לטובת קופת פיצויי פיטורים, זכאי התובע לביצוע הפקדות חודשיות לקופת פיצויי הפיטורים בסכום של 25,202 ₪, לפי הפירוט הבא: שנה שכר להפרשות אחוז ההפרשה סה"כ 2011 (החל מיוני כפוף להתיישנות) 35,580 ₪ 3.34% 1,209 2012 61,264 ₪ 4.18% 2,560 2013 55401 ₪ 5% 2,770 2014 80,350 ₪ 6% 4,821 2015 77,134 ₪ 6% 4,628 2016 84,710 ₪ 6% 5,082 2017 89,033 ₪ 6% 5,341 אך מאחר וקבענו כי התובע התפטר ממקום העבודה, הרינו מקבלים את טענת הנתבעת לקיזוז דמי הודעה מוקדמת בסך של 5,103 ₪ ולכן מפחיתים סכום זה מהסכום של 25,202 ₪ שקבענו שעל הנתבעת לשלם לתובע בגין פיצויי פיטורים.

לסיכום לנוכח כל האמור לעיל ולאחר קבלת טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים סכום של 9,455 ₪ בגין גמול שעות נוספות.

הוצאות משפט בשים לב לתוצאה אליה הגענו במסגרתה התקבלה התביעה באופן חלקי ביותר (קצת יותר מרבע ממנה) ובשים לב לטעם שמצאנו בטענות הנתבעת אשר להרחבת חזית החלטנו שכל צד יישא בהוצאותיו.

עילות בקשת האישור הן: אי מתן העלאת שכר בסך 1,750 ₪, בנגוד לאמור בסעיף 4.1 להסכם קבוצי 2016; אי תשלום זכויות סוציאליות על עמלות; אי מתן העלאת שכר בסך 200 ₪; תשלום הוצאות נסיעה בחסר; ואי מסירת הסכם עבודה או הודעה לעובד על תנאי העבודה.

"תביעה" – למעט תביעה של עובד שחל עליו הסכם קבוצי המסדיר את תנאי עבודתו, והמעסיק של אותו עובד או ארגון מעבידים שהוא חבר בו, צד להסכם הקבוצי; "הסכם קבוצי" – הסכם קבוצי לפי חוק הסכמים קבוציים, התשי"ז-1957, או הסדר קבוצי בכתב".

כך גם העילה בדבר תשלום דמי נסיעות רלוואנטית למוכרנים ומתדלקים בלבד ולא למנהלי תחנות ומתחמים.

...

משכך, נוכח תחולתו של המחסום הסטטוטורי הקבוע בפרט 10(3) לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגית – בקשת האישור נדחית.

לסיכום דין הבקשה לאישור התובענה הייצוגית להידחות, נוכח תחולתו של המחסום הסטטוטורי הקבוע בפרט 10(3) לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגית.

בענייננו, נוכח מהות התובענה הייצוגית והיקף ההתדיינות בבקשה לאישור, אנו קובעים שיש לחייב את התובעים בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין של החברה בסכום כולל של 20,000 ₪.