אי הכרה באירוע מוחי בגלל ויכוח עם לקוח כתאונת עבודה דיני עבודה

השופטת לאה גליקסמן: ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האיזורי בתל אביב (השופטת חנה טרכטינגוט ונציגי הציבור מר משה בנדה ומר אלי ארן; בל 2145/10) מיום 11.4.2013, שבו נדחתה תביעתו של המערער להכיר באוטם שריר הלב שבגינו אושפז ביום 9.2.2008 כתאונה בעבודה כמשמעותה לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995.

האם קיים קשר סיבתי בין מחלת התובע לארוע החריג? "התובע היה בעל גורמי סיכון להתפתחות טרשת כללית ולכן היה בסיכון מוגבר לעומת אדם רגיל בגילו ללקות במחלה וסיבוכיה כולל אוטם חריף של שריר הלב. היה לו סיפור משפחתי חיובי למחלת לב כלילית, במהלך אשפוזו נמצא כי הוא סובל מעודף משקל ונמצאה היפרליפידמיה. בצינתור נמצאה מחלה חד כלית, עם חסימה של עורק האוטם – העורק הכלילי הימני. במהלך אשפוזו התברר גם כי סבל מאוטם ישן במוח. עקב איבחנה של דכאון נבדק על ידי פסיכולוגית, אשר קבעה כי התובע סובל מדכאון תגובתי ללחצים "לאחרונה" בעבודה, כתוצאה מאיומי הערייה לסגור את חנות המכולת שלו ומצד שני מהלחץ הנפשי הכרוך בעובדה שלקה באוטם חריף של שריר הלב.

למיטב הבנתי את החלטת בית הדין, רק הוויכוח עם הלקוח ב- 7.12.2008 הוגדר על ידי בית הדין כארוע חריג.

טענות הצדדים בעירעור: המערער טען כי ההחלטה בדבר קיום קשר סיבתי בין ארוע חריג בעבודה לבין אוטם שריר הלב הנה החלטה משפטית, המסורה לשיקול דעתו של בית הדין, המושתתת על חומר הראיות והנתונה לשיקול דעת בית הדין, כאשר על בית הדין להביא בחשבון לא רק את הקשר הסיבתי הרפואי, אלא גם את חריפות האוטם וסמיכות הזמנים בין הארוע החריג לבין הופעתו, וסבירות הופעת האוטם בזמן שהוא הופיע למערער אלולא ארוע חריג בעבודתו; המומחה הרפואי היתעלם מכך שבפרק הזמן בן 45 שעות שלאחר הארוע החריג סבל המערער מלחץ חזק עקב הוויכוח שגרם לו לעצבים, כאב ראש, סחרחורת, והמערער היה זקוק להרגעה ומנוחה מיד לאחר קרות הארוע, כפי העולה הן מהודעת המערער לפני חוקר המוסד לביטוח לאומי והן מחקירתו הנגדית של המערער, במסגרתה העיד כי לא ישן ביומיים האלה בלילה, והרגיש לחץ חזק; המומחה הרפואי לא היתייחס לעדותו של המערער, ולעובדות הרלוואנטיות האלה לא ניתנה היתייחסות בחוות דעתו של המומחה הרפואי; במקרה הנידון, פער הזמנים בין הוויכוח בחנות לבין הופעת סימנים ראשונים לבוא האוטם היה בן 45 שעות בלבד.

...

גם טענה זו אין בידינו לקבל.

לאחר ששקל את כל הנתונים העובדתיים והרפואיים של המקרה הנדון, הגיע פרופ' קרן למסקנה כי "לא קיים קשר זמני וסיבתי בין האירוע החריג בעבודתו של התובע להופעת האוטם החריף של שריר הלב. הסימנים הראשונים של האוטם הופיעו קרוב ליומיים לאחר האירוע החריג בעבודתו ובמהלך פרק זמן זה אין כל תיעוד של מחושים לבביים כלשהם: התובע לא מסר מידע כזה במסגרת האנמנזה לגורמים הרפואיים השונים ואין כל סימוכין לכך גם בהחלטת בית הדין. להערכתי האוטם החריף של שריר הלב התרחש כמהלך טבעי למחלה הטרשתית הכלילית אשר התפתחה בהדרגתיות, על רקע גורמי הסיכון שקיננו בו". בנוסף, קבע פרופ' קרן כי גם אם הייתה לעבודה השפעה כלשהי על הופעת האוטם החריף של שריר הלב, הרי ש"השפעת העבודה על בוא האוטם במועד שבא הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים".

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

השופט אילן איטח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי בבאר שבע (השופטת יעל אנגלברג שהם; ב"ל 12227-05-16), שבו נדחתה תביעת המערער להכיר בארוע מוחי מיום 7.3.14 כתוצאה של פגיעה בעבודה.

ביום 6.7.15 דחה המוסד את התביעה, בין היתר, משלא הוכח קיומו של ארוע תאונתי.

אשר לגירסת המערער בנוגע לויכוח הקשה עם הלקוחה שגרם לו לכעס ולרוגז חריגים קבע בית הדין האיזורי "שבפני החוקר ציין התובע 'לא היה משהו חריג באותו יום שישי, הכל היה רגיל' וכן כי 'אין שום סיכסוך ביני לבינה (הלקוחה - י.א.ש) היא אשה טובה, לא היה לי ריב איתה ולא שום סיכסוך' (הדגשה שלי - י.א.ש.)". מוסיף בית הדין האיזורי ומציין כי: "הלקוחה אף היא העידה בפניי וציינה כי אומנם הפצירה בתובע להגיע וזאת על רקע העובדה כי הוא אמר לה שהוא אינו חש בטוב, אך לא עולה מדבריה כי הייתה מריבה. אומנם, הלקוחה העידה כי התחננה אל התובע וכעסה משסירב לבקשתה וכי הוא בא כי חש אי נעימות כלפיה (...), אך לא שוכנעתי כי הדברים עלו לכדי וויכוח או מריבה או לחץ חריג בהזמנה של בעל מיקצוע" (הדגשה הוספה – א.א.).

בית הדין האיזורי קבע כי הוא אינו זוקף זאת לחובת המערער שכן "לא מן הנמנע כי במועד הפנייה לא היה איש מהם ער לקשר סיבתי אפשרי בין טענת היתרגזות לבין הארוע המוחי". מוסיף בית הדין האיזורי כך: "עם זאת, עיון ברשום הביקור ב'ביקור רופא' ביום 7.3.14 בשעה 19:00, בסמוך להתרחשות האוטם המוחי, מעלה כי התובע הלין על 'סחרחורות, כאב ראש וראייה מטושטשת אתמול. היום חש בלבול, לחצים בעניים, כאבי ראש, טישטוש ראייה. היה ארוע של טעות בנסיעה בדרך המוכרת הביתה, כולל פגיעה במכונית חונה' (הדגשה שלי - י.א.ש)" מסכם בית הדין האיזורי וקובע: "22. בהצטרף כל האמור, עת עולה מהראיות כי עוד בטרם היתקשרה הלקוחה חש התובע ברע (כפי שאכן אמר ללקוחה), כי העבודה שאותה הוזמן התובע לבצע נעשתה במסגרת עבודתו הרגילה, לא התרשמתי כי השיחה בין הלקוחה לתובע עלתה כדי ארוע חריג ביחסי העבודה של התובע.

"(הדגשות הוספו – א.א.) הטענות בעירעור לטענת המערער, בין היתר, מתוך הנסיבות החיצוניות של המקרה "אין ספק שהתרחש ארוע חריג בו המערער נקלע לעימות שלא חפץ בו" עם הלקוחה; בית הדין האיזורי היתעלם מכך שהמערער הגיע לתיקון שלא היה מעוניין בו, וזאת לאחר שבוע מתיש; בית הדין לא נתן משקל לכך שהמערער נפגע קשה והיה מבולבל; בנגוד לרושם השגוי של בית הדין האיזורי, המערער "לא נתפס בחוסר אמינות או בחוסר כנות אלא הציג עצמו כפי שהוא"; מתוך חקירת הלקוחה לא יכול להיות ספק שהיה ארוע חריג, שכן היא הבהירה שהמערער לא היה מעוניין בעבודה והגיע רק בשל מחויבותו ללקוחה, וזאת לאחר לחץ שהפעילה; בעת חקירתו היה המערער מבולבל ולא בכדי החתים החוקר את הרעיה על החקירה, ולכן אין לקבל את עדות החוקר כי המערער העיד בצורה "רגילה"; לא ניתן לשחזר מתוך החקירה את השאלות עליהן השיב המערער; עדות הרעיה היתה מהימנה.

...

] לא מצאנו כי התקיימו הנסיבות המצדיקות התערבות בקביעת בית הדין האזורי לפיה לא עלה בידי המערערת להוכיח את קרות האירוע החריג הנטען.

סוף דבר – הערעור נדחה.

המערער ישלם למוסד הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 4,000 ₪.

השופטת ורדה וירט-ליבנה בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי בחיפה (השופט נוהאד חסן ונציגי הציבור מר דוד ****י ומר אורי סיוון; ב"ל 3338-07) בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר בארוע מוחי בו לקה ביום 17.12.06 (להלן גם הארוע) כתאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.

על פי הטענה, בעבודתו היתה תקופה של שבועיים שהתאפיינה בלחץ, אך ביום הארוע הלחץ הגיע לשיאו בשונה מעבודתו הרגילה גם בשבועיים שקדמו לכך, לחץ שהתבטא בעומס חריג, תלונות ויכוחים וצעקות עם לקוחות.

...

לא מצאנו במקרה זה עילה לחרוג מכלל זה. על פי הפסיקה, קיומם של מתח או לחץ מתמשכים אינם מקיימים את התנאים להכרה באירוע חריג בעבודה, אלא אם כן ניתן לבודד אירוע מיוחד וחריג במהלך אותה תקופה, ובלבד שהתקיימו בו התנאים להכרה כאירוע חריג, או אם ניתן להצביע על שיא מסוים שהוא חריג יחסית לתקופת המתח או הלחץ [ראו עב"ל 31298-09-10 משה בר ששת – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 24.12.12); עב"ל 306/03 נדב אושרי – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 6.4.06)].

לא זו אף זו, עדותו של מנהלו הישיר באותה תקופה אף החלישה את גרסתו ואין בה כדי לסייע לו. לא שוכנענו מטענותיו של המערער כי קיים טעם משפטי מיוחד להתערבות ערכאת הערעור בממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי, ולפיכך אין מנוס אלא לדחות את הערעור.

סוף דבר: הערעור נדחה.

לפנינו תביעה להכיר בארוע המוחי שאובחן בתובע במהלך חודש 12/13 כפגיעה בעבודה.

בעקבות זאת התפתח בין התובע ללקוח ויכוח קולני והתובע נפגע מדבריו ותלונותיו של הלקוח, הן מהיחס שקבל ממנו כחבר והן מהאשמות שהטיח בו ומפגיעה בשמו המקצועי הטוב (להלן – הארוע החריג).

האם נכון שאם ארוע מוחי (לרבות TIA) היה מתרחש ביום 14.12.13 (ב-24 השעות שלאחר הויכוח מיום 13.12.12) – אזי היה סביר בעיניך כי הויכוח גרם, או לכל הפחות - החיש את התרחשותו? במקרה והאוטם המוחי היה מתרחש ב- 14.12.13 יתכן שהיה ניתן לראות בארוע החריג בעבודה כזרז להופעתו.

אבל TIA זה היתרחש יותר מ- 24 שעות לאחר הויכוח עם הלקוח, בהתאם להסבר לעיל.

אני מבקש להפנות לעב"ל 208/09 יהושע לב נגד המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 13.12.2011) בו קבע בית הדין הארצי לעבודה כי הערכה זו משקפת את מסגרת הזמן העדכנית והרווחת בדבר קיומו של קשר סיבתי מוכח בין דחק נפשי חריג לבין התרחשותו של ארוע מוחי בעקבותיו.

המומחה הנוסף הוסיף וקבע שהתפרצות המחלה הוחשה על ידי הארוע ודי בהחשה או בהקדמה של המחלה בעקבות הארוע כדי להכיר בארוע כתאונת עבודה.

...

לא הובהר די הצורך כיצד מסקנה זו מתיישבת עם הקביעה שהאירוע גרם לאירוע המוחי.

גם המומחית בחוות דעתה אינה מתעמקת במסקנות הנובעות מרישום זה דווקא, ולפיכך לא מצאנו שיש ברישום זה כדי להטות את הכף או בכדי ללמד שיש להעדיף דווקא את חוות דעתה של המומחית.

סוף דבר – התביעה מתקבלת.

השופטת לאה גליקסמן: ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האיזורי בתל אביב - יפו מיום 11.5.11 (בל 5157/09; השופטת נטע רות ונציגי הציבור מר דוד נס ומר אלעזר פרידמן), אשר דחה את תביעתו של המערער להכיר בארוע המוחי בו לקה כפגיעה בעבודה.

בית הדין האיזורי ציין כי בנגוד לגירסה המאוחרת שהוצגה בבית הדין, לפיה הארוע החריג הוא היתרגזות בשל ויכוח עם לקוח אשר סרב לשלם והתנהג בצורה אלימה, הרי שבהודעתו לחוקר המוסד ואף בדיון ההוכחות מיום 26.5.10 העיד המערער כי ביום 23.3.07 היה לו ויכוח עם לקוח כיון שלא הספיק לסיים את העבודה והלקוח היתרגז והלך מבלי לשלם.

המשיב טען כי על פי ההלכה בית הדין הארצי לא יתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האיזורי, אלא במקרים חריגים; בית הדין האיזורי קבע מפורשות כי לא מדובר בארוע מיוחד, אלא במתח מתמשך; בבית הדין האיזורי לא התרחשה אף טעות דיונית, ולא ברור כיצד הגיע המערער למסקנה לפיה המשיב הסכים למינוי מומחה רפואי וכי על בית הדין למנות מומחה רפואי בשאלת הקשר הסיבתי, לנוכח העובדה שהמשיב הכחיש בכתב ההגנה כי למערער ארעה תאונה כלשהיא; המערער לא עמד בנטל להוכיח כי היתקיים ארוע חריג ביום 23.3.07, ולכן בית הדין לא הגיע לשלב בו נידרש להחליט על מינוי מומחה רפואי; בהתאם להלכה, בית הדין האיזורי העדיף את הגרסה הראשונה של המערער, שנמסרה למוסד לביטוח לאומי ולפיה ביום הארוע קליינט התעצבן, אך אירועים מסוג זה קורים עם קליינטים, וכן כי באותו יום עבד באופן רגיל, על פני גירסתו המאוחרת שהועלתה לראשונה בכתב התביעה לפיה הוא סבל ממתח ולחץ נפשי מתמשך בשל מצב כלכלי קשה וכן היתרחש ויכוח חריג עם קליינט ביום הארוע; בשום מיסמך רפואי אין אזכור לוויכוח הנטען על ידי המערער; המערער אינו טוען בערעורו כנגד הקביעות העובדתיות של בית הדין, אלא טוען כנגד אי מינוי מומחה רפואי, וזאת בנגוד להלכה לפיה יש צורך להוכיח קודם למינוי מומחה רפואי היתרחשות ארוע חריג.

...

מעבר לנדרש נוסיף, כי לאחר בחינת חומר הראיות שהיה בפני בית הדין האזורי, אנו סבורים כי מסקנתו של בית הדין האזורי לפיה לא הוכח כי התרחש אירוע חריג מבוססת היטב בראיות ובעדויות שהיו בפניו, והמקרה הנדון אינו מצדיק חריגה מהכלל, לפיו ערכאת הערעור לא תתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, המבוססות על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות והראיות שבפניו, ולא תתערב בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי בנוגע למהימנות העדים [דב"ע (ארצי) מט/23-0 המוסד לביטוח לאומי – הירשהורן, פד"ע כ 349, 352 (1989)].

לא מצאנו בסיס בתיק בית הדין האזורי לטענת המערער לפיה המשיב הסכים למינוי מומחה רפואי במהלך הדיון ביום 17.11.2010.

סוף דבר – משלא הוכיח המערער קיומו של אירוע חריג, דין הערעור להידחות.