אי הטלת רשלנות תורמת בגין פגיעה מאחור

כאמור, מתברר כי במועד התאונה נהג התובע ברכב ללא ביטוח חובה, ועל כן לפי הוראת סעיף 7(5) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") הוא נימנה בין הנפגעים שאינם זכאים לתבוע פיצויים בגין נזקיו לפי תנאי חוק זה. עם זאת, לפי הוראת סעיף 8(ג) לחוק הפלת"ד כפי שפורשה בפסיקה [ראה: ע"א 5773/95 נבולסי נ' אבומנה פ"ד נג(5) 542, 546 (1999); רע"א 2853/96 קרנית נ' פרח פ"ד נג(1) 680, 686ו, 690ה (1999); ע"א 13939/06 אלטאוויל נ' נחמיאס (טרם פורסם, 10.3.08)], אין בכך כדי לשלול מהתובע עילת תביעה, אלא שכעת הבחינה לזכאותו לפיצויים בשל נזק גוף שניגרם בגין התאונה ותוצאותיה תהיה לפי הוראות פקנ"ז. אמנם, עקרונית, במקרה כזה נידרשת בחינת נסיבות התאונה לצורך בחינת התרשלות הנהג הפוגע (המנוח - בעניינינו) ובחינת קיומו של אשם תורם [סעיף 68 לפקנ"ז].

הואיל ובעניינינו נקבעה רשלנות הנהג המבוטח, ללא אשם תורם מצד התובע, ראוי להזכיר גם את הבהרתו של כב' השופט עאטף עיילבוני בהחלטתו בענין ת"א (נצרת) 92-08 עזבון המנוח סאמח אבו שקארה ז"ל נ' סאמח סואעד (פורסם; 30.03.11): "מי שנוהג ללא ביטוח תקף וללא טסט, ביודעין, נוטל על עצמו את ההשלכות המתבקשות, הן בהיבט האזרחי והן בהיבט הפלילי. עם זאת, בין נסיעה ללא ביטוח וטסט ובין הטלת אשם תורם להתרחשות התאונה, אין ולא כלום, והעובדה כי המנוח נסע ללא ביטוח לא השפיעה על אופן היתרחשות התאונה ותוצאותיה העגומות. משכך, אין להטיל על המנוח אשם תורם בגין נהיגתו ברכב ללא ביטוח וטסט ביודעין". לגבי הטענה מטעם הנתבעים להסתכנות מרצון (בעצם הנהיגה ללא ביטוח חובה), אפנה לכך שעיון בפסיקה מלמד כי אין מדובר בטענה המשקפת עמדה רווחת.

המומחה מעיד כי הוא לא הצליח לקשר את הכאבים בכתף לתאונה, ואף נתן הסבר לאפשרות של החמרת מצב הכתף בגין הליכה בתמיכת קביים (שנדרשו בשל הפגיעה הקשה בירך בירי, כאמור) [עמ' 11 לפרו']: "הליכה עם קביים מעמיסה את הכתפיים בצורה משמעותית, כי אי אפשר לדרוך על הרגל. השינויים יכולים לקרות או בגלל תהליך נווני שקשור או לא קשור לתאונה, או בגלל החמרה בגלל עומס יותר על הכתפיים, מאז השבר בירך. אני לא יכול לייחס מצב כזה, שאני רואה פה בצלום, לתאונה מ-2014, כי אז היה צלום תקין לגמרי, ואולטרסאונד תקין שלא הראה,". לשאלת בית המשפט האם במידה והצילום של הCT היה מונח לפניו זה היה עוזר, המומחה ענה כי [עמוד 12 לפרו']: "אני יודע שיש לו בעיה, אני לא יכול לייחס את לשום דבר מוגדר. אני לא יכול לייחס את זה לתאונה, כי לא נגרם לו נזק משמעותי בתאונה". במאמר ביניים, לענין עוצמת התאונה - אזכיר כי התובע מעיד כי בגין התאונה רכבו נזרק בשל פגיעת האוטובוס מאחור - לעשרות מטרים [בעמ' 9 לפרו' בעניינינו; ראה גם בפרוטוקול ובפסיקת בית משפט השלום בתיק הרכוש; וראה באנמנזה שנרשמה מפיו על ידי המומחה מטעם בית המשפט בבדיקתו מיום 13.5.16], וכי חזר לבית החולים בגין נפילה מסחרחורות.

...

בעקבות כל מה שפורט לעיל, אבהיר כי גם לא שוכנעתי כי הוכחה עשיית עושר מצד התובע כלפי מי מהנתבעים, שלא הוכח ברמה הנדרשת כי נגרם לו בנסיבות ענייננו "חסר" בשל אי-רכישת הביטוח על ידי התובע, וה"עושר" שלכאורה מיוחס לתובע בטענת הנתבעים - מובנה כבר שנים בדין הרלוונטי כזכות העומדת למי שהתרשלו כלפיו בתאונת דרכים.

אשר על כן, דין התביעה הנדונה להתקבל, כך שישולמו לתובע פיצויים בסך של 164,927 ₪.

סוף דבר אשר על כן, אני פוסק בזאת כי: הנתבעת 2 תשלם לתובע סך של 164,927 ₪.

עוד תשלם הנתבעת 2 לתובע - החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 38,593 ₪, וכן, בגין החזר הוצאות משפט - סך של 13,482 ₪.

היא טוענת שהארוע נגרם בשל רשלנות הנתבעים ואין להטיל עליה אשם תורם כלשהוא.

התובעת העידה כי חלק התיקרה שצנח פגע בה פיזית מאחורה בגב ובצואר.

בנוסף, סעיף 15 המוזכר קובע כי: "לענין פקודה זו, העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתיצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה; הוראה זו לא תחול באחת מאלה: (1) הוא התרשל בבחירת בעל חוזהו; (2) הוא התערב בעבודתו של בעל חוזהו באופן שגרם לפגיעה או לנזק; (3) הוא הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק; (4) הוא היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי; (5) הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא כדין". המסעדה היתקשרה חוזית עם הקבלן.

בנוסף, קיימות אינדיקאציות להזקקות התובעת לטיפולים סמוך לאחר התאונה דבר שמעיד על מכאוביה עקב פגיעתה הפיזית.

...

לאחר שבחנתי את חומר הראיות ושמעתי את עדות התובעת, ובעיקר, לאחר מתן הדעת לחומרת האירוע ותחושות הבהלה של התובעת, כפי שביטאה אותה במילים אלו: "מבוהלת", "הלם עמוק", "חוסר אפשרות לעכל את הדברים", "נסו בבהלה. בבהלת מוות", הרי אין להכביר במילים את התחושות הקשות והאימה שחוותה בחושיה עת צנח אותו חלק כבד בתקרה ופגע בגבה.

לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים בנדון, הגעתי לכלל דעה כי יש להעמיד את גובה הפיצוי לתובעת בגין אובדן שכר על סך 6,000 ₪.

ההודעה לצד רביעי - נדחית.

הנתבעים טענו עוד כי יש להטיל אשם תורם משמעותי לקרות התאונה על רכב הנתבע 1 ו/או על רכב התובעת.

עסקינן בתאונה שאינה תאונת שרשרת "קלסית", שכן אין מחלוקת בין הצדדים כי בין ארוע התאונה הראשון לארוע התאונה השני חלפו מספר דקות, כאשר השאלה הטעונה הכרעה במקרה דנא הנה, האם על רכב הנתבעים 2-4 שהוא הרכב האחרון בשיירה מוטלת מלוא האחריות לקרות התאונה, שכן פגע ברכב הנתבע 1 והדפו אל עבר רכב התובעת, או שמא, הצטרף הוא לתאונה קיימת, פגע אמנם ברכב הנתבע 1, אך לא הדפו על רכב התובעת ואין הוא מהוה הגורם האחראי לקרות התאונה ו/או הגורם הבלעדי האחראי לה ? לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, במכלול החומר המצוי בתיק, ולאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדויות, ובכלל זה לאחר עיון בסיכומים, הנני קובעת כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על הנתבע 1 ועל הנתבעים 2-4 -בחלקים שוים ואנמק; המלומד סומך בספרו תאונות פח ושיבוב רכב (התשע"ג-2013), בעמ' 270, מתייחס לבעייתיות הטמונה בבירור עובדתי של תאונות שרשרת ומציין : "הבעייתיות טמונה לרוב בבירור העובדתי של המקרה, שכן במרבית המקרים טוען נהג הרכב באמצע כי האחריות לפגיעה ברכב שלפניו רובצת על הרכב שמאחוריו שהדפו (חרף שמירת מרחק סבירה) לכיוון הרכב שמלפנים. על כן, באם ישנה עדות של נהג הרכב הראשון בשרשרת (הנפגע מאחור) ו/או של עד נטראלי, הללו יכולים לשפוך אור על היתרחשות התאונה, שכן עדות על מכה אחת שהורגשה מאחור, פירושה במרבית המקרים הדיפתו של הרכב מאחור אל עבר הרכב הראשון על ידי הרכב שפגע בו (השלישי בשרשרת). עדות של נהג הרכב הראשון בשרשרת אודות הרגשה של שתי מכות מאחור שבאו אחת לאחר השנייה בפרקי זמן קצרים, פירושה במרבית המקרים שהרכב השני שמאחוריו פגע בו תחילה בשל אי-שמירת מרחק זה ולאחר פגיעה זו נפגע מאחור בידי הרכב השלישי שמאחוריו. לעניין זה חשוב להדגיש כי לבחינת עוצמת המכות מאחור והזמן שחלף בין מכה למכה, חשיבות לשם בחינת שיעור חלוקת הנזק שניגרם לרכב הראשון מאחור וזאת במסגרת חלוקת השיפוי לנזק בין הרכבים מאחור...

הנתבעים 2-4 אף לא הציגו חוות דעת שמאית אודות הפגיעה שנגרמה ברכבים ויש בכך כדי לפעול לחובתם, בהתאם לחזקה שפורטה לעיל, בפרט כאשר הנתבע 2 העיד כי כתוצאה מהתאונה נגרם לרכבו "טוטאל לוס" עקב פגיעה בשסי (ר' עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2020 ש' 1 וכן ש' 14-20), ללמדך כי גם הפגיעה בארוע השני הייתה פגיעה משמעותית ביותר.

...

עסקינן בתאונה שאינה תאונת שרשרת "קלאסית", שכן אין מחלוקת בין הצדדים כי בין אירוע התאונה הראשון לאירוע התאונה השני חלפו מספר דקות, כאשר השאלה הטעונה הכרעה במקרה דנא הינה, האם על רכב הנתבעים 2-4 שהוא הרכב האחרון בשיירה מוטלת מלוא האחריות לקרות התאונה, שכן פגע ברכב הנתבע 1 והדפו אל עבר רכב התובעת, או שמא, הצטרף הוא לתאונה קיימת, פגע אמנם ברכב הנתבע 1, אך לא הדפו על רכב התובעת ואין הוא מהווה הגורם האחראי לקרות התאונה ו/או הגורם הבלעדי האחראי לה ? לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, במכלול החומר המצוי בתיק, ולאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדויות, ובכלל זה לאחר עיון בסיכומים, הנני קובעת כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על הנתבע 1 ועל הנתבעים 2-4 -בחלקים שווים ואנמק; המלומד סומך בספרו תאונות פח ושיבוב רכב (התשע"ג-2013), בעמ' 270, מתייחס לבעייתיות הטמונה בבירור עובדתי של תאונות שרשרת ומציין : "הבעייתיות טמונה לרוב בבירור העובדתי של המקרה, שכן במרבית המקרים טוען נהג הרכב באמצע כי האחריות לפגיעה ברכב שלפניו רובצת על הרכב שמאחוריו שהדפו (חרף שמירת מרחק סבירה) לכיוון הרכב שמלפנים. על כן, באם ישנה עדות של נהג הרכב הראשון בשרשרת (הנפגע מאחור) ו/או של עד נטרלי, הללו יכולים לשפוך אור על התרחשות התאונה, שכן עדות על מכה אחת שהורגשה מאחור, פירושה במרבית המקרים הדיפתו של הרכב מאחור אל עבר הרכב הראשון על ידי הרכב שפגע בו (השלישי בשרשרת). עדות של נהג הרכב הראשון בשרשרת אודות הרגשה של שתי מכות מאחור שבאו אחת לאחר השנייה בפרקי זמן קצרים, פירושה במרבית המקרים שהרכב השני שמאחוריו פגע בו תחילה בשל אי-שמירת מרחק זה ולאחר פגיעה זו נפגע מאחור בידי הרכב השלישי שמאחוריו. לעניין זה חשוב להדגיש כי לבחינת עוצמת המכות מאחור והזמן שחלף בין מכה למכה, חשיבות לשם בחינת שיעור חלוקת הנזק שנגרם לרכב הראשון מאחור וזאת במסגרת חלוקת השיפוי לנזק בין הרכבים מאחור...

אירוע התאונה הראשון: עדויות הצדדים ומכלול הראיות בתיק מובילות למסקנה כי הפגיעה ברכב התובע באירוע הראשון , לא הייתה פגיעה של מה בכך: אמנם התובע בתביעתו ובעדותו מצין כי באירוע הראשון, בו פגע רכבו של הנתבע 1 ברכב התובעת נגרמה לרכב "ממש שריטה קלה " (ר' עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2020 ש' 4); ואולם עיון בדו"ח הפעולה של השוטר ממשטרת ישראל, אשר נכח במקום עוד בטרם אירע האירוע השני מעלה כי עוד לפני קרות האירוע השני רכב הנתבע 1 "ניזוק קשות בחזית הרכב" וכי "נגרם נזק לטמבון האחורי שמאלי של השברולט" (ר' עמ' 1 לדו"ח הפעולה סעיף "פרטי הטיפול באירוע").

חמישית- מעבר לכך שלא עלה בידי אחמד והחברה להוכיח, כי המשאית חנתה במקום אסור, הרי שלכל היותר ולמעלה מהצורך אומר, שגם אם היה מוכח, מה שלא הוכח בפועל, היה בדבר בכדי לזקוף אשם תורם לנהג המשאית ואין בכך בכדי להביא לדחיית התביעה, ובעניין זה יפים הדברים שנפסקו במסגרת תאד"מ (שלום פתח תקווה) 31908-07-21 מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (25.4.22): "שנית אציין, כי מצאתי לקבל את גירסתו של נהג רכב התובעות ששמש כאמור כקצין הבטיחות באתר העבודה בו ארעה התאונה, כי קיבל את הסכמתו של מנהל העבודה להכנס עם הרכב לאתר לצורך שטיפתו, משזו כאמור לא נסתרה. אולם, הנני מוצאת מקום לציין, כי אף אם לא הייתה מוכחת הרשאה או הסכמה מראש לכניסה עם הרכב לאתר, גם אז, לכל היותר, הייתה נשקלת האפשרות לזקוף לחובתו של נהג רכב התובעות אשר תורם, כאשר האחריות בגין פגיעה בשל נסיעה לאחור ללא מכוון הייתה מוטלת גם אז על הנתבעת. בנקודה זו, לא מצאתי כי יש בטענה בדבר השלטים הנטענים המוצבים בכניסה לאתר כדי לסייע בידי הנתבעת.

...

לא מצאתי לנכון להעתר לבקשת הנתבעת 3, להתיר לה לתבוע את הסכום שקוזז על סך 8,344 ₪, שכן לא הוגשה בקשה לפיצול סעדים או כל בקשה אחרת בנדון טרם ישיבת ההוכחות, ולא ניתן כל הסבר המניח את הדעת מדוע בקשה זו הוגשה רק עתה.

בסיכומו של דבר במסגרת תא"מ 45759-12-20 אני מחייבת את הנתבעים, לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, באמצעות ב"כ, סך של 67,666 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד בסך של 13,000 ₪ ואגרות משפט, וזאת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני קובעת כי התובעת זכאית לשכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ ואגרות משפט, כאשר מחצית משכ"ט עו"ד ואגרות בית המשפט ישולם על ידי הנתבעים 1-2, ומחצית משכ"ט עו"ד ואגרות ביהמ"ש ישולם על ידי הנתבעת 3, בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

הנתבע הסכים בעדותו, כי נהג שפוגע ברכב אחר מאחור אחראי לרוב לקרות התאונה, אולם לטענתו, אילו היו אורות בלימה, היה יודע שהרכב בעצירה בשלב מוקדם יותר.

אינני מקבלת את טענת הנתבע, כי יש להשית על נהג התובעת אשם תורם משום שברכבו לא דלקו אורות בלימה.

...

אינני מקבלת את טענת הנתבע, כי יש להשית על נהג התובעת אשם תורם משום שברכבו לא דלקו אורות בלימה.

סוף דבר, נמצא כי דין התביעה להתקבל במלואה, שכן האחריות לקרות התאונה רובצת על כתפי הנתבע, והנזק הוכח כדבעי.

אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סכום של 19,815 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה (24.3.19) ועד התשלום בפועל.

כן ישלם הנתבע לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ והוצאות משפט בסכום של 2,400 ₪ (עבור אגרת המשפט, עדות השמאי, שכר העד).