אי החלת תקנה 17 בעקבות היעדר שינוי תפקודי

בפני בית הדין ערעור המערער על החלטת וועדת רשות לדיון בתקנה 17, מיום 25/11/2018, בבקשת המערער לקביעת דיון מחדש בדרגת נכות עקב שינוי בהכנסות [תקנה 17] ואשר לפיה הפגיעה בהכנסותיו של המערער איננה כתוצאה מפגיעה בעבודה.

כעולה מלשון הועדה הראשונה מיום 20/09/2016 "תולדות המקרה והתלונות מפי המערער: מתקשה בכיפוף ובהרמת חפצים, מתקשה בהליכה ובישיבה. אחרי ישיבה של מספר דקות צריך להתיישר. עורך הדין – מוגבל תפקודית, היום עובד בעבודה משרדית." באותה הועדה נרשם כי המערער עבר לעבודה אחרת רק שלושה חודשים קודם, דהיינו ביוני 2016.

לטענת המשיב את הפרשנות בפסק דין דמארי יש לקיים לנוכח האמירה של כב' השופט דאז י.פליטמן כי "תכליתה של תקנה 17 הייתה לאפשר דיון מחדש אך ורק בשאלת הפעלת תקנה 15, כשקיים צידוק לכאורי לכך לאחר הדיון בועדה האחרונה בשיעור הנכות הרפואית." לטענת המשיב לא קיים צידוק לכאורה לידון בשאלת הפעלת תקנה 15 לפי תקנה 17 מאחר ובועדה מיום 03/04/2017 נקבע כי אין להפעיל את תקנה 15 מאחר שהמערער "מסוגל היה לשוב לעבודתו כנהג אוטובוס" וכן בשל העובדה כי המערער המשיך לעבוד כנהג אוטובוס מספר שנים לאחר הפגיעה ומעבר התפקיד לא נעשה בסמוך לפגיעה, אף לא היציאה לגימלאות.

ובהמשך: הוועדה מנמקת הן את אי החלת תקנה 17 והן את תקנה 17 תוך שהיא מציינת במפורש את ההתיחסות למסמכים הרפואיים והעדר הקשר והן את מיסמכי המעסיק והעדר הקשר הסיבתי.

...

פנסיה זה 70% מהברוטו, כולנו יודעים את זה והוא ידע את זה. גם אם אני יוצא לפנסיה אני מקבל 70% מהברוטו כנהג, לא הורידו לו מהשכר כשעבר להיות פקיד.

סוף דבר כפי שנקבע בפסיקה לעיל שני תנאים מצטברים נדרשים בתקנה , האחד חוסר יכולת לחזור לעבודה או לעיסוק שלפני הפגיעה, והשני וירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו של הנפגע בעקבות הפגיעה.

נוכח כל האמור לעיל הערעור נדחה.

לאחר שסקר את הנתונים של גיל התובעת, תיפקודה עובר לתאונה ושיעור הנכויות שנקבעו על ידי המומחים שמונו, מצא בית המשפט קמא לדחות את הבקשה מן הנימוק הבא: "זה כשנתיים, מועברים מסרים מביהמ"ש המחוזי על כי שופטי מחוזי אינם אוהבים, בלשון המעטה, כשבימ"ש השלום מעביר אליהם תיקים להמשך טפול, לאור העומס הרב המוטל על שופטי המחוזי.

סמכותו של בית משפט להעביר דיון מחמת העידר סמכות קבועה בסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט.

הסמכות להתיר תיקון של כתבי טענות קבועה בתקנה 92 לתקנות ומחמת חשיבות הדברים אביא את נוסחה: "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין; תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות." על פי תקנה זו, אין מדובר בהיתר אוטומאטי לתיקון כתבי טענות אלא בסמכות של בית המשפט לעשות כן לאחר שקילת הנתונים שהובאו בפניו.

תקנה 21 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז – 1986 (להלן: "תקנות המומחים") קובעת: על הליכים לפי תקנות אלה יחולו הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, למעט פרק י"א בהן.

...

לסיכום, מקום שמוגשת בקשה לתיקון כתב התביעה, בעקבות המצאת חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט, ייעתר בית המשפט לבקשה שכן זו זכות קנויה של בעל הדין (בכפוף להסתייגות שנדונה בסעיף 15 שלעיל).

במקרים שעל פניו ברי כי מדובר בבקשה שאינה מוצדקת - בסמכות בית המשפט שלא להיעתר לבקשה.

שם נעתר בית המשפט קמא להעברת הדיון ובית המשפט המחוזי אישר העברה זו. לאור נתונים אלו מצאתי שאין מדובר בבקשה מופרכת או בלתי סבירה בעליל.

הצדדים אינם חלוקים באשר לאחריותה של הנתבעת לפצות את התובע (ראו: פרוטוקול מיום 26.11.2015, עמוד 1, שורה 13); כך גם אין מחלוקת כי התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.

התיק נקבע להוכחות ליום 15.01.2018 ומועד דיון זה בוטל בעקבות העדר התייצבות מטעם העד עבאס ולאור בקשת ב"כ התובע כי העדים יישמעו במיקשה אחת.

באשר לבקשת התובע להחלת תקנה 15 לתקנות, ועדת רשות מטעם המל"ל שדנה בעיניינו קבעה ביום 27.07.2015 כי הוא מסוגל לשוב לעיסוקו עובר לתאונה ואין מקום להפעלת תקנה 15.

הנכות התפקודית: התובע הפנה להליכים שהתקיימו לפני המל"ל, למהות הפגיעה והאשפוזים שעבר והדגיש, שאף שהדבר פגע במעמדו כ"נכה נזקק" הוא עשה כל לאל ידו כדי להישתלב בשוק העבודה ועבד בחברת "סנמינה". התובע הפנה לדוח הרציפות בעבודה (ראו: מוצג נ/3) ממנו ביקש ללמוד כי התובע התמיד מגיל צעיר בעבודה וכי עשה כל אשר ביכולתו להתגבר על הנכות שנגרמה לו. את נכותו התפקודית ביקש התובע להעמיד על שיעור 40% תוך שהפנה לקביעת המל"ל לפיה נותרה לו נכות רפואית לפי סעיף 35(1)(ג) לתוספת לתקנות לאחר שנמצאה אצלו רגישות, הגבלה בתנועות יישור וכיפוף ברך ימין ולאגוס בברך ימין, נוזל בתוך הברך ודלדול משמעותי בשרירי ירך ימין.

בעקבות מצבו, כך טען, הוא מתקשה מאז התאונה לבצע פעולות הכרוכות בדריכה על רגל ימין לרבות הליכה או עמידה ממושכת, ריצה, עליה או ירידה במדריגות, טיפוס והליכה (ראו: סעיף 17 ו- 18 לתצהיר העדות הראשית מטעם התובע).

בהקשר זה אציין כי המוסד לביטוח לאומי נימנע מהפעלת תקנה 15 וקבע במסגרת ועדת הרשות שהתובע יכול לשוב לעבודתו, זאת כאשר הופעלה בעיניינו תקנה 18 לתקופה העולה על 6 חודשים (זכאות לתקופה מיום 16.3.14 ועד 30.9.14 אשר שונתה בפעול לשתי תקופות שבין 16.3.14 עד 6.7.17 ומיום 1.1.2015 ועד 30.4.2015) .

...

אין מחלקות בין הצדדים כי קביעת המל"ל הנ"ל הנה קביעה מחייבת על פי דין לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים, ולא הוגשה בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעות המל"ל. לפיכך, אני קובעת כי בעקבות התאונה, נותר התובע עם נכות רפואית צמיתה בשיעור 20% על פי קביעת המל"ל החל מיום 1.5.2015.

כפי שהובא בהרחבה לעיל, מקובלת עליי עדות התובע לעניין עתידו התעסוקתי כי התכוון להתפתח בתחום כשף מקצועי.

סוף דבר: נזקי התובע כפי שהובאו לעיל הם כדלקמן: אובדן שכר לעבר: 188,838 ₪.

לסיכום – הנתבעת תשלם לתובע באמצעות בא כוחו סך 421,108 ₪.

במסגרת הדיון בועדה, המערערת בקשה לידון בהפעלת תקנה 15 לנוכח השינוי במצבה התעסוקתי.

החל מ- 1.11.18 הופסקה עבודת המערערת ע"י המעסיק עקב העדר תפקיד חלופי המותאם למגבלותיה ולאחר שמיצתה את כל ימי המחלה ובנימוק כי לפי החלטת רופאה תעסוקתית היא אינה כשירה לצמיתות לכל תפקיד אשר דורש ניידות מינימלית, אפילו בדין משרדי החברה.

מועד תחולת תקנה 15 אינו כרוך ו/או קשור למועד תחולת ההחמרה של הנכות הרפואית, אלא למועד בו מתקיימים בנפגע התנאים המתחייבים על פי לשון התקנה.

גם ביום 30.7.2018 נכתב על ידי הרופאה התעסוקתית: "הבהרתי שאני לא חלק בסכסוך בינה לבין המעסיק". כמו כן, במכתב הזימון לשימוע נרשם: "כפי שהוצג בפנייך בעבר, תפקידך כמזכירת סמנכ"ל ומרכזנית הצטמצם משמעותית ואף התייתר מאחר ולא נידרשות הדפסות עקב מעבר למיילים ויומנים ממוחשבים, שיחות הטלפון הצטמצמו מאחר ומרכזייה הוסבה ומאפשרת שיחות ישירות לעובדי החברה ולא דרך המרכזייה...טרם החלטת הרופאה התעסוקתית בעיניין אי כשירות לכל תפקיד וחוסר תיפקוד משמעותי הוצעו לך תחומי אחריות נוספים וחלופיים שאת חלקם את דחית, וכיום את כולם אינך מסוגלת לבצע...מאחר ואין בידינו להציע לך תפקיד חלופי אחר המתאים להגבלות הרפואיות הנ"ל וכן לכישורייך ויכולתייך המקצועיות, אנו שוקלים לסיים את תפקידך בחברה". מן האמור לעיל מובן כי הפסקת עבודתה והשימוע שנערך לה היה לחלוטין לא רק בשל מצבה הרפואי וכי להפסקת עבודתה סיבות אחרות, מעבר לכך שכאמור – לדעת הועדה מסוגלת לעבודתה גם לאחר ההחמרה שהוכרה.

...

לאחר שעיינתי במסמכים המצויים בתיק ולאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים לרבות הטענות שנטענו בפניי במהלך הדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות מהטעמים המפורטים להלן.

אמנם, בסופו של דבר, עבודת המערערת הסתיימה לנוכח אישור הרופאה התעסוקתית ולפיו היא אינה כשירה לצמיתות לכל תפקיד הכרוך בניידות לרבות בתוך משרדי החברה ואולם אלמלא השינוי הארגוני וצמצום המטלות של המרכזנית ומזכירת הסמנכ"ל, לא הייתה מניעה רפואית להמשך עבודת המערערת בתפקידה כמזכירה בכירה ומרכזנית באותה מתכונת כפי שעבדה עובר לתאונה ולאחריה עד לכניסת השינויים הארגוניים.

על יסוד כל האמור, הערעור נדחה.

המומחה בחן את השאלה המתבקשת האם הממצאים שהצריכו את הניתוח הופיעו עקב התאונה או שהיו נוכחים קודם לכן, ומסקנתו היתה כי בהיעדר ממצאים הדמייתיים המצביעים על שינויים עקב חבלה והממצאים הנראים בהם הם נווניים אין בינם לתאונה קשר.

ב"כ הנתבעים מדגיש שהסבירות עליה היתייחס מומחה אינה סבירות של שליש כי הנכות של 15% קשורה לתאונה, אלא הסביר כי הסבירות של שליש הנה רק לעניין האפשרות שמועד הניתוח זורז בעקבות התאונה ולכן בהיעדר סבירות של 51% שהתאונה זרזה את הניתוח ,יש לקבע שאין כלל נכות בעמ"ש צוארי.

הנכות האחרונה אינה מהוה כשלעצמה נכות תפקודית והנכות האורתופדית המזערית של 5% בע"ש צוארי, אין לה משמעות תפקודית ולראיה לאחר בדיקות רבות בפני ועדות המל"ל לא הופעלה תקנה 15 בעיניינו.

העסק הועבר לבנו ע"מ שיבצע את השרות ללקוחות אבל העסק אינו מניב הכנסה מאז 2017, לרבות בשנות תחולת מגיפת הקורונה ,כשבנו מבצע שם עבודות קטנות החל משנת 2019.

...

לאור כל האמור הנכות הרפואית שנקבעו בעניינו של התובע הן 5% אורתופדי, 5% נוירולוגי ו-10% בגין טנטון .

ניכויים: מסך הפיצוי הכולל המסתכם ב- 305,000 ₪ יש לנכות סך של 54,388 ₪ בגין תגמולי המל"ל ולכן מסקנת הנתבעים בדבר בליעת הפיצוי בתגמולים אלו נדחית.

לסיכום: לאור כל האמור אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע בתוך 30 יום סך של 250,612 ₪ בצירוף הוצאות בגין אגרה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 44,000 ₪.