אי החזרת פיקדון על ידי עורך דין

בגזר הדין לקח בית המשפט בחשבון את החזרת חלק מהכסף למתלוננת, קיומו של הליך אזרחי תלוי ועומד בין המתלוננת לבין המערערת והרשעתה של המערערת בהליך משמעתי בפני לישכת עורכי הדין.

לטענתה, לא היתה לה כל כוונה לגזול את הכספים או לא להשיבם לידי המתלוננת.

לא למותר להזכיר מושכלות יסוד בנוגע לעבירת המשמעת של שליחת יד בכספי פקדון על ידי עורך דין: "העבירה של שליחת יד בפקדון לקוח היא מן העבירות החמורות הרובצות לפתחו של עורך דין, וישנם מקרים שבהם תצדיק את סילוקו של עורך הדין משורות המיקצוע לצמיתות ... זאת, שהרי היא נוגעת בלב ליבו של המיקצוע, שכל כולו אמון הלקוח והציבור במקצועיותו וביושרתו של עורך הדין ששירותיו נבחרו, עד כדי גילוי כל צפונות לב; שעה שעורך הדין שולח יד בפקדונו של הלקוח – הרי אלה תרתי דסתרי במובהק, בחינת נשיכת היד המאכילה" (על"ע 6868/06 הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב נ' חיים, פסקה ט' (2007)).

...

בפסק הדין, נדחה ערעורה של המערערת על החלטתו של בית הדין המשמעתי המחוזי של מחוז תל-אביב מרכז (להלן: "ביה"ד המחוזי") בתיק בד"מ פ66/15 (עו"ד צבי ואתורי, אב"ד; עו"ד טל קדש, חב"ד; עו"ד דורון קילשטיין, חב"ד), להטיל על המערערת עונש מכח סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק הלשכה" ו/או "החוק").

בניגוד לערכאות המשמעת, סבורני כי בהתחשב בנסיבות הכוללות של המקרה, היה מקום להתחשב במחצית תקופת ההשעיה הזמנית, כלומר בשישה חודשים מתוך התקופה הכוללת.

לפיכך, ומבחינת למעלה מן הצורך, אציין כי במקרה הנדון שוכנעתי שאין המדובר בפגם אשר היה בו להצדיק את ביטול ההליכים לפני ערכאות המשמעת.

סוף דבר: התוצאה היא כאמור בפסקה 34 לעיל.

לפיכך, הודיעו הנתבעים לעורך הדין כי הם מוסרים לידיו את מפתחות הדירה.

שנית, לא ברור הקשר בין מחדל התובעת לבין אי השבת הפקדון ששולם לחברת הגז, שהרי התובעת שילמה את סכום הפקדון בעת החיבור מחדש, כך שככל שהפקדון לא הושב לידי הנתבעים, עליהם לפנות לחברת הגז בעיניין זה. האם יש לחייב את הנתבעים בהוצאות תיקון החשמל ופינוי הפסולת התובעת טוענת השאירו את הדירה כאשר יש בה חוטי חשמל גלויים, מה שגרם לקצרים בחשמל, וכן לא פינו פסולת וחפצים מחצר הדירה.

ויובהר, גם אם היה מדובר בתשלום עבור איטום הגג, הרי שלנוכח העובדה כי דרישת התשלום קמה ונוצרה לאחר מסירת החזקה בדירה לידי התובעת, לא היה מקום לחייב את הנתבעים בסכום זה. לפיכך, אני דוחה את דרישת התובעת בעיניין זה. האם איחרה התובעת בתשלום התמורה על-פי הסכם המכר בעיניין זה טוענים הנתבעים לאיחור בתשלום השלישי ובתשלום האחרון על ידי התובעת.

...

סיכומו של דבר: אני מקבלת את התביעה העיקרית בחלקה הקטן ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 200 ₪, שהוא סכום תיקון הנזילה.

מנגד, אני מקבלת את התביעה שכנגד בחלקה ומחייבת את התובעת (הנתבעת שכנגד) לשלם לנתבעים (התובעים שכנגד) סך של 2,850 ₪ בגין דמי שכירת שגבתה התובעת ביתר.

יוצא אפוא שעל התובעת לשלם לנתבעים סכום של 2,650 ₪, וזאת בתוך 30 יום.

נקבע, כי הוצע למערערים על ידי לישכת עורכי הדין להחזיר את סכום הפקדון למתלונן ולהגיש תביעה כנגדו בגין שכר הטירחה וההוצאות.

בעניינינו, אין מדובר בכוונת גניבה שכן המערערים סברו כי מגיע להם שכ"ט והחזר הוצאות; סכום העבירה נמצא ברף הנמוך של הסכומים בהשוואה למקרים דומים שנידונו בפסיקה; הקזוז נעשה ללא הסכמת המתלונן אולם הדבר לא הוסתר ממנו; סכום הפקדון שקוזז לא הוחזר ללקוח; עברם המשמעתי של המערערים נקי; גילם של המערערים דומה ושניהם עורכי דין בעלי ותק של 17-20 שנים; למרעי נסיבות אישיות קשות עקב פטירת בנו הצעיר בשנת 2012.

...

לעניין זהות הענישה, אני סבור כי יש מקום להבחין בין המערערים.

לאור כל האמור, יש לקבל את ערעורם של שני המערערים ולהעמיד את תקופת ההשעיה בפועל על התקופות הבאות: א. ביחס לעו"ד איאד אגבריה – השעיה בפועל לתקופה של 21 חודשים.

סוף דבר בהתאם לאמור לעיל, ערעורו של אגבריה בתיק עמל"ע 30325-07-17 מתקבל באופן חלקי, כך שעונש ההשעיה בפועל יועמד על תקופה של 21 חודשים.

ביום 14.6.2018 (שלושה שבועות לאחר הדיון וההסדר הראשון) הוגש לתיק מיסמך הסדר נוסף, תוך שגם במסגרתו היה המשיב מיוצג, אולם הפעם על ידי עורך דין אחר (להלן - ההסדר).

המבקשת מיתנגדת להשבת הפקדון למבקש ותגיש בקשה מתאימה בעיניין.

...

בנסיבות העניין סבורני כי יש לאפשר למבקשת להגיש בקשה מסודרת בעניין הפיקדון המצוי בקופת בית המשפט אשר נועד להבטיח את התנהלות המשיב בהתאם להסדר.

התוצאה אני דוחה את הבקשה לביטול צו הסגירה של בית העסק (צו התקף מאז 1.8.2018).

אני דוחה את הבקשה להורות על דחיית מועד כניסת צו הסגירה (התקף מאז 1.8.2018) לתוקף.

תמורת המחאת בטחון, המתלונן העביר לנאשם כספים במספר הזדמנויות, בסכום מיצטבר של כ- 400,000 ₪ "מתוך אמונה כי הכסף יישמר בנאמנות בידי הנאשם עד לבצוע עסקת המכר, ויוחזר למתלונן אם יבקש זאת". לאחר שהשנים נקפו ללא כל היתקדמות בעיסקה, דרש יריב את כספו חזרה, אך הנאשם לא השיב לו את הכספים (למעט סכום קטן יחסית- שלושים אלף ש"ח), ועל אף הפצרותיו ופניות אישתו של המתלונן, סרב הנאשם לעשות כן באמתלות שונות, ולבסוף הכחיש כלל שעליו להשיב ליריב כספים כלשהם, ואף טען שאינו יודע כיצד יריב מחזיק בידו המחאת בטחון.

לדברי של יריב בעדותו (עמ' 25-26): "שכיר במגה ילווה חצי מיליון ₪ לעורך דין ונוטריון? זה נשמע הגיוני? זה מצוץ מהאצבע. אם הייתה הלוואה, איפה החוזה? אנחנו מדברים על עו"ד ונוטריון, לא מישהו מהשוק. זה מרתיח אותי כי עורך דין זו מילה שנייה ליושר. ככה לתקוע סכין בגב? להגיד שהוא לא מכיר שום צ'ק?" עוד בעיניין זה קבעתי בהכרעת הדין (פסקה 36, עמ' 98): "לנוכח מערכת היחסים המיוחדת בין הנאשם למתלוננים, האמון הרב שנתנו בו, גם ואולי בעיקר בשל מעמדו ותפקידו כעורך דין, לנוכח הסכומים הגבוהים, משך הזמן שעבר בין קבלת הכספים ועד לסירובו הסופי של הנאשם להשיב את הכספים, לא מצאתי כל קושי בהחלטת התביעה להעמידו לדין פלילי". במקום אחר בהכרעת הדין (עמ' 99, פסקה 38): "לפי עדויות המתלוננים, היתנהלות הנאשם הייתה בזיקה הדוקה לעובדת היותו עורך דין ולהסבריו להחזקת הכספים בנאמנות כעו"ד". אני קובע איפוא שמידת הפגיעה בערכים המוגנים הייתה ממשית.

הנאשם הושעה למשך שנים רבות מעריכת דין, על רקע, בין השאר, "שליחת יד בכספי פקדון לקוח" (ראו בר"ש 1008/15 עו"ד אורי נבו נגד ועדת האתיקה המחוזית תל אביב (2015).

בעיניינו של הנאשם קבע בית המשפט העליון: "עבירה מעין זו היא, כפי שנאמר, בליבת המיקצוע, והריהי בבחינת כריתת הגזע עליו בנוי המיקצוע, שכל כולו אמון הלקוחות. בהפקידם כמוסות-לבם וענייני ממונם בידי עורך דינם". לעניין היתחשבות בהליך הפלילי בעבר משמעתי והרשעות בבית הדין המשמעתי של לישכת עורכי הדין, ראו החלטתי בעיניין זה מיום 27.12.23 וכן בעיניין מילשטיין הנ"ל. מהפסיקה שהוגשה על ידי שני הצדדים ניתן לראות שבתי המשפט התייחסו לעבר המשמעתי כנתון רלוואנטי לעניין העונש, ובצדק לטעמי.

...

כתב האישום הוגש בשנת 2020, לאחר עיכוב נוסף כדי לאפשר לנאשם שימוע לאחר שנקט בסחבת גם בעניין זה. סבורני שיש להתייחס בהבנה מסוימת לניסיונות המתלוננים לפעול אל מול הנאשם להשבת כספם, טרם הגשת התלונה למשטרה.

בחירתו של הנאשם שלא להעיד, כמו החלטתו שלא לזמן עדי הגנה מטעמו, לוותה באמתלות שונות, בדמות טענה בלתי מבוססת להעדר כשירות או כשל בייצוג, ואלו אינן אלא טענות סרק ולכן דינן להידחות מכל וכל.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 21 חודשים.