אי הוצאת אשרת כניסה ששללה הצטרפות לטיול מאורגן

ודוק: משמעות הדברים היא שגם אם תינקט עמדתו המצמצמת של השופט א' ויתקון בעיניין צים, כי שיט אתגרי הוא מסוג הפעילויות אשר נעדרות כל תועלת חברתית ומטיבן הן מסוכנות, כך שאם אדם מבקש לבצען אין זה מוצדק לשלול תוקפה של תניה שבמסגרתה נטל המבצע את האחריות בגין נזק גופני על עצמו, הרי שבנסיבות העניין ולנוכח ההתרשלות החמורה של "נהרות", יש לשלול את תוקפה.

לעניין התועלת שבהטלת אשם תורם ראו פורת, שם, 36-34, 45; המחבר המלומד דן (עמ' 134) בשאלה "האם בעת שנבחנת השאלה אם הניזוק היה בעל אשם תורם יש להיתחשב ביכולותיו המיוחדות"; לענייננו, אילמלא הממצאים בקשר לכניסה למעבה הנהר וההתרשלות לגביה, אולי ניתן היה לדבר על אשם תורם בשל רקעו של המנוח, אך שוב – לא בנסיבות העובדתיות הללו; ראו גם שם 514-513, לעניין סטאנדרט הזהירות ויישומו.

אין להוציא מכלל אפשרות שייתכנו פעילויות ספורט אתגריות, אשר טמון בהן סיכון גבוה ושאמצעי הבטיחות הסבירים בהם נוקט מארגן הפעילות אינם יכולים להקטינו די הצורך, ובכל זאת יהיו כאלה שירצו ליטול בהן חלק.

חברי השופט רובינשטיין מוסיף בהקשר זה כי המנוח אכן היה מוכן להסתכן בספורט אתגרי, וכי "המצטרף שוב ושוב למבצעי ספורט אתגרי כמו שיט בנהרות געש, מכיל בצופן אישיותו נכונות לסיכון, שרוב רובם של בני אנוש לא היו מכניסים עצמם אליו מעיקרא", אך מוסיף ומציין כי המנוח "לא היה מתאבד" אלא אדם מן הישוב, אשר הסיכון שהיה מוכן ליטול לא כלל סיכון למוות כתוצאה מניהול חריג של המסע בנהר.

...

אשר לאשם התורם, אודה כי מתחילה סברתי שמא המקרה דנא נוטה לקביעת אשם מסוים כזה, בשל תולדות המנוח בספורט האתגרי; אך נוכח האמור מעלה והממצא העובדתי, מקובלת עלי עמדתה של חברתי, שאמנם אינה שוללת אשם תורם בכגון דא במקרים שונים, אך לא כן בנסיבות המקרה.

סבורני, מבלי לקבוע מסמרות, כי בתחום הספורט האתגרי ראוי לשקול מחדש את הגישה המצמצמת הנהוגה בפסיקתו של בית משפט זה בנוגע לתניות פטור מנזקי גוף ולנקוט במקומה בגישה גמישה יותר, אשר בחלק מהמקרים תכיר בתוקפן של תניות מסוג זה. ושוב, השאלה הינה בראש ובראשונה שאלה של היקף הגילוי והיידוע של מארגן הפעילות בנסיבות קונקרטיות.

עם זאת, בסופו של יום מקובלת עלי מסקנת חברתי המשנה לנשיא, אליה הצטרף בסופו של דבר גם חברי השופט רובינשטיין, כי אין מקום לקבוע בנסיבות העניין שהמנוח תרם בדרך כלשהי ליצירת הסיכון המוגבר שיצרה המערערת ושהוביל לתאונה, ומשכך אין מקום לייחס לו אשם תורם במקרה זה. עם זאת, אבקש להדגיש גם אני את שהדגישו חבריי להרכב כאן, כי אין לקרוא את קביעתנו במקרה דנן כקביעה גורפת לפיה לא ייתכן אשם תורם בכגון דא, בין היתר במקרים בהם מדובר בניזוק שמשתתף שוב ושוב בפעילות ספורט אתגרי מסוכנת.

בסופו של יום, הקביעה בדבר קיומו או שלילתו של אשם תורם הינה קביעה תלוית נסיבות, ובשים לב לרשלנותה "המצטברת" של המערערת במקרה דנן, הגעתי למסקנה שאין מקום לייחס אשם תורם למנוח.

לאחר שעיינו בחוות דעת פסיכיאטרית פרטית של ד"ר עדי לוי ופרופ' שמואל פניג וברישומים פסיכיאטריים של הרופא המטפל מהתקופה שבה בוצעו העבירות, שינו עורכות חוות הדעת את חוות דעתן פעם נוספת, וכתבו בחוות דעת מ-30.12.2021 כי "סביר להניח... שהנבדק היה שרוי בתקופה הרלוואנטית במצב מאני פסיכוטי והתנהגותו הייתה קשורה למצבו הנפשי, כך שלמעשה לא ידע להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור ולא יכול היה לשלוט במעשיו. לפיכך, לא היה אחראי למעשיו". אשר להיסטוריה של מחלתו של הנאשם ראוי לציין שבחוות הדעת הראשונה שהוגשה מטעם הפסיכיאטר המחוזי מצוטט סיכום רפואי של הפסיכיאטר המטפל שממנו עולה כי הנאשם הופנה לטיפולו לראשונה בחודש פברואר 2020 אחרי שלקה במצב פסיכוטי שהתאפיין במחשבות שוא רדיפתיות, הזיות, חשיבה לא מאורגנת וחוסר שיפוט.

אשר לבדיקה הקלינית כתבו עורכות חוות הדעת שהנאשם "מסודר בהופעתו, רגוע, יוצר קשר עין, דיבורו לעניין וללא הפרעות במהלך או בתכני החשיבה. ללא הפרעות בתפיסה. האפקט תואם לסיטואציה. שולל אובדנות. שולל מסוכנות. בוחן המציאות תקין, שיפוט תקין. מספר שמרגיש טוב, נוטל את טיפולו התרופתי באופן מסודר ומגיע למעקב פסיכיאטרי קבוע אצל הפסיכיאטר המטפל ד"ר גרינשטיין. מבין את הצורך בהמשך טפול ומעקב פסיכיאטרי מסודר וקבוע. התרשמנו מתובנה טובה לצורך בטיפול ומעקב. מספר על קשר טוב עם הפסיכיאטר המטפל ומוסיף ש'אני מרגיש שאני יכול להפתח ולדבר אִתו, אני רוצה להמשיך את המעקב אצלו ולא במקום אחר'". מתוך חוות דעתו של הפסיכיאטר המטפל, ד"ר שי גרינשטיין, צטטו עורכות חוות הדעת דברים אלה: "[המטופל] סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית. בעברו מצבים פסיכוטיים, מצבים דכאוניים ומצב מאניפורמי במהלכו בוצעו מעשים בגינם הוא עומד היום לדין. המצב המאני נגרם מטיפול נוגד שניתן לו על ידי בשל היותו במצב דיכאוני. מאז ובשל מה שארע, שונה הטיפול. הוא מטופל בתרופות מייצבות, ולאחרונה הותחל בטיפול בלפונקס שהיא תרופה המאפשרת יציבות ומונעת מצבים פסיכוטיים... [המטופל] משתף פעולה באופן מלא בטיפול כולל בהגעה לבדיקות ולמעקבים אצל רופאת המשפחה, התחיל לעבוד לאחרונה, מגיע לכל המפגשים עמי במועד וברצון ונוטל את התרופות עם תובנה להכרח להתמיד בנטילתן. הוא גר בבית הוריו התומכים בו מאד. הובא לידיעתי שיש כוונה לבקש עבורו צו לטפול מרפאתי כפוי. אני עובד 23 שנים במרפאת מבוגרים ב'גהה' וליוויתי ומלווה מספר רב של מטופלים בתוקף צו. הצוו ניתן כשהם לא משתפים פעולה, מסרבים לטפול ומסוכנים לסביבה. ל[מטופל] אין אף מאפיין כזה. הוא משתף פעולה באופן מלא, רוצה להעזר, מתמיד בנטילת התרופות. אין כיום מסוכנות כלשהיא בהתנהגותו, והמעשים המוזכרים לעיל, שבוצעו בעת שהיה במצב מאני, לא יחזרו, כיוון שמאז שונה הטיפול ומצבו יציב. פרט למעשים הנ"ל, שכמפורט לעיל בוצעו בעת שהיה תחת טפול שגרם להם, לא הייתה היתנהגות מסוכנת או פלילית כלשהי שלו לפני ואחרי תקופה זו. צו מרפאתי כפוי לא יאפשר לי להמשיך לטפל בו, יעביר אותו למסגרת אחרת ולא מוכרת, לא יאפשר קשר רציף ויומיומי עם מטפלו כפי שיש איתי ובמצב זה הסיכון להתדרדרות רב מאד. צו יגביר את המסוכנות ולא יקטין אותה. ולהזכיר שוב – אני עובד בבית חולים פסיכיאטרי שנים רבות, מטפל במטופלים המגיעים בתוקף צו ומנוסה מאד בלווי מטופלים הסובלים מהפרעה ממנה סובל [המטופל]. אודה למעורבים בדבר על החלטה שתאפשר המשך טפול שלי ב[מטופל] ומניעת העברתו (בכפייה) לטפול במסגרת אחרת שבה הסבירות להתדרדרות גבוהה". לסיכום כתבו עורכות חוות הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר כספי וגב' בנצור: "על בסיס כל המסמכים שיש בידינו ובדיקותינו הקליניות, אנו מצטרפות לדעתו של הרופא הפסיכיאטר המטפל ד"ר שי גרינשטיין וסוברות כי אין צורך במעקב פסיכיאטרי בתנאי טפול מרפאתי כפוי. יש לאפשר למטופל להמשיך בטיפול ומעקב אצל הרופא המטפל עמו יצר קשר טוב וקרוב אליו, מקפיד להגיע באופן מסודר וקבוע. המשך המעקב והטיפול אצל ד"ר גרינשטיין ייתן את המענה הטיפולי הטוב ביותר". העמדה בחוות הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי לא הייתה מקובלת על התובע שעמד על דרישתו שאוציא צו טפול מרפאתי כפוי בנאשם.

כאמור לעיל, בין היתר כותב ד"ר גרינשטיין, כפי שהדברים מובאים בחוות הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי, כי "אין כיום מסוכנות כלשהיא בהתנהגותו [של הנאשם], והמעשים המוזכרים לעיל, שבוצעו בעת שהיה במצב מאני, לא יחזרו, כיוון שמאז שונה הטיפול ומצבו יציב". ד"ר גרינשטיין מיפרט כי הנאשם ניכנס פעם אחת בלבד למצב מאני ואז ביצע את המעשים נושא כתב האישום.

להערכת ד"ר גרינשטיין הוצאת צו טפול מרפאתי כפוי רק תגדיל את מסוכנותו של הנאשם (הרעיון שהעלה התובע בתגובתו שהפסיכיאטר הפרטי של הנאשם, שעובד גם במיגזר הצבורי, יטפל בנאשם כפי שהוא מטפל בו כיום אך יעשה זאת במסגרת השרות הצבורי כמימוש של צו טפול מרפאתי כפוי הוא רעיון אוטופי שאינו מעשי).

...

הכרעה סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש קובע: "הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה, יצווה בית המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי". לפי סעיף זה כאשר קובע בית המשפט, כמו במקרה שבפניי, שנאשם ביצע את מעשה העבירה אך לא היה אחראי למעשיו כיוון שהיה חולה (במחלת נפש) בשעת ביצועו, ובית המשפט קובע גם שהנאשם עדיין חולה, על בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי.

על כל האמור לעיל יש להוסיף שהן הפסיכיאטר המטפל, ד"ר גרינשטיין, והן עורכות חוות הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר כספי וגב' בנצור, סבורים כי אין מקום להוציא צו טיפול מרפאתי כפוי.

לנוכח כל האמור לעיל ולאור המבחנים שנקבעו ברע"פ פלוני אני קובע שאין לראות בנאשם כמי ש"עדיין חולה" בהקשרו של סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, ולכן אינני מוציא צו טיפול כפוי בעניינו.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מיום המצאת החלטתי זו. המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים ולפסיכיאטר המחוזי.

אלא הדין החל בשטחי יהודה ושומרון מבחינת המשפט הבנלאומי, היינו הדין הירדני וצוים שהוציא מפקד האיזור, מכוח סמכותו על פי כללי המשפט הבנלאומי הפומבי ומכוח המשפט המינהלי הישראלי.

יש מקום לשקול הצטרפות של עותר צבורי אם מתוך בקשתו נראה כי הוא מוסיף לעמדת הצד שאליו הוא מבקש להצטרף, ויש יסוד להניח שהבירור הנאות ילקה בשל אי צרופו של אותו צד. אין מקום להורות על צירוף עותר צבורי כצד להליך אם מתוך בקשתו נראה כי הוא חוזר על עמדות שכבר נטענו על ידי הצד אליו הוא מבקש להצטרף (בג"ץ 5368/96 ח"כ רפאל פינחסי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' פ"ד נ(4) 364, עמ' 373 וכן הילכת קוזלי).

בבקשתו ציין המבקש כי ליווה את המערערים בתהליך הגשת העירעור, ללא תימוכין לטענה זו. המערערים, העובדים הפלשתינים, במערכת יחסי העבודה עם המשיב, היו מאורגנים לא על ידי המבקש ומינו ועד עובדים ואף נעזרו באירגון העובדים קו לעובד.

אולם אין להבין כי בכל נושא ובכל עת יכול מי שחושב עצמו לבעל עניין לגבי סוגיה פלונית להניע את גלגליו של בית דין זה. הרחבת שערי הכניסה להיכל צדק פניה רק לסוג מיוחד של הליכים כאשר הבעיה היא בעלת אופי חוקתי, שיש לה נגיעה ישירה לקידומו של שילטון החוק (בג"ץ 217/80 זאב סגל נ' שר הפנים, לד(4) 429).

...

וגם מטעם זה נראה כי דין הבקשה להידחות.

משאלו הם הדברים, סבורני כי הבקשה אינה מצדיקה את צירוף ארגון מען להליך כעותר ציבורי או כידיד בית המשפט.

לא אוכל לחתום החלטתי מבלי להוסיף כי בנסיבות תיק זה מתעוררת שאלת צירוף היועץ המשפטי לממשלה בהליך, כצד נדרש להליך.

הכלל שנקבע בפסיקת בית-דין זה, השולל אישורן של תובענות ייצוגיות במקומות עבודה מאורגנים, מעוגן בעקרונות יחסי העבודה השואבים את צדקתם מחוק הסכמים קבוציים ומהמציאות התעשייתית.

במקרים אלו קבענו, כי לא ניתן להעמיד את העובדים מול שוקת שבורה, הן במקרים שבהם ההסכם הקבוצי נותר אות מתה מבחינת העובדים והן במקרים שבהם הצטרפו החברות המעסיקות לאירגון הארצי בדיעבד ולצורך היתגוננות מפני התובענות הייצוגיות שהוגשו נגדן בלבד, והתרנו לאותם עובדים לפעול למימוש זכויותיהם וזכויות עובדים אחרים כמותם באמצעות כלי התובענה הייצוגית, המאפשר להשוות את כוחם של אותם עובדים מוחלשים אל מול המעסיק.

הוראות ההסכם ניכנסו לתוקף במועד הוצאת צו הרחבה להסכם בחודש יולי 2009 (להלן: הסכם 2008).

...

נציגת ציבור גב' דיתי שרון אני מסכימה עם התוצאה אליה הגיעו הנשיאה נילי ארד, סגן הנשיאה יגאל פליטמן והשופט רבינוביץ, ומצטרפת להתייחסות השופט רבינוביץ כי השימוש בהסכם האכיפה צריך להיבחן לאורך זמן על פי מבחן התוצאה, ועל פיו יש להגיע למסקנה בכל מקרה ומקרה.

סוף דבר הערעור נדחה.

יובהר, כי אין בדחיית הערעור כדי למנוע מן המערער המשך בירור תביעתו האישית המתנהלת בבית הדין האזורי, בד בבד עם הליך זה. בא כוח המערער ישלם את הוצאות החברה בהליך הערעור בסך 5,000 ש"ח, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד יום תשלומו המלא בפועל.

רקע בתאריך 6.6.17 נרשמו התובעים אצל הנתבעת לטיול מאורגן לקנדה ואלסקה, בתאריכים 24.7.17 עד 13.8.17 ושילמו לה תמורתו יחדיו סכום של 12,720 דולר שכלל את עלות הטיסות, אירוח בבתי מלון, שיט באוניה ונסיעות באוטובוס בלווי מדריך.

טענות התובעים טענותיהם העיקריות של התובעים הן אלה: הנתבעת התרשלה בכך שלא הודיעה להם מראש כי מלבד אשרת הכניסה (ויזה) לארה"ב, עליהם להוציא אשרת כניסה נפרדת לקנדה (ETA).

אף כי בסופו של דבר העניין הוסדר, הגיעו התובעים לקנדה רק בחלוף יום נוסף בטיסת ביניים נוספת דרך לונדון, והצליחו להצטרף אל שאר חברי הקבוצה בתחילת יומו השלישי של הטיול.

לשאלתה האם הסיבה לכך נעוצה היתה בתנאי מזג האויר, השיב לה הלה בשלילה וציין כי "מזג האויר נפלא והראות מדהימה" ולא קיימת מניעה כלשהיא לטוס מעל הקרחון.

מפני כל האמור לעיל ולאחר שנטלתי בחשבון שקולי את גובה הפצוי שנפסק לזכות חברי הקבוצה האחרים שהגישו תביעה דומה כנגד הנתבעת בגין הפסד היום הראשון של הטיול בשל התקלה הנוגעת לאשרת הכניסה לקנדה, את העובדה שהתובעים האריכו את הטיול בעיקר משום שחפצו בטיסה מעל הקרחון מחד גיסא, ואת התמורה שהם קבלו בכל זאת בעבור התשלום ששלמו בגין תקופת ההארכה בשאר הימים מאידך גיסא, החלטתי לקבל את תביעתם באופן חלקי ולחייב את הנתבעת לפצותם בסכום כולל של 3,500 ₪.

...

" דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ונדרשתי לעדויות והראיות שנשמעו והונחו בפני, לרבות פסק הדין שכבר ניתן בתביעה דומה שהוגשה מטעם חברים אחרים בקבוצה, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

ואלה הם נימוקי: · שוכנעתי כי הנתבעת התרשלה בכך שלא הביאה לידיעת התובעים את מלוא המידע הנדרש בדבר חובתם להצטייד באשרת כניסה לקנדה (ETA) מלבד אשרת הכניסה (ויזה) לארה"ב. עניין זה לא צוין באופן מפורש בדפי המידע שהופצו לקראת הטיול ואף הוסף אליהם לאחר הטיול - עובדה שהיא כשלעצמה תומכת בגרסת התובעים אשר נמצאה על ידי אמיתית ומהימנה.

מפני כל האמור לעיל ולאחר שנטלתי בחשבון שיקולי את גובה הפיצוי שנפסק לזכות חברי הקבוצה האחרים שהגישו תביעה דומה כנגד הנתבעת בגין הפסד היום הראשון של הטיול בשל התקלה הנוגעת לאשרת הכניסה לקנדה, את העובדה שהתובעים האריכו את הטיול בעיקר משום שחפצו בטיסה מעל הקרחון מחד גיסא, ואת התמורה שהם קבלו בכל זאת בעבור התשלום ששילמו בגין תקופת ההארכה בשאר הימים מאידך גיסא, החלטתי לקבל את תביעתם באופן חלקי ולחייב את הנתבעת לפצותם בסכום כולל של 3,500 ₪.