אי הופעת עורך דין בדיון בערעור פלילי

באותה ישיבה, נקבע דיון הוכחות המשכי בתיק הפלילי ליום 23.01.19 בשעה 14:00.

במהלך הדיון בעירעור בפניי, אף, שמשום מה, הדבר לא תועד בפרוטוקול (מיום 29.05.19), כאשר נישאל, על ידי, מדוע לא יכול היה לשלוח עורך דין אחר ממשרדו לדיון, הסביר המערער, שבתיק שהתנהל בבאר שבע רק הוא יכול היה להופיע, מסיבות שונות.

...

בהחלטה תוארו מספר אירועים שבגינם מצא בית המשפט טעם לפגם בהתנהלות המערער, ומן הסתם, דברים אלה עמדו ברקע ההחלטה להשית הוצאות אישיות, בסופו של יום, בשל ההתרחשויות הממוקדות שהחלו בדיון של 13.01.19.

המערער החליט, בשיא הפשטות, להתעלם כליל מהדיון המיועד של 23.01.19, באקט של התרסה והבעת מורת רוח מכך, שבית המשפט לא נעתר לבקשתו שלא לקבוע את ישיבת ההוכחות למועד זה, מתוך הקושי שהוא הציף.

לפיכך, הערעור נדחה, פרט לכך, שסכום ההוצאות יופחת ל – 2,000 ₪, אשר יועברו לאוצר המדינה מתוך העירבון שהופקד על ידי המערער, והיתרה על פירותיה תוחזר למערער.

ביום זה התייצב לדיון עורך דין אחר מטעם הנאשמים אשר הודיע לבית משפט קמא: "ביקשתי מהאדריכל להגיע היום, אך הוא לא יכול להתייצב. אין מחלוקת על העובדות". לאור דבריו אלה הרשיע בית משפט קמא את הנאשמים בגין אי קיום צו שפוטי, בהעדרם.

היתקיים דיון בבקשה דנן במסגרתו טען ב"כ הנאשמים כי אמירתו, "אין מחלוקת על העובדות" כוונה לכך שהאדריכל לא הופיע לדיון ולא לגבי עובדות כתב האישום.

המערער אשר הנו אדם מבוגר וחולה שאינו מתגורר דרך קבע בארץ ואינו דובר את השפה העברית, כלל לא ידע על הרשעתו ולא התייצב לדיונים בהליך הראשון, וזאת חרף עיקרון היסוד במשפט הפלילי לפיו "לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו" (ס' 126 לחסד"פ [נוסח משולב], התשמ"ב-1982).

המערער אף הודה כי חתם לעורך דין דרזנין על ייפוי כוח לייצגו בהליך נוסף ביום 5.11.08 – שנים לאחר מכן ובית משפט קמא קבע ובצדק, כי אם עורך הדין פעל בשם המערער ללא סמכות בהליך הראשון, האם סביר שישכור את שירותיו בהליך נוסף, מאוחר יותר? יודגש, כי עורך דין דרזנין כפר מכל וכל בטענות שהעלה המערער נגדו, וציין כי הקנס שנגזר על המערער בהליך הראשון שולם על ידו.

...

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים ועיינתי בחומר הראיות שהוגש בפניי וזה המצוי בתיק בית משפט קמא, שוכנעתי כי דין הערעור להידחות מהטעמים שיפורטו בהמשך.

לא מצאתי ממש גם ביתר הטענות שהעלה המערער ואשר נדחו על ידי בית משפט קמא: באשר לטענה לפיה, אין קשר משפטי בין בעלת הנכס והנכס לבין המערער - לאחר שלא התבטלה הרשעת המערער בהליך הראשון בו הוטל צו ההריסה, אין מקום כלל לדון בטענה זו ודינה להידחות.

מאחר ולא מצאתי כי שגה בית משפט קמא בפסק דינו המפורט והמנומק, אני דוחה את הערעור.

ושוב היתקיים דיון בפני הרשמת עבדיאן שאליו הופיע מיוזמתו גם עורך הדין אלחנן יפרח.

ביום 7.5.2020 הגיש המערער עקרי טיעון בעמוד אחד בכתב יד וציין כי "יתר הטיעונים המפורטים יועלו במהלך הדיון" והוסיף ובקש "לכבד את האוטונומיה שלי כמערער, להחליט בעצמי על דרך ניהול הגנתי [...] בטוחני כי המקרה דנן נופל לגדר המקרים החריגים של סעיף 15ב לחוק סדר הדין הפלילי". ביום 21.5.2020 הגישו עורכי הדין נחום והלוי בקשה לשיחרור מייצוג.

...

בבקשה נטען כי המערער הורה לסניגוריה הציבורית שלא להגיש את נימוקי הערעור בשמו וכי "נוכח חוסר שיתוף הפעולה מצידו של המערער, ועל אף שהסניגוריה הציבורית עשתה כל מאמץ לאפשר למערער ייצוג איכותי מטעמה, אין מנוס, לעת הזו, מהגשת הבקשה שבכותרת". המערער מצידו הודיע בתגובתו מיום 21.3.2018 כי אין לו אמון בסניגוריה הציבורית והוא מבקש כי הסניגוריה הציבורית תשוחרר מהייצוג וכי תינתן לו הארכת מועד להגשת נימוקי הערעור באמצעות סניגור אחר שישכור לשם כך. בהמשך לכך, ביום 26.4.2018, הוגשה בקשה על-ידי עורכי הדין מרדכי נחום וזוהר הלוי למינויים כבאי-כוח של המערער.

בהודעה נאמר כי אין מנוס משחרור הסניגוריה הציבורית מייצוג המערער, וכי בשיחה עימו לא ניתן היה להבין באופן ברור מהי עמדתו ביחס לייצוגו בידי הסניגוריה הציבורית בעת הנוכחית, וכי המערער נמנע מיצירת קשר עם סניגוריו עד למועד כתיבת שורות אלה.

אשר על כן, אנו דוחים את בקשת המערער למנות לו סניגור פרטי על חשבון המדינה.

וכלשונה של ב"כ הסניגוריה הציבורית בדיון שלפנינו: "מה ההגדרה של סנגור מלווה? מה מצופה שהוא יעשה? [...] זה בעייתי. האם הכוונה שסניגור מלווה לא כותב את הטענות אלא רק מייעץ לו? הרי הוא דוחה את העצות שלנו, הוא לא מעוניין בהם. האם הוא רק יהיה מורה שיסביר איך מגישים ערעור ומה המסמכים של הגשת ערעור, יש לכך מחלקה בבית המשפט של לא מיוצגים". למרות זאת, אנו סבורים כי גם זו הפעם אין לנעול דלת בפני המערער ואנו מאמצים את שהורתה הרשמת עבדיאן בעניין חן כלהלן: "הסניגוריה הציבורית תעמיד לרשות המערער סניגור עמו יוכל להתייעץ טרם הגשת נימוקי ערעור ועיקרי טיעון בהליך. סניגור זה לא יירשם כמייצגו של המערער בהליך אולם המערער יוכל, כאמור, להיוועץ בו טרם הגשת כתבי הטענות וההופעה בדיון, ועל סניגור זה להתייצב לדיון שיתקיים בערעור". במצב דברים זה, איננו משחררים את הסניגוריה הציבורית.

כן, הפנה המבקש לכך שהוא לא יוצג על ידי עורך הדין שנטען כי ייצג אותו בעירעור לבית המשפט המחוזי, וביחס לייצוג בבית המשפט העליון, טען המבקש כי עורך הדין שהופיע לדיון היה ממשרדה של באת כוחו הראשונה ז"ל, והוא פעל כזרוע הארוכה שלה בלבד.

בכל הקשור לטענות הנוגעות לנסיבות אשר הובילו את המבקש להודות בעובדות כתב האישום המתוקן ובכלל זה הטענות שהועלו לעניין טיב ואופי ייצוגו של המבקש בהליך הפלילי ומצבה של באת כוחו – הרי שככל שסבר המבקש כי הודאתו לא הייתה כנה ואמיתית ונבעה גם בשל מצב בריאותי כזה או אחר של באת כוחו (טענות שהיה ממילא צורך להתייחס אליהן בזהירות יתירה נוכח פטירתה של עורכת הדין) - לא ברור מדוע לא ביקש בשלב מאוחר יותר (ובפרט לא בשלב העירעור שהגיש לבית המשפט המחוזי ולעליון) לחזור בו מהודאתו.

...

'התעוררותו' של המבקש עתה עם טענות כפירה באשר לעצם התרחשות האירועים והעבירות בהן הודה, נובעת מטבע הדברים רק בשל הסיכון כי הוא עשוי להיות מחויב בסעד כספי במסגרת ההליך דנן (מבלי לקבוע כל מסמרות בשאלת זכאות המשיבה לפיצוי שהתבקש), ואין המדובר בנסיבה שהוכרה כמקרה חריג שיש בו להיעתר להביא ראיות לסתור.

ראשית, מקום בו אין חולק כי עסקינן בהתכתבויות מזמן אמת ומקום בו לא שוכנעתי כי נבצר מהמבקש מסיבות שאינן תלויות בו להיחשף אליהן בזמן אמת ולטעון לעניין משקלם במסגרת ההליך הפלילי, התרת הגשת ראיות אלה עתה תהווה למעשה הסכמה לפתוח מחדש את ההליך הפלילי במסגרת ההליך האזרחי דנן.

סוף-דבר: לאור כל האמור, הבקשה נדחית.

ברשימת מחדלי החקירה המשמעותיים, שמצא בית המשפט קמא, מופיעים "אי תפיסת המצלמה הנוספת, אשר תעדה את הפגישה בין הנאשם ללקוחו; אי תפיסת מצלמות הפרוזדור, שיכלו אולי לאשר את הטענה כי הלקוח קיבל את הסם מן האסיר הנוסף; העידר בדיקת ט.א. על גבי שקית הסם; אי תפיסת מכנסי הנאשם לבדיקה האם נותרו עליהם שיירי קוקאין; אי ביצוע חפוש קפדני על האסיר בטרם ניכנס לפגישה עם הנאשם; רישום הדוחות התואמים של שני השוטרים אשר התיימרו לטעון כי הנאשם מסר "ראשית הודאה"..

ההגנה חולקת על-כך ומבקשת לתת משקל מכריע לענישה הנוהגת בפועל [נימוקי העירעור, ע' 5; ועוד ראו להלן];] נסיבותיו האישיות של המערער – מיקום העונש במיתחם שנקבע: בית המשפט קמא הביא בחשבון כל נסיבה מקילה – פגיעה קשה במערער, שזהו לו מאסר ראשון, ושבעקבות הרשעתו גם יסולק מלשכת עורכי הדין ולא יוכל עוד לעסוק במקצועו; פגיעה צפויה במשפחתו של המערער, המונה חמישה ילדים שאחד מהם מצריך טפול מיוחד, עקב מצב רפואי; תרומת המערער לחברה, בשירות צבאי כלוחם, כאיש מילואים וכמתנדב במשמר האזרחי; התנהגותן של רשויות החוק[footnoteRef:4], שב"ס והמשטרה, לרבות מחדלי החקירה והותרתה של תעודת החיסיון בתוקפה, שמצדיקה הקלת-מה בעונש, אך לא בהשוואה לעונשו של האסיר; חלוף הזמן ועינוי הדין; ועבר פלילי נקי.

דיון ומסקנות: ראשית לכל, נבהיר את זירת המחלוקת בתיחומה לפי נימוקי העירעור ולפי הכרעות בפלוגתות שכבר נדונו: כך, לא תדון שאלת הראיה החסויה לכל היבטיה, מהותיים כדיוניים, משהוכרעה בעירעור קודם בפרשה זו. לעניין מיתחם העונש ההולם: בית המשפט קמא עמד על ייחודו של מיקצוע עריכת הדין בהקשר של ביצוע העבירה, שמהותה החדרת סם קשה לכלא, והפנה לשני מקרים יחידים קודמים שנודעו במשפט הישראלי, בהם העבריין היה עורך-דין – ע"פ 5135/11 מ.י. נ' ברקו (2012)[footnoteRef:5] ות"פ (כפר סבא) 2029/08 מ.י. שלוחת תביעות כפר סבא נ' זיו (2010) [להלן "עניין ברקו" ו"עניין זיו", בהתאמה]: [5: הליך מקורי - ת"פ (מחוזי ירושלים) 3164/07 מ.י. נ' ברקו (2011);] בעיניין ברקו דובר בעורכת-דין צעירה שהורשעה בעבירה של אספקת סם מסוכן, לאחר שניצלה ביקור מקצועי בכלא כדי להבריח לשני אסירים 2.93 גרם קוקאין, 20 גלולות קלונקס ושתי גלולות ויאגרה.

...

כך, למשל, נתפסו תוצריה של מצלמת אבטחה, בה תועדו תנועותיהם של המערער ושל האסיר, אך לא נבדקה כלל מצלמת אבטחה נוספת, שכוונה אף-היא למקום ישיבתם של המערער והאסיר, כך שקלטה את תנועותיהם מזווית נוספת; לא נבדקו תוצריה של מצלמה שלישית, שתיעדה את המתרחש בפרוזדור; שקית הסם שנתפסה על גופו של האסיר לא נבדקה לאיתור טביעות אצבע; מכנסיו של המערער, בהם היה מצוי הסם לפני מסירתו לאסיר, לא נבדקו לאיתור שרידי סם. פירטנו מסקנתנו, לפיה התגובה העונשית הראויה למעשה חייבת לכלול מאסר בכליאה, כקביעה ערכית שתולדתה בעיקרון ההלימה ותפקידה גם להזהיר ולהרתיע.

סוף-דבר: הערעור מתקבל חלקית, באופן זה שהעונש העיקרי יעמוד על 8 חודשי מאסר בפועל (חלף 11 חודשים).

הערעור מתקבל חלקית, כאמור בפסק-דינו של השופט דרויאן-גמליאל.