אי הגשת כתב תשובה לעתירה

במסגרת הדיון שנערך לפניי השלימו הצדדים טיעון בעל פה. בתום הדיון הודיעו המשיבות כי הן מוותרות על זכותן להגיש כתב תשובה לעתירה.

להזמנה להציע הצעות קובעים: "4.8.1 החברה מבחינה בין תנאי הסף המהותי, אשר המועד להתקיימותו הנו עד למועד האחרון להגשת ההצעות, או קודם לכן אם נאמר כך בתנאי הסף ובהתאם לתנאיו, לבין דרכי הוכחתו של תנאי הסף. כך, יכול שהוכחת תנאי הסף תיעשה, בין השאר אם חלה טעות, לא הוגש תעוד מספיק וכיוצא בזה – גם באמצעות הגשת מסמכים או מתן מידע מבהיר או נוסף בדרך אחרת לאחר המועד האחרון להגשת ההצעות ובילבד שאלה נועדו להדגים כי עד וכולל המועד האחרון להגשת ההצעות עמד המציע בתנאי הסף.

...

סיכומו של דבר – נמצא כי דרך פעולתה של ועדת המכרזים בנת"י בעניין המכרז תקינה, ופרשנותה באשר לתנאיו סבירה.

לפיכך דין העתירה להידחות.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי, בשם לב לכך שהעתירה התבררה במהלכו של דיון אחד, אני מחייב את העותרות בשכר טרחת באי כוח נת"י בסך 25,000 ₪ וסכום זהה לזכות אלקטרה.

שהוי תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א – 2000 (להלן: תקנות סדרי דין) קובעת כי עתירה תוגש בלא שהוי ולא יאוחר מארבעים וחמישה יום ממתן ההחלטה הנתקפת או מיום שנודע עליה לעותר.

העותרים טוענים כי את מנין הימים צריך להתחיל במועד בו הוגשו כתבי התשובה בעתירה הראשונה שהוא המועד בו נודע להם לראשונה דבר פירסום אישורה של התכנית.

...

המסקנה היא שאין ממש בטענת העותרים הן לענין אי פירסום פרוטוקול הדיון והן לפגמים שנטען כי נפלו בו והטענה נדחית.

התגובה מקובלת עלי ואין לי דבר להוסיף עליה.

סוף דבר העתירה נדחית.

אפנה בעיניין זה לרע"א 9680/17 אוניברסיטת תל אביב נ' פיקארד (08.04.2018), בו נקבע כי ‏‏"מטרתו של כתב תשובה היא לאפשר לתובע לחדד ולהסביר את טענותיו על רקע הטענות שהועלו בכתב ההגנה". בע"א 3114/12 ששון נ' משרד הרווחה (13.04.2014) נקבע כי "טענת ההתיישנות הועלתה על ידי המדינה והמוסד בכתבי ההגנה והמערער נימנע מלהגיש כתב תשובה, כך שיכולה הייתה להתעורר השאלה אם יש לו פיתחון פה להעלאת טענות הנוגעות להארכת תקופת ההתיישנות... אולם, משהוגשה על ידי המדינה בקשה למחיקת התביעה על הסף מחמת היתיישנות וניתנה תשובת המערער, איני רואה להדרש לנפקות אי הגשת כתב תשובה." בעניינינו, תשובת התובע לטענת הסף שהועלתה ע"י הנתבעת מהוה במהותה כתב תשובה כמוסבר לעיל, שמטרתה להשיב טענה עובדתית (שאינה מהוה עילה חדשה) לטענת הנתבעת בדבר היתיישנות ולכן היא חלק מהפלוגתות שבמחלוקת, וממילא אינה בגדר הרחבת חזית.

מקובלת עלי טענת התובע כי לו היתה טענה מועלית בשלב מקדמי, היתה עותרת לתיקון כתב התביעה ועל פי ההלכה בעיניין זה המתירה, בדרך כלל, תיקון כתב טענות בשלבים הראשונים של הדיון, ישנה אפשרות ממשית כי הבקשה היתה מתקבלת, והדיון כעת היה מתייתר.

...

מקובלת עלי טענת התובע כי לו היתה טענה מועלית בשלב מקדמי, היתה עותרת לתיקון כתב התביעה ועל פי ההלכה בעניין זה המתירה, בדרך כלל, תיקון כתב טענות בשלבים הראשונים של הדיון, ישנה אפשרות ממשית כי הבקשה היתה מתקבלת, והדיון כעת היה מתייתר.

לפיכך, משהועלתה טענת הנוהג על ידי התובע בשלב מקדמי, ללא מחאה מצד הנתבעת, יש לראות בה כחלק מהפלוגתאות שבמחלוקת וטענת הנתבעת להרחבת חזית שהועלתה לאחר הגשת ראיות התובע דינה להידחות.

סוף דבר אני דוחה את בקשת הנתבעת למחיקת סעיפים 16-10 לתצהיר שהוגש מטעם התובע בשל "הרחבת חזית". אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובע בגין בקשה זו בסך 2,000 ₪, שישולמו בתוך 30 ימים מהיום, ללא קשר לתוצאות ההליך.

אלא שמעיון בכתב התשובה מסתבר ששתי הפגישות שהן קיימו בעיניין עם גורמים מטעם המשיבות, לרבות מהנדס העיר וב"כ העותרים, היתקיימו בימים 29.5.2023 ו-12.6.2023, בסמוך להגשת העתירה הנידונה, כשהפגישה השנייה היתקיימה שלושה ימים בלבד לפני שהוגש כתב התשובה לעתירה.

...

משכך אני קובע כי דחיית העתירה תהיה כפופה להגשת לוח זמנים מחייב ומפורט לבית המשפט, שיכלול תכנית עבודה מפורטת של כל שלבי הכנת התכנית עד להגשתה לוועדה המחוזית שלא תאוחר מיום 18.4.2023 בהתאם להצהרת ב"כ המשיבות בפני.

אשר על כן, מבלי לגרוע מההערות לעיל, ובשים לב להצהרות המשיבות, העתירה נדחית.

עם זאת, אגב דחיית העתירה, ולאור הנסיבות היוצאות דופן של הפרשה והתנהלותן של המשיבות, אני מחייב את המשיבות 3-1 בהוצאות העותרים ושכר טרחת עוה"ד, ביחד ולחוד, בסכום כולל של 60,000 ₪ שישולם לידי העותרים באמצעות ב"כ לא יאוחר מיום 12.10.2023, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

לאור האמור בפרוטוקול הישיבה שצרפה המועצה, נדמה כי בכוונת המועצה לממש את מטרות ההפקעה, ולכן לא ניתן לקבוע בשלב זה כי המשיבה זנחה את מטרת ההפקעה, על אף סמיכות הזמנים בין מועד עריכת הישיבה, ומועד הגשת כתב התשובה בעתירה.

...

בעניין הלביץ התייחס כב' השופט דנציגר לעניין התקופה שבה היתה הקרקע "מוקפאת" וקבע כי: "נשאלת השאלה מהו המועד שממנו והלאה ייקבע כי היה שיהוי במימוש מטרת ההפקעה. בדנג"ץ נוסייבה ציין כבוד השופט גולדברג (סעיף 9 לפסק דינו) כי 'המועד לבדיקת הטענה בדבר זניחת מטרת ההפקעה הוא יום הגשת העתירה. אם נסתכל בענייננו אחורה ממועד זה, כי אז ישנן שתי תקופות רלוואנטיות: מיום ההפקעה ועד לאישור התכנית, ומיום אישור התכנית ועד להגשת העתירה'. בענייננו, התהליך היה הפוך, כיוון שאישור התכנית קדם לפרסום ההודעה בעניין ההפקעה. בנסיבות אלה, נראה לי כי נכון יותר יהיה לאמץ את דעתו של כבוד השופט ד' לוין בעתירה המקורית בפרשת נוסייבה..., אשר ציין כי 'המבחן לאורכה של התקופה הינו הזמן בו היתה הקרקע מוקפאת. לכן, בענייננו המועד הרלבנטי לצורך חישוב תקופת ההשהייה הוא המועד בו נעשתה הודעת ההפקעה'.

יישום האמור לענייננו מוביל למסקנה כי בנסיבות העניין "חרב ההפקעה" הונפה מעל למקרקעין עם מתן תוקף לתכנית ש/286 החלה על המקרקעין, אשר ייעדה את המקרקעין לצרכי ציבור ולהפקעה, בשנת 1984, כפי שמפורט בסעיף 9 לתקנון התכנית שכותרתו "רישום והפקעות": "הועדה המקומית תהה מוסמכת להוציא היתר בניה, על פי הוראות תכנית זאת, לאחר אשר השטח יחולק בהתאם לתכנית ותשריט המצורף ויובטח רישום החלוקה במשרדי ספרי האחוזה. שטחי הרחבת הדרכים, והשטח המיועד לבניני ציבור – ירשמו ע"ש המועצה המקומית פרדס חנה - כרכור, ויהיו מיועדים להפקעה בהתאם לחוק" (ראו נספח 6 לעתירה).

סוף דבר: נוכח האמור, ולאור כל המפורט לעיל, לא קמה בעת הזאת בענייננו עילה המצדיקה ביטול ההפקעה, ולפיכך אין מנוס מלהורות על דחיית העתירה.