אי הגשת בקשת רשות להתגונן עו"ד רשלן

האם התחייב הנתבע לתוצאה ולפיה הבקשה שהגיש בטענת "פרעתי" תיתקבל ע"י יו"ר ההוצל"פ. האם הנתבע התרשל באי הגשת ערעור על הפסיקתא.

הפעלת שיקול דעת הנה הגנה ראויה מקום בו שתי החלופות הנן סבירות ולא עת עסקינן בחלופה אחת שהנה בלתי סבירה ואילו האפשרות שניה סבירה תוך בחירת האפשרות הבלתי סבירה (ר' לשם הדוגמא מאמרו של כב' השופט עדי אזר ז"ל "רשלנות מקצועית של עורכי דין" הפרקליט מ"ה (תש"ס) 279, 286 – "אין בכך היתר לטעויות בלתי סבירות... שיקול הדעת הוא לבחור בין אפשרויות ודרכי פעולה סבירות ומקצועיות. עורך דין המגיש תביעה לבית-המשפט שאינו מוסמך לכך אינו טועה בשקול דעת אלא פועל בצורה בלתי מקצועית, ובמובן זה אין לו היתר לטעויות, אפילו שקל כמיטב יכולתו וידיעתו"; כן ר' ת"א (מחוזי חיפה) 1588/00 שבת ברכה נ' גולדבליט, בפס' 5.3 (07.03.2005) "החלטה שלא לזמן נתבע להיחקר על תצהירו, התומך בבקשה לרשות להיתגונן, אינה טעות שבשיקול דעת אלא החלטה מודעת לפעול בנגוד לסדרי הדין וזו, לכשעצמה, היא רשלנות מקצועית". ערעור שהוגש על קביעת הרשלנות נדחה – ע"א 3966/05‏ ‏גולדבליט נ' ברכה שבת, בפס' 6 (2.1.2007)).

...

כפועל יוצא, העביר כב' הרשם אורנשטיין את הבקשה לחתימה על פסיקתא לכב' הש' ישעיה שאמנם חתם עליה בתאריך 12.8.07 לאחר שקבע: "עיינתי בתגובת הנתבעים (מיום 17.6.07) ובתשובת התובע לתגובה (מיום 28.6.07) והגעתי למסקנה כי הפסיקתא שנערכה על ידי התובע ואשר צורפה לבקשה זו משקפת את פסק הדין שניתן על ידי, ולפיכך אני חותם על הפסיקתא שצורפה לבקשה" בעקבות אישור הפסיקתא, מחק הבנק את ערעורו לביהמ"ש העליון ואף הגיש את הפסיקתא לביצוע ללשכת ההוצל"פ. לאחר הדברים האלה הסביר הנתבע לתובעים, כך טענו, שאין צורך לערער על הפסיקתא מאחר שאינה משקפת את פסק דינו של כב' הש' ישעיה ולפיכך הינה בטלה.

ההוצאות הבלתי סבירות בנסיבות העניין נובעות מהגשת טענת פרעתי שבגינה נשאו התובעים בהוצאה מיותרת שכן לא היה ראוי להגישה וכן התביעה כנגד הבנק במסגרת ת"א 1047/09 כאמור ובשל כך, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך גלובאלי של 75,000 ₪, כסכום ההוצאות הסבירות שנגרמו להם בגין שני הליכים אלה בהיות הנתבע מי שיעץ להם להגיש הליכים משפטיים אלה ואף הגישם בפועל.

בכך גם נדחית תביעת התובע 1 לפיצוי לאחר שדחיתי את תביעותיו הכספיות לעיל.

סוף דבר התובע 2 ימציא בתוך 14 ימים מהיום פסיקתא לחתימתי ובה החישוב כאמור בסעיפים 47 ו- 49 לעיל שיבוצע על ידי רו"ח מטעמם.

בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה רקע ביום 25/09/17 ניתן נגד המבקש פסק דין בהעדר הגנה, לפיו חויב לשלם למשיב סך של 575,000 ₪ (קרן) בצרוף הפרישי הצמדה וריבית, הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד. ביום 15/01/19 הוגשה הבקשה דנן במסגרתה התבקשו גם סעדים נוספים: עיכוב הליכים בהוצל"פ, ומתן ארכה להגשת בקשת רשות להיתגונן.

טענות המבקש יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק, שכן אי הגשת בקשת רשות להיתגונן לא נבעה מזלזול בבימ"ש. המבקש הנו עולה ותיק, אך אינו דובר עברית באופן רהוט ולא התאקלם בחברה הישראלית.

פסק דין שניתן במעמד צד-אחד בשל העדר המצאה כדין למבקש הוא פסק דין פגום מעקרו הטעון ביטול מחובת הצדק "שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה" (ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395, 397 (1954); ראו גם: ע"א 5000/92 בן-ציון נ' אוריאל גורני, פ"ד מח(1) 830, 835 (1994); ההלכה שהשתרשה קובעת: "כידוע, בבקשה לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר התייצבות הנתבע, יש לבחון את הסיבה לאי ההתייצבות וכן את סכויי הצלחתו של הנתבע, אם יבוטל פסק הדין. בפסיקה נאמר, כי שאלת סכויי ההגנה היא השאלה העיקרית. מקום שנתבע מצביע על סיכוי לכאורה לזכות במשפט, אם יבוטל פסק הדין, ניתן למחול לו על רשלנות או הזנחה בהמנעותו להיתגונן, תוך פיצוי הצד שכנגד בהוצאות. אלא, שהדברים אמורים בבעל דין שהתרשל ולא בבעל דין אשר מדעת היתעלם מההליך המשפטי וגילה יחס של זילזול כלפי חובתו כבעל דין. במקרה כזה, רשאי השופט לדחות את הבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, על אף סכוייו של הנתבע להצליח בהגנתו (השוו: ע"א 625/68 מיפעל הבניה נ' החברה הדרומית, פ"ד כג(2) 721 (1969) וההפניה שם)." ר' רע"א 6905/11 גולדנברג נ' רובנר ואח' (פורסם בנבו).

...

התייחסות ליתר טענות המשיב תינתן בהמשך החלטתי להלן; תשובת המבקש המבקש חזר למעשה על טענותיו בבקשתו.

(ההדגשות שלי א.ד) שקלתי בכובד ראש את טענות המבקש לעניין תקינות אישור המסירה, ובכל הכבוד לא שוכנעתי בצדקת טענותיו.

כאמור בס' 12 לעיל, בימ"ש יטה להיעתר לבקשה לביטול פסק דין במקרה שמדובר בבעל דין שהתרשל ולא כמו במקרה שלפנינו כאשר מדובר בבעל דין אשר מדעת התעלם מההליך המשפטי וגילה יחס של זלזול כלפי חובתו כבעל דין.

לפיכך, אני מורה על דחיית הבקשה לביטול פסק הדין, אני מחייב את המבקש –הנתבע לשלם למשיב –התובע, באמצעות ב"כ הוצאות ושכר טרחת עו"ד בגין בירור הבקשה דנן בסך כולל של 3,500 ₪ שישולמו לב"כ המשיב –התובע בתוך 21 ימים שאם לא כן יתווסף סכום זה לחוב בתיק הוצל"פ ויישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום.

המזכירות תמציא העתק החלטתי לב"כ הצדדים.

סבורה אני, שמדובר בטענה תמוהה, בעיקר בשל העובדה שהמבקש הנו עו"ד במקצועו, ומכאן שהוא מודע היטב להשלכות של אי הגשת בקשת רשות להיתגונן, על המשתמע מכך לעניין האפשרות שינתן נגדו פסק דין בהיעדר היתגוננות.

מכאן, אני מתרשמת שאי הגשת כתב הגנה במועד מהוה רשלנות ועולה כדי היתעלמות מדעת של המבקש מההליך ומחובתו כלפי בעל הדין שכנגד.

...

המבקש לא צירף לתצהירו את הנספחים בהם נטען שלא הוא חתום על המסירות, אולם בשים לב לאישורי המסירות ותצהירי המוסרים כאמור לעיל, איני מקבלת את טענותיו לפיהן לא ידע שהוגשה נגדו תביעה.

לכן, היות שהמבקש לא הראה כל טעם לאיחור בהגשת הבקשה דנן, הרי שדינה להידחות כבר מפאת האיחור המשמעותי בהגשתה.

לאחר שקראתי את טענות המבקש ותגובת המשיב, ומשלא העלה המבקש כל טענה בעניין מסירת כתב התביעה, שוכנעתי שכתב התביעה נמסר למבקש כדין.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן: בשים לב לחשיבות הנודעת למימוש זכות הגישה לערכאות וזכות המבקש שהמחלוקת בינו ובין הצד שכנגד תוכרע לאחר בחינה עניינית ולגופם של דברים ושל טענות הצדדים מחד, ובשים לב לכלליות וסתמיות טענותיו והעובדה שהוא לא פירט כדבעי את הגנתו ולא הביא כל מסמך שיש בו כדי לבסס את הנטען, אני מוצאת לנכון להורות על ביטול פסק הדין, בכפוף לשניים אלה: לאור חולשת טענות ההגנה – בהפקדת סך של 300,000 ₪ בקופת בית המשפט, לא יאוחר מיום 15 ביולי 2021; לאור זכות המשיב שלא לסבול ממחדלים דיוניים של המבקש, ביטול פסק הדין יהיה בכפוף לתשלום הוצאות לטובת המשיב בסך של 3,000 ₪, ללא תלות בתוצאות ההליך.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"ק 3117-05-19 הבנק הבנלאומי הראשון לישראל בעמ נ' לוי ואח' תיק חצוני: לפני כב' הרשם הבכיר אבי כהן התובע הבנק הבנלאומי הראשון לישראל בעמ ע"י ב"כ עוה"ד גיל בכר ואח' הנתבעים 1. גד לוי 2. גליה לוי ע"י ב"כ עוה"ד אליעזר גריסרו החלטה

· ביום 04.07.19 הוגשה מטעם הנתבעת בקשת הביטול משיקול דעת ביהמ"ש. בין היתר נטען בבקשה כי בר"ל מטעם הנתבעת לא הוגשה במועדה כיוון שהנתבעת סברה בשוגג כי המועד האחרון להגשת בר"ל מטעמה הוא 05.07.19 ואולם ביום 04.07.19 למד ב"כ הנתבעת ממערכת נט-המשפט על פסה"ד שניתן יומיים קודם לכן.

לפי תקנה 214 לתקנות, הוראות תקנה 201 הנ"ל חלות, בין היתר, גם במקרה של ביטול פס"ד שניתן בהעדר בקשת רשות להיתגונן.

ע"פ הפסיקה בבחינת תנאי סיבת המחדל יש להיתחשב בשאלת המשנה - האם המחדל נובע מזלזול קצוני/בלתי סביר בבית המשפט, שאז הנטיה היא לדחות את הבקשה לביטול פס"ד, או שמא נובע המחדל מ"צירוף נסיבות אומלל", מאי-הבנה או מהיסח דעת או אף מרשלנות מסוימת מצד בעל הדין או בא-כוחו, שאז הנטיה היא לקבוע שמחדל שכזה ניתן לריפוי בהוצאות לטובת הצד שכנגד, כמובן בכפוף לקיום התנאי בדבר סכויי ההצלחה [ע"א 32/83 אפל נ' קפח, פ"ד לז (3) 431 (1983)].

...

כהערה מקדימה יובהר כי איש מהצדדים לא ביקש לקיים דיון פרונטאלי בבקשה לשם חקירת מצהירים ולפיכך, וגם מאחר שאני סבור שניתן להכריע בבקשה ע"פ הכתובים, אכריע בבקשה על סמך המסמכים שהוגשו בתיק.

בנסיבות התיק ונוכח כל המסמכים שהוגשו במסגרת הליך זה באתי למסקנה כי קיימת לנתבעת הגנה אפשרית לכאורה, כך שהתנאי בדבר סיכויי ההצלחה מתקיים.

כל שאני קובע הוא כי ראוי לאפשר לנתבעת לברר את טענתה, תוך כיבוד זכות הגישה שלה לערכאות.

היות ואף התנאי בדבר סיבת המחדל מתקיים הרי אני קובע כעת כך: · פסה"ד מבוטל בזאת (נגד הנתבע 2 בלבד).

אם כבר, יש בעיניין האישי שהיה לעו"ד אלון בהשגת הכספים חזוק נוסף לכך שבאותה נקודת זמן הוא נהג לפי שיקול דעתו המקצועי כי ההחלטות באשר לעיכוב הכספים עד לקיום הדיון בבקשה לביטול פסק הדין יש בהן כדי להגן על הכספים בנקודת זמן זו. יתר על כן, וגם אם נסבור כי היה שהוי מסוים בהגשת הבקשה לעיכוב ההליכים ללישכת ההוצאה לפועל וכי צריך היה לפעול קודם לכן (וכאמור, לא כך מסקנתי); הרי שעל מנת שתוכח הרשלנות, יש להראות כי אילמלא העיכוב הייתה התוצאה שונה.

מצד יפרח, בקשה לביטול פס"ד ומתן ארכה להגשת בקשת רשות להיתגונן ביחס לתביעה כספית בסדר דין מקוצר ותביעת לשון הרע על סך של 200,000 ₪ כנגד מר רוזנברג, בעלה של אפוטרופסית הנושה (נספח י' לתצהירו של עו"ד אלון).

גב' יפרח לא הגישה כל בקשה בעיניין ובהתאם הפך פסק הדין לחלוט.

...

כפי שנפסק בעניין יכין חקל, במקרה כזה, יש ללכת בהתאם לכלל המצוי בסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973 הקובע כי: "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". כפי שנפסק בעניין יכין חקל: "הצורך באומדן השכר הראוי– חלף שכר מוסכם – עשוי להתעורר במקרים שונים (ראו ג' קלינג אתיקה בעריכת דין [7], בעמ' 270), ובכלל זה המקרה נושא ענייננו, אשר בו לא סוכם כלל שיעור שכר הטרחה ... הנה אפוא, ברגיל, היעדרו של הסכם שכר טרחה אין בו משום אות וסימן לכך שהשירות ניתן חינם. אדרבה, רואים בצדדים כאילו הסכימו ביניהם שבתמורה לשירות יקבל עורך-הדין את השכר הראוי (ע"א 180/71 לביא נ' קצין התגמולים [2]), והוא כשהנסיבות אינן מצביעות על מסקנה אחרת (ראו עוד ע"א 525/81 גזית ושחם חברה לבנין בע"מ נ' עו"ד רוזן [3], בעמ' 342)...". (שם בפסקה 9, ההדגשה אינה במקור-ר"א).

סיכום לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי דין תביעת גב' יפרח להידחות ודין תביעת עו"ד אלון להתקבל בחלקה, בכל הנוגע לתשלום יתרת שכר טרחתו בהליך הפלילי של בנם של יפרח, בהליך תביעת העבודה ולתשלום יתרת האגרה ששולמה על ידו בקשר עם תביעת העבודה.

יחד עם זאת, מצאנו במקורותינו מקרא מפורש המורה "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג' ג').