אי הגעת מטען כבודה לאחר נחיתת מטוס

משכך, טען, פנה לאחת הדיילות ובירר פשר הדבר, ואולם נאמר לו כי אין כל בעיה ונעשה ארגון מחדש ותו לא. התובעים טענו, כי כאשר הגיעו לבלגרד, שם שררה טמפרטורה של מינוס 7 מעלות, כאשר לתובעים ולעוד נוסעים אחרים – אין כבודה והם נאלצו להמתין שעות אחדות בשדה התעופה לשם מילוי טפסי אבידות-מציאות של הכבודה, ולאחר מכן נסעו למלון.

במענה לתביעות התובע, אשר צורפו לכתב התביעה, דרשה הנתבעת קבלת מסמכים מקוריים, ובין היתר הודעה על אי הגעת הכבודה, תגי כבודה, כרטיסי עליה למטוס וקבלות בגין הפרטים שנטען שאבדו.

לטענת הנתבעת, חלק מהכבודה הורדה מהמטוס, משום שהתגלתה תקלה בדלת תא המטען הקידמי של המטוס, ומשום כך נאלצה הנתבעת להוריד את הכבודה שהייתה בתא זה ולהטיסה בטיסה נפרדת עם מטוס אחר, כאשר הנוסעים קיבלו את הכבודה יום למחרת הגעתם.

משכך, באשר לאיחור בהגעת הכבודה, ובשים לב לזמן שהכבודה לא הייתה ברשות התובעים מרגע נחיתתם ועד יום למחרת (לפי עדות התובע הכבודה הגיעה למלון בשעה 19:00); בשים לב למזג האויר הקר ביעד ולמטרת הטיול; האומדן הסביר לרכישות אשר יביא את התובעים לציוד בסיסי, נידרש ומינימלי הוא בסכום של 120 דולר ארה"ב, שהם 445 ₪ (במעוגל) לכל תובע.

...

באשר לדרישת התובעים לפיצוי בגין נזק לא ממוני - אני סבורה, כי אמנת מונטריאול אינה שוללת פסיקת פיצויים בגין עגמת נפש.

לאור כל האמור אני מעמידה את הפיצוי שיש לפסוק לתובעים בגין עגמת הנפש, אי הנוחות שנגרמה להם, על סך של 400 ₪ לכל אחד מהתובעים.

הנתבעת תשלם לתובעים סך של 1,690 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך 450 ₪.

הוסיף התובע וטען כי ביום הטיסה, משביקש להעלות את המזוודה הקטנה שהייתה ברשותו, עימו למטוס, סורב על ידי דיילת הקרקע של הנתבעת, וזאת על אף הסבריו בפניה, על חששו כי המזוודה תיאבד באחת מטיסות ההמשך שבדרך, ובסופו של יום המזוודה נשלחה לתא המטען של המטוס.

עוד טען התובע כי לאחר הנחיתה בנמל התעופה של גואטימלה סיטי, לא הגיעה המזוודה ממדריד, על אף שזו נימצאת באחריותה של הנתבעת, כאשר נתבקש למלא בדלפק של החברה הנוספת שביצעה את טיסת ההמשך, טופס דיווח על אובדן מזודה, אשר נשלח אל הנתבעת.

...

מסקנה זו, תואמת את שנקבע בבית משפט העליון בע"א 20/83 סלומון דדון ואח' נ' אייר פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, שאוחד עם רע"א 371/83 אייר פרנס נתיבי אוויר צרפתיים נ' טייכר, פ"ד לח(3) 785.

אחריותו של המוביל לנזק שנגרם לנוסעים או לכבודה, על פי האמנה, היא אחריות מוחלטת שאינה דורשת כל הוכחה, כל עוד הנזק נגרם "בזמן ההובלה באוויר" [ראו בבר"ע 2224/02 (ת"א) קיבריש טורקיש אייר ליינס נ' קוגן אביאל (3.2.04), עמ' 12 ש' 1-3)] (להלן: "עניין קוגן") עוד נקבע, כי הובלה באוויר מורכבת, על פי ההגדרה בסעיף 18 (4) לאמנה, "מפרק הזמן שבו מצויים הכבודה או המטען באחריות המוביל". על מטרות הטלת האחריות על כתפי המוביל האווירי, עמדה כב' השופטת יהודית שטופמן בעניין קוגן הנ"ל, בציינה, כי "מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא [...] כי המונח 'אחריות', מטבעו, רחב הוא, ובוודאי שאינו מחייב כי הכבודה תהיה בכל עת בחזקתו הפיזית של המוביל. פירוש כזה עלול לרוקן את הוראות האמנה מתוכן, שכן המילה 'מוביל' מתייחסת לחברת התעופה שבאופן הרגיל פועלת באמצעות עובדיה ו/או באמצעות אחרים מטעמה. האמנה דנה לכל אורכה במוביל עצמו, ובאחריות הישירה כלפי הנוסע, ולפיכך האחריות לפיצוי לפי האמנה מוטלת במלואה על המוביל, ולא על גוף אחר [...]. אינני סבורה שהגדרתה של המערערת למונח 'אחריות' עולה בקנה אחד עם מטרות האמנה ורוחה. אחת ממטרות האמנה הייתה להקל על הנוסע המבקש לקבל פיצוי על נזק שנגרם למטענו במהלך טיסה בינלאומית, ומנוסח סעיפי האמנה עולה בבירור, כי האמצעי בו נקטה האמנה, לשם הבטחת הפיצוי והקלת גבייתו, היה הטלת אחריות מוחלטת על המוביל כלפי הנוסע. מבחינתו של הנוסע- מרגע שמסר את כבודתו לידיו של המוביל, נציגיו או סוכניו, הכבודה נמצאת באחריות המוביל. הנוסע אינו בא במגע ישיר עם עובדי רשות שדות התעופה המטפלים בכבודתו, והוא נותן את אמונו המלא במוביל, אש מתחייב כלפיו להביא את כבודתו ליעדה". באותו עניין קוגן הנ"ל נקבע, כי האמנה קובעת בסעיפים 18 (3) ו-20 רשימה סגורה של סייגים לאחריותו המוחלטת של המוביל כלפי הנוסע, אך נטל ההוכחה לגבי נסיבות גרימת הנזק או אובדן הכבודה, הוא על המוביל.

המסקנה העולה מהנימוקים שפורטו לעיל היא, שלא ברור ולא הוכח היכן התעכבה הכבודה של התובע, האם בטיסה הראשונה או בטיסת ההמשך, ומשלא הוכיחה הנתבעת, שהכבודה התעכבה בטיסת ההמשך, ובעת שהייתה בחזקתה ובאחריותה של החברה הנוספת, הרי שלא עמדה בנטל המוטל עליה לקיומו של הסייג הקבוע בסעיף 18 הנ"ל ולכן נותרה עדיין בעינה אחריותה של הנתבעת כלפי התובע.

סוף דבר מכל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה, באופן חלקי, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הסך של 2,000 ₪, בצירוף אגרת משפט והוצאות בסך של 300 ₪.

התובע טען כי ביום 22.8.2017 בעת הנחיתה בשדה התעופה ברומניה גילה כי מזודה אחת חסרה שהיא בעלת ערך רב עבורו ועבור משפחתו וצרף אישור על אובדן מזודה משדה התעופה-נספח 5.

הנתבעת טענה כי ביום 23.8.2017 התובע פתח תביעה אחת בלבד על שמו אצלה ודיווח על אי הגעת המזוודה והתובע התבקש להעביר מסמכים לנתבעת.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והראיות שהוצגו בפני, ולאחר ששמעתי את הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להדחות ולהלן אנמק: זוהי תביעה לפצוי בגין אובדן כבודה-מזודה מכוח פוליסות ביטוח שצורפו לכתב התביעה שהתובע ואישתו, לפי כתב התביעה, רכשו מהנתבעת ערב יציאתם לחופשה המשפחתית.

מעיון בנספח 8 לכתב התביעה – טבלת התכולה של המזוודה עולה כי המזוודה הכילה חפצים השייכים לנשים ,לגברים ולילדים וכן, בשמים, איפור וציוד נוסף יקר ערך, וכן, בטרייה נטענת, כבל למטען.

מעיון בסעיף זה עולה כי צוין בו כי במקרה של עיכוב בהגעת כבודה , המבטח ישפה את המוטב בגין הוצאות דחופות ונחוצות בלבד הנובעות מהעיכוב בהגעת הכבודה שהמוטב הוציא בפועל לרכישת חפצים ובגדים חיוניים ובילבד שנרכשו על ידו בתוך 72 שעות ממועד הגעתו ליעדו ובכפוף להצגת קבלות הקנייה המקוריות בגין החפצים והבגדים החיוניים שרכש ובנכוי הסכום שפוצה בגין העיכוב מחברת התעופה.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והראיות שהוצגו בפני, ולאחר ששמעתי את הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות ולהלן אנמק: זוהי תביעה לפיצוי בגין אובדן כבודה-מזוודה מכוח פוליסות ביטוח שצורפו לכתב התביעה שהתובע ואשתו, לפי כתב התביעה, רכשו מהנתבעת ערב יציאתם לחופשה המשפחתית.

אולם, גם לגופו של עניין, דין התביעה להידחות כמפורט להלן.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

לטענת התובעים, הם הונחו על ידי פקידי הנתבעת 3 להניח המזוודות במעלית בשדה התעופה ולאחר מכן המשיכו לכיוון העלייה למטוס.

אי הגעת כבודה לייעדה סעיף 2 לחוק התובלה האווירית, תש"ם -1980 (להלן: "חוק התובלה האווירית"), קובע כך: (ב) סעיף קטן (א) יחול על תובענה שחלים עליה הפרוטוקולים הראשון, השני, השלישי או הרביעי – החל מפירסום ההודעה על כניסתו לתוקף של הפרוטוקול הנוגע לענין, ועל תובענה שחלה עליה אמנת מונטראול – החל ביום כניסתה לתוקף של אמנת מונטראול לגבי מדינת ישראל, בהתאם להודעת שר החוץ לפי סעיף 4.

(2) ההובלה האווירית, כמשמעותה בפיסקה הקודמת כוללת את תקופת הזמן שבה מצויים הכבודה או הטובין בהשגחתו של המוביל אם בשדה התעופה, אם בתוך כלי טיס ואם- במקרה של נחיתה מחוץ לשדה תעופה – בכל מקום שהוא.

יצוין כבר עתה, כי החריג הקבוע בסעיף 20 לאמנה אינו מיתקיים בעניינינו, שכן כפי שתיארו התובעים, בשובם ארצה יצרו קשר עם משרד החפצים האבודים בשדה התעופה, ושם נימסר להם כי המזוודות נשכחו במטען המטוס.

...

כאמור, לא הועלתה כל טענה לשינוי לוח הזמנים אצל המוביל האווירי וממילא הדבר לא הוכח, ולפיכך המסקנה הנה כי הנתבעת 1 לא רשמה את שעת הטיסה הנכונה על גבי הכרטיס מחמת טעותה.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, הנני מורה כדלקמן: הנתבעת 2 תפצה את התובעים יחד ולחוד בסך של 2,020 ש"ח בגין אי הגעת כבודתם ליעד חופשתם, ובהתחשב בתקרת הפיצוי המוגבלת על פי חוק.

התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית, ללא צו להוצאות.

סעיף 31 לאמנת מונטראול שכותרתו הודעה במועד על תלונות, קובע כך: "(2) במקרה של נזק, האדם הזכאי למסירה חייב להתלונן בפני המוביל מיד אחרי גילוי הנזק, ולכל המאוחר בתוך שבעה ימים מתאריך הקבלה במקרה של כבודה שנמסרה וארבעה עשר ימים מתאריך הקבלה במקרה של מטען. במקרה של איחור, יש להגיש את התלונה לכל המאוחר בתוך עשרים ואחד ימים מהתאריך שבו הועמדו לרשותו הכבודה או המטען.

התובע מנגד ציין, כי תלונה על אי קבלת הכבודה הועברה לנציגי הנתבעת כבר במועד נחיתתו בשדה התעופה בחו"ל. אין מחלוקת, כי התובע התלונן על אי הגעת כבודתו עם נחיתתו בשדה התעופה בחו"ל, כמו כן צירף התובע לכתב תביעתו תעוד על פנייתו לנתבעת מתאריך 08.08.22 וכן תעוד על מענה שניתן על ידה בתאריך 09.08.22.

...

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל התביעה מתקבלת בחלקה ביחס לנתבעת 1.

התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית.

התובע ישלם לנתבעת 2 הוצאות משפט בסך 500 ₪.