אשר לטענות בדבר העידר חתימתו של העורר על גבי הטופס הייעודי בנוגע לסרוב לערוך בדיקת ינשוף והיעדר התעוד אשר לנסיבות מעצרו בגין עבירת אינוס, אין בידי לקבלן בשלב זה. כשנדרש בית המשפט לוודא קיומן של ראיות לכאורה, אין להדרש לראיות שאינן קיימות, כי אם לראיות הקיימות בתיק החקירה, למעט אם עסקינן במחדל חקירתי חמור כגון אי בדיקת טענת אליבי או בדיקה שיש בה כדי לזכות את העורר מהחשדות המיוחסים לו (ר' בש"פ 9270/03 בראט נ' מדינת ישראל (28.10.03); בש"פ 757/91 חזן נ' מ"י (6.3.91)).
בהנתן ההלכה אשר נפסקה בבש"פ 6085/10 הנ"ל ולאורה, אינני מוצא שיש בהפניות אלו מטעם העורר, כדי לשנות ממסקנתי, לפיה תקופת הפסילה אינה יכולה לעלות על שישה חודשים, למעט אם בחלוף ששת חודשי הפסילה, היתקיים דיון בהארכתה, תוך שקילת מלוא השיקולים הנדרשים.
...
לאחר ששקלתי את כל השיקולים הנדרשים לעניין ובהם סיכויי הרשעת העורר, חומרת העבירה והנסיבות בהן בוצעה, עברו התעבורתי של העורר והנזקים שעלולים להיגרם לו מחמת פסילת רשיונו - שוכנעתי כי יש להעדיף את אינטרס השמירה על חיי אדם ושלמות גופם, על פני האינטרס האישי של העורר.
בהינתן ההלכה אשר נפסקה בבש"פ 6085/10 הנ"ל ולאורה, אינני מוצא שיש בהפניות אלו מטעם העורר, כדי לשנות ממסקנתי, לפיה תקופת הפסילה אינה יכולה לעלות על שישה חודשים, למעט אם בחלוף ששת חודשי הפסילה, התקיים דיון בהארכתה, תוך שקילת מלוא השיקולים הנדרשים.
סיכומו של דבר, הערר מתקבל בחלקו.