המשמעות היא, שעוצמת ה"חשאיות" של הבוררות שהוכרה בפרשת עיני כאמור, יכולה להיקרא כחלשה יותר מקום בו אין מדובר בבוררות בין "פרטים" אלא בבוררות שהמדינה היא צד לה.
ומעבר לפסק הדין בעיניין עיני, ניתן להקשות אם בררת המחדל של חשאיות ופרטיות הבוררות – נכונה מדעקרא במקרה שבו המדינה היא צד להליכי הבוררות (מקום בו אין היתייחסות מפורשת לעניין בהסכם הבוררות); ובמיוחד כאשר מדובר בסוגיה בעלת אופי צבורי מובהק.
ככל שמדובר בטענה עקרונית של חיסיון, להבדיל מטענה פרטנית, היה על העותרת לטעון לכך במפורש והיא לא עשתה כן.
עם זאת, ובדומה לאמור לעיל לעניין סעיף 9(ב)(6) לחוק, שעניינו סודות מסחריים ומידע בעל ערך כלכלי כאמור, העלתה העותרת לפניי טענות פרטניות וספציפיות לגבי מסמכים שונים שנמסרו במהלך הליכי הבוררות "על תנאי" של אי גילוי.
...
התוצאה
התוצאה היא אפוא זו: העתירה נדחית ברובה, ככל שהדבר נוגע לטענה שחוק חופש המידע אינו חל על הבקשה למידע שהגישו משיבות 3-2.
נדחות גם טענות העותרת לאי מסירת המידע במישור העקרוני לפי הסייגים שבחוק.
עם זאת, מן הטעמים שבפסקאות 74, 81 ו-85 שלעיל, ועל פיהם, מתקבלת העתירה במובן זה שמושב העניין למדינה על מנת שתקבל החלטה סופית בעניין הבקשה שלפניה, ותחת ההחלטה הקודמת שנתנה, ותוך התייחסות לעניינים הפרטניים שפורטו.
