אי גילוי מידע מהותי למעסיק

החברה הכחישה קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.

נטען שהנתבעים נותרו חייבים לחברה כספים בגין הלוואות שנתנה להם בעבר אולם עניין זה כלל לא עלה בדיון בו הגיעו הצדדים לפשרה ולמעשה הנתבעים העלימו מידע מהותי בחוסר תום לב והטעו את החברה.

היתנהלות הנתבעים כללה משא ומתן בחוסר תום לב, אי גילוי נאות, טעות והטעייה שהובילו לכריתת הסכם הפשרה ופסק דין ויש בכך כדי להצדיק את ביטול ההסכם ופסק הדין.

...

כך, בין היתר, נפסק בעע (ארצי) 34098-09-16 סוהא חאג' יחיא - מדינת ישראל - משרד החינוך, (9.11.16), בזו הלשון: "בקשת עיכוב ביצוע תוכרע על פי שני תנאים מצטברים: סיכויים טובים להצליח בערעור ומאזן הנוחות, דהיינו, כי אם יזכה המבקש בערעור יהא זה קשה או בלתי אפשרי להחזיר את המצב לקדמותו, או כי ביצוע מיידי יגרום לו נזק שאינו ניתן לתיקון (ראו למשל בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מג(2) 172 (1989); ע"ע (ארצי) 33774-10-10 מרכז תרבות באופקים ע"ש סמואל רבין בע"מ - אמיר אורן ו-19 אח' (16.12.10)). כמו כן נפסק לא אחת כי "במקרים בהם מבוקש עיכוב ביצועו של פסק דין המטיל חיוב כספי, הנטייה הברורה היא שלא להיעתר לבקשה אלא במקרים חריגים..." בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, כי אם הגיע בית המשפט למסקנה כי הערעור אינו משולל יסוד עליו לעבור לבחינת התנאי השני.

לאחר שקילת טענות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות, ואפרט.

לאור כל האמור, נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין.

בית דין איזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 27607-05-17 05 יוני 2019 לפני: כב' השופטת דפנה חסון זכריה נציגת ציבור (עובדים) גב' אורנה רזניק נציג ציבור (מעסיקים) מר יונה הנדל התובעת: כרמלה אבידן, ת.ז. 05125319 ע"י ב"כ: עו"ד אלייהו קייקוב הנתבעים: צורפה להליך: 1. איגוד ערים לאזור גדרה (חינוך) ע"י ב"כ עו"ד שבתאי סמינה 2. מועצה מקומית גדרה ע"י ב"כ עו"ד כוכבה גבזה חרס מדינת ישראל- הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד הואצר ע"י ב"כ עו"ד גלית תמרי סקוקה החלטה

עם זאת, יש מספר חריגים המשעים את מרוץ ההתיישנות, וביניהם נימנה אף סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כי תקופת ההתיישנות נמנית רק מהמועד שבו נסיבות העילה נודעו לתובע, זאת כאשר נעלמו מעיני התובע עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן.

יתר טענות הנתבעים, שעניינן שהוי, חוסר תום לב, אי-גילוי מידע וקנטרנות התביעה, אינן מהוות עילות לסילוק על הסף, שכן אף אלה טעונות בחינה ובירור עובדתי ומשפטי, ומשכך, ראויות אף טענות אלה להתברר לגופן במסגרת הליך ההוכחות.

...

אף אם הסיכויים להוכחת טענה זו קלושים, הרי שדינה להתברר במסגרת הליך עיקרי, ולא ניתן לקבוע כבר כעת – באופן נחרץ, מבלי לברר את הטענה, הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי – כי דינה להידחות.

נוכח כל האמור, אף לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הממונה על השכר, ולטענות הנוספות שנטענו על ידי הנתבעים, לא מצאנו מקום לשנות מההחלטה מיום 22.3.2018.

סוף דבר הבקשות נדחות.

לכל עובד קיימת הזכות לדעת מה הן זכויותיו ובאחריות המעסיק ליידע את העובד בדבר המידע הרלוואנטי לזכויותיו.

בנוסף התובע טוען כי עניינו אינו דומה לפסיקה בתיק חיים מלכה ואח' – עריית ת"א. העובדים שם לא העלו טענה של אי גילוי מידע מהותי מצד הערייה ועניין זה לא נדון.

...

עיקר טענות הצדדים: העירייה טוענת כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות מהטעמים הבאים: הלכה היא כי מרוץ ההתיישנות של תביעה לשינוי מסלול פנסיוני מתחיל מרגע בחירת המסלול הפנסיוני והשיוך אליו ולא במועד סיום יחסי העבודה (שאז מתגבשת הזכות לפנסיה).

משכך שוכנענו כי אין לקבל את טענות התובע בעניין זה לפיהן היה מועסק במשרה תקנית טרם שנת 2002.

מעבר לאמור ואף אם היה נקבע אחרת לעניין סטטוס ההעסקה של התובע, הרי שמצאנו שהתובע היה מודע לזכויותיו וצורת העסקתו ואף פנה במספר הזדמנויות לעירייה בנוגע לכך.

סיכומו של דבר, מצאנו לקבל את בקשת התובעת לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות ולדחות את טענות התובע לקיומם של החריגים לחוק ההתיישנות.

לכן, אין לפסוק בגין אותו מחדל של אי גילוי המידע הנחוץ, שני סוגים של פיצויים, האחד – בשל הנזק הממוני והלא ממוני הכרוך בנזק הגוף שמקורו בטיפול שלא ניתנה הסכמה מדעת בנוגע אליו, השני – בגין הנזק הלא ממוני שניגרם מעצם הפגיעה באוטונומיה בגין הטיפול שלא ניתנה הסכמה בנוגע אליו.

עמד על כך בית משפט קמא בעניינינו, ואביא מקצת הדברים בלשונו: "האומנם יש מקום לתפיסה כי הפגיעה באוטונומיית הפרט של אדם המותקף על לא עוול בכפו, על דרך המשל, בשל העובדה כי העז להטיח מילה במי שנהג באופן פרוע, היא פגיעה שולית ושונה מהותית מזו של מי שלא זכה להסבר מספק על הטיפול שרופאו מבקש לבצע בו? ומה בדבר הפגיעה ברגשות שחש עובד שמעבידו מזלזל בדרישות החוק ואינו דואג לגידור לבטח או לרתימה בעבודה בגובה, אינו מעניק סביבת עבודה ברמת בטיחות מינימאלית או אינו מעניק הסבר מספק לסכוני העבודה להם הוא חשוף? כלום שונה עובד שאינו מקבל הסבר ראוי ממטופל שאינו מקבל הסבר ראוי? דומה כי התשובה לשאלה זו היא על דרך השלילה" (פסקה 67).

...

מסקנה: הלכת אלחבאנין חלה רק במקרים שבהם נקבע כי תוחלת הנזק התקצרה באופן שניכוי תגמולי המל"ל לפי תקנות ההיוון – יקפח את הניזוק.

אלו בתמצית הנימוקים בגינם אני סבור כי "יש לנקוט בגישה מצמצמת, ואין להוסיף פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה לצד פיצוי בגין כאב וסבל" (ע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי, פסקה 10 לפסק דיני (3.9.2015)).

סיכום וסוף דבר (-) הלכת אלחבאנין מצומצמת למקרה בו תוחלת החיים של הניזוק קצרה מתוחלת החיים על פי תקנות ההיוון.

יש לדחות את טענת התובעת כי הוטעתה וכי העיריה העלימה ממנה ביודעין מידע מהותי וחיוני לצורך גיבוש התביעה ובשים לה לכך שהוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות אליו מפנה התובעת מתייחס לנטל המונח על כתפיה להוכיח מצב עובדתי להבדיל ממצב משפטי - הרי שהמצב העובדתי היה ידוע וגלוי והתובעת לא הוכיחה טענותיה בעיניין זה. מעבר להתיישנות, נגועה התביעה גם בשיהוי ניכר באופן שגורם לקושי באיסוף ראיות הנוגעות לקבלת החלטות שהובילו לביטוחה של התובעת בפנסיה צוברת ולקושי בהבאת עדים שחלקים אינם מועסקים עוד בערייה.

(ההדגשות אינן במקור - א.י.) הינה כי כן ולנוכח האמור לעיל איננו מקבלים את גרסת התובעת אשר נסמכת על עדותה של גב' רזניק באופן שיש בו כדי להטעות שכן אנו סבורים כי צירוף האמור בתעודות הציבור שהונחו לפנינו עם עדותה של גב' רזניק שומטים את הקרקע תחת הנחת היסוד הבסיסית עליה נסמכת התובעת כי לעירייה היה מידע הנוגע לזכיותיה הפנסיוניות, שלא גילתה לה שכן, הלכה למעשה במועד בו עברה התובעת לעבוד בערייה היא כלל לא היתה זכאית להמשיך ולהיות מבוטחת בזכויות פנסיוניות בפנסיה ותיקה - כך שלא היה מידע שעל הערייה היה לגלות לה ושלא היה כבר בידיעתה.

המישור השני, נוגע לזכאותה של התובעת לפנסיה תקציבית מכוח "הסכם המעבר". והמישור השלישי, מכוח עילה חיצונית להסכם המעבר, כאשר בעיניין זה התובעת מפנה להילכת בהג'ת (ע"ע (ארצי) 7758-10-11‏ ‏ משטרת ישראל - מרעי בהג'ת, מיום 1.1.2014) וטוענת כי במקרה שלפנינו הערייה כמעסיקתה הפרה כלפיה את חובת ההגינות ותום הלב ועל כן, קיימת הצדקה להעבירה להסדר פנסיה תקציבית .בנוסף, טוענת התובעת לאפליה.

...

לסיכום למרות שהשתכנענו כי דינה של תביעה זו להידחות מחמת התיישנותה, מצאנו לנכון לעמוד גם על הטעמים לפיהם יש לדחותה אף לגופה, הואיל וענין לנו בזכות לגמלה.

סוף דבר - לנוכח המפורט לעיל הרינו מורים על דחיית התביעה גם מחמת התיישנותה וגם לגופה.

הוצאות משפט -חרף התוצאה אליה הגענו וכיוון שמדובר בזכויות לגמלה, החלטנו שכל צד יישא בהוצאותיו.