אי ביצוע הפרשות לפוליסת ביטוח מנהלים על ידי המעסיק

השני- אי ביצוע הפרשות בשיעור 2.5% ממשכורתו לביטוח אבדן כושר עבודה.

(יוער כי ישנה אסמכתא לתשלום מקדמה ע"ח שכר לתובע בחודש 11/97, ללא פירוט טעם התשלום זאת במסגרת דרישה להשבתה (13.2.2000- עמ' 55 לקובץ תצהיר התובע) -בתרשומת סכום ישיבה מיום 15.12.97 (נספח 15לתצהיר פרץ) שבה נדונה טענת התובע לזכאות להפרשות בגין אבדן כושר עבודה- מצוין מפורשות כי אין סימוכין להתחיבות כזו, כי הסימוכין מלמדים אחרת (יש התיחסות להפרשות אחרות) ,כי התובע נתבקש להמציא אסמכתא לכך שכך שולם לו במקום העבודה הקודם וכי יהיה עליו להעביר את הפוליסה ע"ש עירית ירושלים כתנאי לבחינת ענין זה. בהמשך הוצאה חוו"ד נוספת של עו"ד עצמון שציינה כי הכרח שפוליסת ביטוח המנהלים בכללותה תהיה רשומה ע"ש המעסיק ;הבהרה של המשנה למנכ"ל דאז מר מרדכי לתובע כי עליו להעביר את הפוליסה ע"ש העיריה ולא ניתן להסתפק בפחות מכך (11.2.99).

התובע טוען בסכומיו כי יש להחריג את עניינו מהסכם 99 משני טעמים: א. היות והוא חתום על חוזה אישי .לענין זה מפנה להוראות סעיף 3 להסכם זה לפיו "הסכם זה יחול החל מהמועד הקובע (המועד הקובע הוא 31.8.98-הח"מ) על כל העובדים בשירות המעסיקים הכלולים בהסכם זה, המיוצגים על ידי הסתדרות העובדים הכללית החדשה, בדירוגים השונים, למעט עובדים שתנאי עבודתם מוסדרים בחוזים אישיים". ב. במועד הקובע , קיבל התובע את הרכיב במשכורתו ולכן הסכם 99, מתוקף מהותו, אשרר אותו.

...

בקובענו סכום זה שמנו לנגד עינינו גם את חלקו של התובע בהתנהלות ואף את הצעתו של התובע בסכומיו, להעלאת שיעור הפיצוי מעבר לנתבע- שלא מצאנו מקום להענות לה ור' גם המפורט להלן.

איננו מקבלים טענה זו בשל כלל הנימוקים דלהלן: ראשית- המסמכים שהוגשו ,הוגשו מתוך תיקו האישי של התובע בנתבעת והוגשו, בחלקם הגדול על ידי שני הצדדים (אף שגם התובע לא היה צד לעריכתם של חלקים גדולים מהם)- בכך לא זו בלבד שטענתו פועלת כחרב פיפיות, אלא שהוא גילה דעתו כי ניתן להסתמך על המצוי בתיק האישי כפי שהוא; עסקינן על פני הדברים בתעודות ציבוריות ; מכל מקום, כאשר מוגשת תביעה המתייחסת לארועים שארעו במהלך למעלה מ30 שנה , כאשר התובע עצמו מבקש להסתמך על מסמכים מאותה עת להוכחת טענותיו הרי שאלו המקרים שבהם יש ליישם את הוראות סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט-1969 סוף דבר התביעה בעיקרה נדחית, והנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 40,000ש"ח. אשר לשאלת ההוצאות- התובע ניהל את ההליך באופן מכביד ביותר.

למרות האמור ומשעסקינן בגמלאי שמצב בריאותו אינו משופר, ובהתחשב ברקע לתביעה החלטנו להעמיד את סכום ההוצאות על סכום סמלי של 4000 ₪ בלבד שעל התובע לשלם לנתבעת.

מכל מקום נטען כי הוראות צו ההרחבה הכללי לפנסיית חובה, אינן חלות על התובעת וזאת לאור ההסדר שהוסכם על ידי הצדדים ולפיו ביקשה התובעת מהנתבעת לבצע לה הפרשות לפוליסת הביטוח שהייתה לה באותה העת ושלא כלל שום כסוי בגין אבדן כושר עבודה והן לאור העובדה כי על הצדדים חלים הוראות ההסכמים או צוי ההרחבה בענף החקלאות הקובעים הסדר מיטיב כמשמעותו בצו ועל פיהם אין כל חובה על הנתבעת לכלול בביטוח הפנסיוני של הנתבעת ביטוח שעניינו "אובדן כושר עבודה" ובודאי שלא מהסוג שטענה התובעת.

כך העיד מר רוזנר כי אם הייתה התובעת נאלצת על ידי המעסיק שלא להמשיך את ביטוח המנהלים שלה, הרי שהוא היה מציע לה לקנות מוצר פנסיוני הנקרא מטריה לקרן פנסיה (עמ' 22 שורות 26-28), אלא שלפני העסקת התובעת אצל הנתבעת, הועסקה התובעת במקומות שונים ושם דוקא ויתרה התובעת על הביטוח המנהלים שלה ולא הוכח כי רכשה, בשל דאגתה ודאגת הסוכן לכאורה, מוצר פנסיוני משלים.

חישובי התובעת נערכו על בסיס גובה הפרשות של 18.33% וזאת על פי מיסמך העברת הבעלות עליו חתמה התובעת (5% לפנסיה- מעסיק, 5% לפנסיה- חלק עובד ו-8.3% לפיצויים), כאשר לטענתה בשל אי ביצוע ההפרשות לפנסיה על ידי הנתבעת, היא הפסידה את הזכאות לפנסיה, שהייתה מתגבשת לה עקב ההפרשות הפנסיוניות אשר חברת הביטוח הייתה מבצעת במקום התובעת עקב אבדן כושר העבודה.

...

סוף דבר לאור כל המפורט לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת לפיצוי בגובה ההפרשות אותן היה על הנתבעת להפריש בסך של 1,041.6 ₪.

היה מקום לחייב את התובעת בהוצאות, התובעת תבעה מהנתבעת סכום העולה על 2,000,000 ₪ ובסופו של דבר פסקנו סכום זעום לעומת סכום התביעה.

לאחר ששקלנו מלוא השיקולים, לרבות מצבה הרפואי של התובעת ומחדלה של הנתבעת, החלטנו לפנים משורת הדין, שלא לחייבה בהוצאות.

לאחר סיום עבודתה הגישה התובעת תביעה זו נגד לשכר עבודה, פיצוי הלנת שכר, פצויי פיטורים, פצויי הלנת פצויי פיטורים, פיצוי בשל פיטורים ללא שימוע, פיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לפנסיה בחסר וגמול עבודה בשעות נוספות.

ביום 21.11.18 הודיעה "מנורה" לתובעת, בהתאם לסעיף 19א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, כי קיים חוב בגין פוליסת ביטוח המנהלים של התובעת בסך 4,900.34 ₪.

התובעת המשיכה לעבוד בעסק כעובדת של השותפות, אך היא פנתה לנתבעת בדרישה לקבל מכתב פיטורים על רקע חילופי מעסיקים, ומכתב פיטורים ניתן לה על ידי הנתבעת ביום 6.2.19.

...

נסיבות ההלנה תומכות במסקנה ההפוכה, שכן ארבעה ימים לפני המועד לתשלום השכר, ניתן לתובעת מכתב פיטורים, ולא הייתה מחלוקת כי פיטורי התובעת מזכים אותה בהשלמות של פיצויי פיטורים, ולא היה בסיס למחשבה שמא ישנם תשלומים שהתובעת חייבת לנתבעת בגמר חשבון.

סוף דבר הנתבעת תעביר לחברת מנורה השלמת הפרשות לפיצויים ולפנסיה בסך 8,387.52 ₪, וכן תשלם לתובעת: פיצוי הלנת שכר בסך 3,405 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.5.19 עד לתשלום בפועל.

משכך, לא מצאנו להכריע במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בעיניין זה. אי ביצוע הפרשות לביטוח המנהלים לחודשים 6-7/2017 התובע טוען שבהתאם להסכם העבודה, להוראות ההסכם הקבוצי או צו ההרחבה הכללי בענפי היבוא, הייצוא והשירותים באיזור המרכז, ולהוראות ההסכם הקבוצי הכללי בדבר פנסיית חובה, הוא היה זכאי להפרשות פנסיוניות לביטוח המנהלים שלו החל מהיום הראשון לעבודתו.

זאת, מאחר שהטענה הועלתה כבדרך אגב ומבלי שהובאו ראיות לחלותו של ההסכם או צו הרחבה זה. ממילא לא נטען וכפועל יוצא מכך גם לא הוכח כי הוראות הסכם הקבוצי בענף השירותים גוברות על הוראות ההסכם הקבוצי הכללי בדבר פנסיית חובה, ועל כן לא מצאנו לנכון להדרש להסכמים אלה; שנית, התובע הציג מיסמך שכותרתו 'בקשה לשינוי מעסיק בפוליסת מנהלים', שממנו עולה כי הנתבעת מסכימה להמשיך את ההפרשות בגין התובע לפוליסה זו. כן צוין כי ההפרשות יתחילו בחודש אוגוסט 2017 בגין חודשים יוני-יולי 2017, כשהמסמך נחתם על ידי עודד בונה בתאריך 10.7.17 ונוספה אליו חותמת החברה (נספח 14 לתצהיר התובע).

...

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה הקטן בלבד.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: פיצוי בגין אי ביצוע מלוא ההפרשות לפנסיה בסך של 5,263.24 ₪ ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.2017 (המועד בו היו צריכים להיות מועברים ההפרשים).

בהתאם, אנו קובעים שהתובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 5,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

משהוגדלו שעורי ההפרשות בגין תגמולי עובד ומעביד שהועברו על ידי החברה לכלל, פעלה כלל על פי נהליה ופתחה לתובעת פוליסה "הפרשית" (מס. 3187361) בגין ההפרשים שהועברו על ידי החברה, בתנאים כמפורט בפוליסה, הכוללת רכיבי חיסכון בלבד ("פוליסה ב'").

הצדדים חלוקים בשאלה באיזו מידה הייתה התובעת מודעת לכך שפוליסת ביטוח המנהלים שעל פיה בוטחה, לא כללה מרכיב של ביטוח אבדן כושר עבודה, כמו גם בשאלה האם האפשרות לרכוש ביטוח כזה הוצעה לה בשלב כלשהוא על ידי הנתבעת או על ידי מר סברנסקי.

מר סברנסקי העיד בתצהירו שהתובעת ידעה היטב שהפוליסה שלה, כמו זו של שאר עובדי הנתבעת להם הוקמו פוליסות בשנת 2000, לא כללה כסוי עבור אבדן כושר עבודה, וכן טען שהיא ידעה שבכל עת ניתן לרכוש כסוי כזה, אך התובעת לא פנתה אליו בעיניין זה. לטענתו, התובעת לא הייתה מעוניינת ברכישת כסוי כזה שכן הדבר היה מתבצע מתוך הפרשות המעסיק לתגמולים ובמובן זה "היה על חשבונה". גב' שיינר אף היא טענה שמר סברנסקי או הנתבע מעולם לא הציעו לה או לעובדים אחרים לרכוש כסוי עבור אבדן כושר עבודה.

...

בית הדין סבור שמסקנה זו מתיישבת עם ראיית צו ההרחבה כהסדר שיורי שנועד לחול במקרים שלא חל "הסדר פנסיוני מיטיב" ולתת מעין "רשת ביטחון של זכויות מינימום בתחום הפנסיוני" (בר"ע 53583-01-17 סופרקום בע"מ – מיזנשטיין (מיום 24.2.17), בר"ע 43036-12-17 להבים כח אדם בע"מ – פוירמן (מיום 28.12.17).

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪.