אי ביצוע החלטת בית משפט עקב קבלתה מאוחרת

טענת היועצת המשפטית לממשלה שלפיה הסדר פשרה בתובענה ייצוגית אינו יכול לייצר מעשה בית דין בגין אירועים שמאוחרים לו קיבלה מענה בתשובת ב"כ אל על בדיון, שהבהיר כי לא התבקש מעשה בית דין לאחר המועד הקובע (עמ' 10, שורה 10-11).

סעיפים אלה קובעים כך: "59. במקרה שבית המשפט לא יאשר הסדר זה במלואו או לא יאשר חלקים ממנו, או ישנה את ההסדר באופן מותנה או שונה מזה שהוסכם, למעט בכל הנוגע לשינוי בשיעור שכ"ט והגמול למבקש, יהיה כל אחד מהצדדים רשאי לבטל הסדר זה בתוך 14 ימים מיום שנמסרה לו החלטת בית המשפט, על פי שיקול דעתו הבלעדי וללא צורך במתן הנמקה כלשהיא, וזאת לאחר מתן הודעה בכתב לצד השני, ומבלי שהדבר יטיל עליו חבות כספית או אחרת.

המחצית השניה תשולם לפי החלטה נוספת שתנתן, לאחר שיתקבל תצהיר מטעם המשיבה על אודות הטמעת הפטור מדמי אי הגעה באתר והנפקת הנוהל הכתוב בדבר המדיניות החדשה, וב"כ המבקש יודיע כי בחן את הבצוע ומצא אותו מתאים להסדר הפשרה.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהסדר הפשרה, מצאתיו ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה, ועונה לדעתי על דרישות סעיף 19 (א) בחוק תובענות ייצוגיות שזו לשונו: "בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא אם כן מצא, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה, ואם הבקשה לאישור הסדר הפשרה הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית – גם כי קיימות, לכאורה, שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין". ההסדר נותן מענה לנושא התובענה: אל על לא תגבה דמי אי הגעה מנוסעים שלא התייצבו לטיסה באותם מקרים שמנויים בהסדר, שהם אותם מקרים שבהם יש להניח כי הנוסעים התכוונו להתייצב לטיסה אולם לא עשו כן בתום לב. אל על התחייבה שלא להעלות את סכום דמי ביטול הכרטיס בשל הוויתור על גביית דמי אי הגעה במהלך תקופה של 3 שנים מיום כניסת ההסדר לתוקף; להנפיק נוהל כתוב באשר למדיניות החדשה; ולהוסיף הערה מתאימה באתר האינטרנט שלה.

לאור כל האמור אני סבורה כי ההסכם עונה על הסיכויים והסיכונים הטמונים בבקשת האישור.

על כן אני מאשרת את הסכם הפשרה, ונותנת לו תוקף של פסק דין.

לפניי בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מאתמול, יום 16.2.2023 (עמ"י 39870-02-23; השופטת פ' נויבירט), שבה קיבל בית המשפט ערר שהוגש על ידי המשיבה (להלן: המדינה) על החלטת בית משפט השלום מאותו היום (מ"י 37743-02-23; השופטת ש' לארי-בבלי) והורה על הארכת מעצר הימים של המבקש עד ליום ראשון, 19.2.2023, בשעה 11:00.

" בהמשך להחלטה זו הגישה המדינה הודעה לבית משפט השלום שלפיה היא שוקלת להגיש ערר, ומבקשת את עיכוב ביצוע ההחלטה.

בית המשפט המחוזי קבע את הדיון בערר לאותו היום בשעות הצהריים, אם כי יצוין שבפועל החל הדיון מעט מאוחר יותר לנוכח עיכוב בהבאתו של המבקש.

...

בית המשפט נעתר לבקשה ועיכב את הביצוע עד לשעה 13:30 באותו היום.

לאחר עיון בבקשת רשות הערר, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

סוף דבר, בקשת רשות הערר נדחית.

לנוכח המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, החלטתי למנות מומחה מטעם בית המשפט לצורך תירגום היתר הבניה מב/1 וכתב מינוי הוצא בהתאם, אלא שבהמשך הוא בוטל פעם אחר פעם (4 פעמים) בשל נסיבות שונות הקשורות במומחים (מניעות, מצב בריאותי וכו'), עד למינויו של עו"ד שוקרי פקס, שביום 27.9.23 הגיש את חוות דעתו, בה תורגם הביטוי שבמחלוקת כ"הריסת חומה", בדומה לתרגום שהוצע על ידי המבקשת.

בהקשר זה טוען המשיב כי אין ברשום המאוחר של ההפקעה בפנקס הזכויות במקרקעין כפי שצורף לראשונה לתשובת המבקשת מיום 16.1.23, כדי "לגבור" על הרישום המופיע בנסח הטאבו שצורף לבקשה עצמה בחודש יולי 2022, בו אין כל רישום בדבר ההפקעה או כוונה לבצעה.

איני מקבל טענה זו. סעיף 239 לחוק התיכנון והבניה קובע כי בית המשפט רשאי ליתן צו הריסה בגין "עבודה אסורה", אף אם לא הוגש בגינה כתב אישום "ובילבד שיש עניין צבורי מיוחד במתן הצוו" ומתקיים אחד מחמשת התנאים הנוספים הקבועים בחוק, בהם זה הקבוע בס"ק 239(א)(4) כי "מי שביצע את העבודה האסורה נפטר או שאינו בר עונשין, לרבות בשל ההתיישנות שחלה על עבירת העבודה האסורה". במקרה שלפניי אין חולק כי העבודה המדוברת - אסורה או לא – בוצעה על ידי אביו של המשיב לפני שנים ארוכות, ובכל מקרה חלה עליה היתיישנות.

לאחר כל זאת, עולה השאלה האם אכן המבנים המפורטים בבקשה הם אכן בגדר "עבודה אסורה" שבוצעה ללא היתר כדין בתחום מקרקעין שייעודם "דרך לצרכי ציבור". בהקשר זה שבתי ועיינתי בראיות ובמוצגים שהגישה המבקשת לתיק בית המשפט, וכן בעדותו של המפקח חאסקיה.

...

לטענת המבקשת, צו ההריסה הוא האפשרות היחידה והיעילה להסרת העבודה האסורה, ומאחר שהמבנים הוקמו לפני שנים והעבירות בגינן התיישנו, מתן הצו עונה על הנדרש בסעיף 239(א)(4) לחוק התכנון והבנייה, ולפיו: "מי שביצע את העבודה האסורה נפטר או שאינו בר-עונשין, לרבות בשל התיישנות שחלה על עבירת העבודה האסורה" ולנוכח האינטרס הציבורי בביצוע ההריסה, יש לקבל את הבקשה.

סיכומו של דבר הבקשה למתן צו הריסה שיפוטי מכוח סעיף 239 לחוק התכנון והבניה בגין העבודה האסורה מושא הבקשה – מתקבלת.

מכוח סמכותי לפי סעיף 239(ג) לחוק התכנון והבניה אני קובע כי המבקשת תוכל לבצע את צו ההריסה החל מיום 11.2.24.

לנוכח הערותיי בדבר התנהלותה של המבקשת עובר להגשת הבקשה, המשיב לא יישא בהוצאות המבקשת בגין הליך זה, מלבד חלקה בשכר טרחתו של מומחה בית המשפט עו"ד פקס, שאותו ישלם המשיב למבקשת בתוך 30 יום.

באשר לרישיון העסק – התובעת טענה כי רישיון עסק לא הוצג, אלא כל שהוצג הוא תיכתובת עם עובדת של עריית מעלות תרשיחא, בה צוין כי לנתבעת ניתן רישיון עסק בכפוף לעמידה בתנאי הרישיון המפורטים ברישיון העסק, דבר המלמד כי לנתבעת הוצגו תנאים לצורך קבלת רישיון עסק, וגם הערייה אינה יודעת לומר האם היתקיימו התנאים אם לאו.

עוד טענה התובעת כי העובדה שהנתבעת עותרת עתה לאפשר כניסתו של מומחה בטיחות אש לתחומה ולשטחה של התובעת, על מנת להסדיר דרישות של מערכת הכבוי וההצלה, מהוה הודאת בעל דין בעיניין ההפרה של הסכם השכירות בין הצדדים, שכן היה על הנתבעת לבצע את דרישות רשות הכבוי וההצלה עד לחודש ינואר 2023 לכל המאוחר, ומכאן שהמדובר בבעלת דין הנוהגת בזלזול בחובותיה ובחיי אדם.

לשיטתה של התובעת, משהנתבעת לא הציגה את האישורים שהיה עליה להגיש (תיכתובת דוא"ל אינה רישיון עסק ופוליסת ביטוח שלא מכסה ארוע שריפה), זו אינה עומדת בהוראות ההסכם ואף לא ביצעה את החלטת בית המשפט מיום 23.11.23, ועל כן, לדידה של התובעת, יש מקום ליתן פסק דין בתיק זה המורה על סילוק ידה הנתבעת מהמושכר.

בפתח הדברים אבהיר כי תגובת התובעת מיום 18.12.23 לא נעלמה מעיניי בעת מתן ההחלטה על עריכת הביקור במקום, ואולם בהחלטתי מאותו יום ביקשתי לקבל את היתייחסות התובעת אך ורק לגבי סוגיית הביקור במקום, וזאת מהטעמים שלהלן: מחד, בהליך דנן קיימת מחלוקת בין הצדדים באם יש באישורים שהציגה הנתבעת כדי לקיים את תנאי הסכם השכירות.

...

לטענת התובעת, לאחר שהנתבעת הגישה מסמכים לתיק בית המשפט ביום 28.11.23, ובעקבות החלטתי מיום 5.12.23, הוגשה תגובה מטעמה ביום 18.12.23, ובד בבד הגישה הנתבעת הודעת עדכון מטעמה, שלאחריה ניתנה החלטת בית המשפט, המבקשת את תגובת התובעת להודעת העדכון של הנתבעת.

נקבע כי בנסיבות שבהן מדובר בפינוי נכס עסקי ובשיקולים מסחריים עסקיים, ומקום שבו החומר הראייתי שעשוי להצטבר בתיק, ובכלל זה בקשות וחוות דעת, מביאים לידי מסקנה כי לא ניתן להמשיך בטיפול בתיק בדרך הדיונית המקוצרת של פינוי מושכר, ראוי להעביר את הדיון למסלול דיוני רגיל (ראו למשל רע"א (מחוזי באר שבע) 4022-05-17 מאיה ל.ס. בע"מ נ' הלני השקעות ונדל"ן בע"מ, נבו, 28.5.17).

מהמקובץ לעיל עולה כי אין עסקינן בתביעת לפינוי מושכר 'קלאסית' (כגון פינוי דירת מגורים בשל אי תשלום שכר דירה), אלא עסקינן בתביעה לפינוי נכס עסקי, המערבת שאלות עובדתיות ומשפטיות מורכבות, בתחום דיני החוזים, דיני הביטוח ואף יתכן גם בתחום המנהלי, וכי הבירור העובדתי בתיק יכלול לא רק שמיעת נציגים מטעם הצדדים, אלא אף שמיעת מומחים, הן בתחום כיבוי האש והן בתחום הביטוח / חתמות.

לאור האמור לעיל אני מחליטה להעביר את הדיון בתיק לסדר דין רגיל, וקובעת דיון קדם משפט בנוכחות נציגי הצדדים ליום 14.4.24 שעה 9:00.

בהחלטת בית המשפט מיום 31.1.17 ניתנה ליחיד ארכה של 60 ימים לפינוי המחסן ונקבע כי ככל שלא יבצע את הפינוי ישלם קנס בסך 250 ₪ לכל יום של אי פינוי המחסן.

המערער מתייחס להליך המאוחר בו פתחו התובעים (ת"א 60872-12-20) ולמחיקתו על ידי התובעים, כהוכחה לכך שהבינו כי בית המשפט יפסוק כי המחסן נימסר להם.

זוהי למעשה אותה טענה עובדתית שהעלה היחיד לאורך כל הדרך הארוכה שעבר, כולל טענותיו במסגרת הליך זה. במהלך אותו דיון ציין בית המשפט כך – "פסק הדין קובע שהפכת את המחסן שלו למגורים ואתה צריך להחזיר לו את המחסן שנימצא שם בשטח, לא משהו אחר ולא תשריט ולא שום דבר, המחסן שלו, ואתה צריך להחזיר לו. השאלה מתי אתה רוצה לעשות זאת". ובהחלטה שניתנה במעמד הדיון נקבע כך – "בהתאם לפסק הדין, היה כאמור על המשיב, להעביר את המחסן הקיים שאותו הסב למגורים, כיוון שלא עשה כן, מן הראוי לקבל את הבקשה.

...

אשר על כן, אני דוחה את טענות המערער לביטול החיוב.

עם זאת, כבוד הנשיאה חיות הסתייגה מקביעותיו בנושא החידוש האוטומטי של קנסות וקבעה כי "הקביעות העקרוניות בסוגיות הנוגעות לחידוש אוטומטי של קנסות ובעניין מיהותו של הנושא בנטל ההוכחה להתקיימות התנאי – כל אלה הן סוגיות אשר ניתן להותירן לעת מצוא. כשלעצמי, אני סבורה כי מדובר בנושא מורכב אשר עשוי להשליך, בין היתר, באופן משמעותי על האופן שבו נוהגים בתי הדין הדתיים בהפעילם את סמכותם לפי חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956...". כבוד השופט מינץ הסכים עם התוצאה האופרטיבית של כבוד השופט סולברג, תוך הסתייגות מקביעותיו בנוגע להעברת נטל הראיה למפר הצו ומבלי שהתייחס לשאלת חידושם האוטומטי של הקנסות.

ככל שלא יעשה כן, ישלם המשיב קנס בסכום של 250 ₪ לכל יום של אי פינוי המחסן.