בסוף אוקטובר-תחילת נובמבר 2021 מסר המבקש למשיבה טופס סיכום בדיקה רפואית על ידי רופא תעסוקתי ולפיו הוא מסוגל להמשיך לבצע עבודות ניהוליות והדרכות "תוך המנעות מעבודה פיזית מאומצת כולל הרמה ונשיאת משאות כבדים ועבודות תחזוקת ציוד". המשיבה ביקשה מהרופא התעסוקתי הבהרה ביחס למיגבלות שצוינו באישור ובתשובתו ציין הרופא כי המבקש מוגבל בהרמת משאות כבדים במשקל העולה על 10 ק"ג וכן כי מדובר ככל הנראה במיגבלה לצמיתות אשר יש לשוב ולבחון בחלוף שנה.
ביחס לטענת המבקש בדבר חובת המשיבה לבצע התאמות שיאפשרו את המשך העסקתו כמדריך בחדר כושר, קבע בית הדין האיזורי כי הצעותיו של המבקש לא נשקלו על ידי המשיבה "וראוי היה כי תשקול אותן נוכח וותקו הרב של המבקש". יחד עם זאת, נקבע כי לא ניתן לחייב את המשיבה ליישם את ההתאמות לתפקיד וזאת מחמת שלושה נימוקים: חלוף הזמן, שכן המבקש לא עבד בפועל בתפקידו מאז חודש נובמבר 2021; הצעותיו של המבקש להתאמות עלו רק בהליך בבית הדין ולא הוצגו די ראיות ביחס ל"השפעות הכלכליות והארגוניות" שלהן; החזרת המבקש לתפקידו עומדת לכאורה בנגוד לחובות הזהירות של המשיבה.
עוד נקבע כי עת בוחנים את יכולתו של אדם עם מוגבלות לבצע את הדרישות המהותיות של התפקיד, יש לבחון את יכולתו לכך לאחר ביצוע התאמות סבירות אפשריות, ולא טרם לכן (בג"ץ מחמלי בסעיף 32, עניין קופולק בסעיף 60), כאשר "לצורך בחינת ההתאמות וביצוען מצופה ממעסיק להעזר באיש מיקצוע רלוואנטי שהוא בעל מומחיות בשילוב אנשים עם מוגבלויות בתעסוקה, ולא די באמירה בעלמא לפיה 'נבחנו כל האפשרויות'" (עניין קופולק, בסעיף 61 וכן בסעיפים 68-69).
כפי שנפסק החובה בבצוע התאמות "מחייבת מעסיקים לבחון מחדש את המבנים, הנהלים, הנורמות והפרקטיקות המקובלות של מקום העבודה; להבין כי אינם הכרח או גזירת גורל; ובהמשך לכך למצוא דרכים יצירתיות לתקנם או לשנותם על מנת לאפשר את הישתלבותו המלאה והשוויונית של העובד עם המוגבלות במקום העבודה" (עניין קופולק, בסעיף 53; לדרך בחינתו של "נטל כבד מדי", והדגשה כי לא די לטעון לכך בעלמא, ראו שם בסעיף 65).
...
על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו, במסגרתה שב וטען המבקש את מכלול הטענות שהעלה בפני בית הדין האזורי והוסיף בשולי הבקשה (סעיף 250 מתוך 252 סעיפי הבקשה), בחלק הדן במאזן הנוחות, כי "גם אם המשך העסקת המבקש כרוכה בהתאמות מסוימות, הרי שהדבר עולה בקנה אחד עם חובת המשיבה לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998, ואין בכך לסכל מתן הצו".
הכרעה
לאחר שעיינו בכל חומר התיק ושקלנו את טענות הצדדים כפי שהובאו לפנינו בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה - לא בלי היסוס - שאין ליתן רשות ערעור.
אלא, שבנסיבות המקרה שוכנענו שלא די בסימני שאלה אלו על מנת לתת רשות ערעור כאשר הסעד היחיד המבוקש במסגרת הערעור הוא להורות על השבת המבקש לעבודה.
לאור שילובם החריג של הטעמים לעיל (הן העדר חידוד הטענות לעניין חובת ביצוע התאמות באופן שאינו מאפשר מסקנות ולו לכאוריות בקשר לכך והן סימני השאלה ביחס לסעד האכיפה ומאזן הנוחות), וגם אם לא די היה בכל אחד מהם בפני עצמו, שוכנענו כי בנסיבות המקרה המיוחדות ראוי כי מכלול השאלות - הן אלה שפורטו לעיל והן אחרות שהועלו על ידי המבקש - תתבררנה תחילה לעומקן ובאופן יסודי הן ברמה העובדתית והן בזו המשפטית במסגרת ההליך העיקרי בבית הדין האזורי, כאשר כל טענות הצדדים שמורות להם לרבות טענת המשיבה להרחבת חזית (שאיננו מכריעים בה, ואין לראות את האמור לעיל כהבעת עמדה לגביה).
לאור מסקנה זו אין צורך כי נתייחס לכל אחת ואחת מקביעותיו הלכאוריות של בית הדין האזורי בהחלטתו, ואין לראות בדחיית בקשת רשות הערעור כאישור שלהן.
סוף דבר - בקשת רשות הערעור נדחית.
