אחריות שילוחית של מדינת ישראל לעוולה שיפוטית

בהחלטה מיום 22.9.16 סרב כב' הרשם הבכיר ניר זיתוני לבקשת התובע לתיקון כתב התביעה "ללישכת המפקח על רישום המקרקעין באמצעות הפרקליטות" וזאת מהנימוק כי : "התיקון המבוקש אינו נידרש שכן ממסמכי התיק ברור שהנתבע ,שהנו מפקח על רישום מקרקעין , מיוצג בתיק זה ע"י הפרקליטות .על כן , הבקשה נדחית". ודוק, התובע לא עתר בבקשתו לתיקון כתב התביעה באופן שהוא יוגש כנגד מדינת ישראל ולא כנגד הנתבע.

עוד נקבע כי חסינותם של נושאי משרה שיפוטית אינה מאפשרת לתבוע את המדינה מכוח אחריותה השילוחית, אף במקרים העולים כדי "רשלנות רבתי". הטלת אחריות ישירה על המדינה מכוח תורת האורגנים, בשל ייחוסן למדינה של פעולות נושא משרה שיפוטית, עשויה להיות אפשרית רק כשמדובר בפעולה מנהלית, להבדיל מפעולה שיפוטית.

לטעמי, אין מקום לחייב את המדינה באחריות שלוחית או ישירה בגין עוולה שביצע שופט.

...

בע"א 693/83 שמעון נ' רשם המקרקעין ואח', פ"ד מ (2) 668, 671-672 נקבע כי: "מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הם בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה ופתרון ענייני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף. רצוי על כן שבית המשפט יבכר תמיד דיון עניני בפלוגתא על פתרון דיוני-פורמליסטי אשר מהווה לפעמים סוף פסוק לתיק הקונקרטי, אולם אינו סוף הדרך מבחינת המשך ההתדיינות סביב אותו עניין". ר' גם ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כלכלית בע"מ [פורסם בנבו] (4.6.07): "על בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים - נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט. מכאן הזהירות הנדרשת". עוד נקבע כי כללי סדר הדין הם "כללים של נשמה", וכי על בית המשפט לעמוד על משמעותם ולהפעיל את שיקול-דעתו "בהתחשב ברעיונות שעמדו ביסוד התקנתם (אם היו כאלה), במטרותיהם ובתפיסות היסוד של השיטה המשפטית". על אף האמור, ובהתחשב בכלל הנימוקים שפורטו בהרחבה לעיל, ובזהירות הנדרשת כאמור טרם נקיטת ההליך הדרסטי של דחיית תביעה על הסף, נראה כי במקרה דנן, אין מנוס אלא להיעתר לבקשה ולהורות על דחיית התביעה על הסף.

סיכום: אשר על כן, ומכלל הנימוקים שפורטו לעיל, אני מורה על דחיית התביעה על הסף.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪.

בהקשר זה עולה השאלה: מה מהותה של החסינות השיפוטית הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין? האם מדובר בחסינות דיונית- חסינות שאיננה חוסמת קליל הגשת תביעה כנגד המדינה באחריות שילוחית לעוולה שביצע השופט במסגרת תפקידו, או שמא מדובר בחסינות מהותית מוחלטת- חסינות החוסמת הגשת תביעה כנגד המדינה באחריות שילוחית בשל עוולה שביצע שופט? בשאלה זו, קיימת מחלוקת פוסקים, בבתי המשפט המחוזי והשלום, כאשר שאלה זו טרם הוכרעה בבית המשפט העליון.

בעיניין זה, הוגשה תביעת רשלנות כנגד מדינת ישראל כאחראית באחריות שילוחית לרשלנותו של ראש ההוצאה לפועל בטענה, כי הוציא פקודת מאסר מבלי לבדוק האם היה נכון להוציאה.

קשת האפשרויות לחיובה של המדינה באחריות ישירה, אינה מצטמצמת רק למקרה בו ביצע שופט או ראש ההוצאה לפועל עוולה ספציפית, אלא האחריות חלה עליה גם במקרה שבו מדובר בשופט שאינו ראוי לשמש בתפקידו, או בשופט שתיפקודו לקוי, כגון, שופט המשהה מתן פסק-דין במשך שנים רבות, או שופט המתעמר בבעלי דין (ת"א (תל-אביב-יפו) 199207/02 יאיר.ש.שיווק בע"מ נ' הבנק הבנלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח').

...

בכתב ההגנה נטען על ידי הנתבעים, בין היתר, כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל חסינות שיפוטית ובשל התיישנותה.

לפיכך, דין התביעה שהוגשה כנגד בית הנתבעות להידחות מחמת חסינות שיפוטית.

אין לאפשר לו לתובע כעת לפתוח סבב נוסף של התדיינות על פסק דין שהפך לחלוט.

התוצאה לאור האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה על הסף הן מחמת התיישנות והן מחמת חסינות שיפוטית.

השתלשלות עניינים זו, מתורגמת בכתב התביעה לשתי עילות תביעה עיקריות (סעיפים 48-49 לכתב התביעה): תביעה בגין עוולה התקיפה שבוצעה בתובע במועד הארוע מושא התביעה, המופנית כנגד הנתבעת 3 (משטרת ישראל) בטענה לאחריות שילוחית של מ"י למעשי שוטריה.

ראה שם בעמ' 25: "...בפסיקתנו מקובל, בקשר לבקורת שיפוטית מינהלית על החלטות הפרקליטות בתחום זה, כי לפרקליטות נתון מיתחם רחב של שיקול דעת בכל הנוגע להחלטות על העמדה לדין, במיוחד כשהבסיס להחלטה הוא הערכת משקל הראיות בתיק, ומשכך – ביקורת שיפוטית על החלטותיה תֵעשה בצמצום (ראו למשל: בג"ץ 2540/15 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (17.8.2015)). תפיסה זו באשר למיתחם הסבירות בהקשר המנהלי, צריכה להקרין גם על תפיסת מיתחם הסבירות בהקשר הנזיקי (אף שכמובן אין התאמה בין שתי הקטגוריות..." (הדגשה אינה במקור).

...

באשר לנזקי התובע בגין עוולת התקיפה, באתי למסקנה כי סכום של 40,000 ₪ משקף נכונה את מלוא נזקיו של התובע, הן בשל הכאב וסבל הפיזי שנגרם לו כתוצאה מהחשמול פלג גופו העליון באמצעות הטייזר והן בשל רגשות שליליים המלווים אירוע תקיפה מסוג זה לרבות עלבון צורב ומפח הנפש, שחווה באירועי אותו לילה כפי שמצינו לעיל.

לאור התוצאה אליה הגעתי לפיה דין תביעתו של התובע להידחות בכל הנוגע לעוולת הרשלנות ובשים לב לעלויות ההליך בגין בירור טענה זו, הריני פוסקת כי התובע יישא בהוצאות משפט שנגרמו לנתבעים בסך 30,000 ₪.

סוף דבר ולאחר קיזוז, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, סך של 10,000 ₪ בתוספת 20% שכ"ט עו"ד מגובה הפיצוי כפי שנקבע בסעיף 86 לעיל, וכן הוצאות אגרת פתיחת ההליך ושכר העדים שזומנו על ידי התובע בכל הנוגע לעוולת התקיפה.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 3252-11-15 בימרו נ' המחלקה לחקירת שוטרים ואח' לפני כבוד השופטת אידית קליימן-בלק התובע: ג'ג'או בימרו ע"י ב"כ עו"ד אביתר קנולר -נ ג ד- הנתבעים: 1. המחלקה לחקירת שוטרים 2. מדינת ישראל 3. משטרת ישראל ע"י ב"כ עו"ד אורנה פורגש פרקליטות מחוז תל אביב אזרחי ה ח ל ט ה

השתלשלות עניינים זו, מתורגמת בכתב התביעה לשתי עילות תביעה עיקריות (סעיפים 48-49 לכתב התביעה): תביעה בגין עוולה התקיפה שבוצעה בתובע במועד הארוע מושא התביעה, המופנית כנגד הנתבעת 3 (משטרת ישראל) בטענה לאחריות שילוחית של מ"י למעשי שוטריה.

מסקנתי זו מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה כי בקשתו של התובע לזימון העדים נועדה, רובה ככולה, לצורך הוכחת הטענה בדבר התרשלות בחקירת מח"ש, להבדיל מהוכחת ארוע התקיפה, מקום בו התובע יכול למצוא מזור ולקבל סעד כספי בבירור העוולה הישירה היא עוולת התקיפה בהשקעה מועטה יחסית של תקורות וזמן שפוטי.

...

לפיכך לצורך בירור נסיבותיו המדוייקות של אירוע התקיפה הנטען, מקובלת עליי עמדת התובע כי יש להתיר לו לזמן את כל העדים הרלוונטים שנטלו חלק באירוע ועשויים לשפוך אור על נסיבותיו, גם אם לא הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמם על ידי הנתבעים.

בראשונה, כאמור לעיל, ציין כי הטענה המרכזית "אינה העילה הכספית אלא העילה העקרונית" והוסיף בדבריו: " אנו נצביע על התקופה בה היו תלונות מקבילות שבעניינן הטיפול היה זריז יותר". (דיון מיום 8/12/16) ובדיון מיום 20/6/17 לשאלה מדוע נדרש זימונו של ראש מח"ש השיב שהוא מבקש לזמנו לחקירה לגבי צורות חקירה של מח"ש. אין בידי לקבל נימוק זה. תובענה דנן עניינה נזק שנגרם לתובע בגין אירוע ספציפי הממוקם במקום ובזמן.

על רקע הדברים בהם עסקתי בהרחבה לעיל, אציין שהתרשמתי כי למרבית העדים המבוקשים, אין בהכרח ידיעה אישית לגבי אירוע התקיפה מושא התביעה ונסיבותיו וגם באשר לחקירת האירוע הספציפי שבפנינו ספק אם יש להם ידיעה אשר עשויה לשפוך אור, ובכל מקרה בוודאי שאין צורך לזמן כל גורם וגורם ששמו מוזכר בתיק החקירה לשם כך. כך למשל מפקד תחנת משטרה אשר זימונו מבוקש רק בשל העובדה כי כיהן אותה עת כמפקד התחנה הגם שאין כל אינדיקציה בתיק החקירה כי הוא עצמו היה מעורב בה. הוא הדין לגבי ראש מחלקת מח"ש אשר אף זימונו מבוקש רק בשל תפקידו ללא כל הסבר הכיצד יכולה עדותו לתרום לבירור האירוע הספציפי שבפנינו מושא תביעה זו, למעט הרצון לחקור אותו על צורות חקירה של מח"ש באשר הן. לאור כל המקובץ לעיל, משיקולים של רלוונטיות ונחיצות העדים, שיקולי מידתיות ושיקולי עלות מול תועלת עליהם דנתי בהרחבה לעיל, החלטתי האופרטיבית בנוגע להמשך ניהול ההליך הינה כדלקמן: הריני מתירה זימונם של העדים 5,7 (שוטרים שנכחו בזירת האירוע) ועד 20 לגבי נתונים על השימוש באקדח הטייזר המעורב באירוע.

לפי גישה אחת, מדינת ישראל כלל אינה אחראית, לא באחריות ישירה ולא באחריות שילוחית לעוולה שיפוטית היות ו-"החסינות המוענקת בסעיפים 8 לפקודת הנזיקין ו-73א' לחוק ההוצל"פ הנה חסינות מהותית נרחבת ומוחלטת שמטרתה לשמור על עצמאות הרשות השופטת ועל חופש החלטתם של העוסקים במלאכת השפיטה ובפעולות שיפוט.חסינות זו חלה על כל שנעשה במסגרת מילוי תפקיד זה". (כב' השופט פרגו, בת.א (ראשל"צ) 3568/06 שטרצר יש נ' בנק ירושלים [פורסם בנבו], 19.3.2007, עמ' 12 (להלן: "פרשת שטרצר") – ההדגשה במקור-ש.ס).

ד"ר י. סיני, מסכם את גישתו של המשפט העברי, באשר לאחריותה של המדינה בנזיקין ככלל ולעוולה שיפוטית בפרט, כדלקמן: "שאלת אחריותה של המדינה בנזיקין שנויה במחלוקת, התלויה בשאלה, האם ניתן להשליך מדין המלך, הקובע למלך חסינות מפני תביעה בנזיקין, לדין המדינה הדמוקרטית. לסוברים שניתן להשליך מדין המלך לדינה של מדינה דמוקרטית, המדינה חסינה מפני אחריות בנזיקין, זולת אם יקבע אחרת בחוק.

...

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נעתר (ביום 10.9.2007) לבקשתו של האב ונתן צו כנוס לנכסיו.

עוד טוענת הנתבעת, כי דין טענות התובעים בדבר אחריות שילוחית של המדינה להידחות על הסף.

מן המקובץ דלעיל עולה, כי במקרה דנן קיימת הצדקה בדין לסילוק התביעה על הסף.

יוצא, כי דין התביעה להידחות.

התוצאה, היא, אפוא, כי אני דוחה בזה את התביעה על הסף מחמת חסינות שיפוטית לנתבעת.