אחריות רשות מקומית שריפה

עוד קובעות התקנות בסעיף 2 כדלקמן: "עשן, גזים, אדים, אבק וכיוצא באלה הנפלטים מבעירת פסולת באתר לסילוק פסולת הם זהום בלתי סביר הגורם ריח בלתי סביר." במסגרת התקנות הוטלה אחריות על הגורם המפעיל אתר לסילוק פסולת ונקבע בסעיף 3 כדלקמן: "מפעיל אתר לסילוק פסולת יתחזק את האתר ויפעילו באופן שימנע זהום אויר וריח בלתי סבירים מהאתר וינקוט אמצעים הדרושים לפי תקנות אלה, למניעת זהום אויר וריח בלתי סבירים." היינו, התקנות מטילות על המפעיל אתר לסילוק פסולת חובה להמנע מגרימת זהום בלתי סביר, וקובעות חזקה לפיה פליטת עשן, גזים, אדים וכיוצא באלה כתוצאה מבעירת פסולת באתרים לסילוק פסולת משמעה גרימת זהום אויר בלתי סביר.

כמו כן, איני מוצא טעם לידון בטענת המשיב לפיה הרשות המקומית ביצעה חפירות באתר, לא החזירה אותו למצבו הקודם, ובכך הפכה אותו לבור שכל העובר ממנו נלכד בו. זאת מאחר שטענה זו אינה מעלה ואינה מורידה מאחריותו של המשיב לכך שהושלכה פסולת באתר, הוטמנה, ובהמשך הובערה במקום.

...

האם השליך המבקש פסולת ב"רשות הרבים"? בבואי ליישם את הפסיקה הנ"ל אני סבור כי המקרקעין עונים אחר המונח רשות הרבים.

לאור זאת אני קובע כי הפסולת הנמצא ברשות הרבים.

בשים לב לכך, אין עילה להורות על ביטול הצו שניתן מכח חוק הניקיון ודין הבקשה במישור זה להידחות.

שכן גינות ציבוריות הן באחריות ובאחזקת הרשויות המקומיות והן אחראיות על שמירת הסדר הצבורי לפיכך גינה ציבורית פתוחה או סגורה היא בסמכות העיריה.

ראש העיריה עושה במסגרת סמכויותיו הנוכחיות, בטרם הורחבו בחקיקה משלימה, את הצעדים המתבקשים, לפי המלצת אנשי מיקצוע והממונה על הקורונה בעירה.

...

"ההבהרה" הגיעה ועל פני ששה עמודים הוספו 'עובדות' מפי העותר, כך הוספו טענות שונות לרבות 'ויכוח' עם החלטתי לדחות את צו הביניים, "הוספו" 26 עותרים (והכל ללא היתר), ולבסוף ציין העותר כי "בשל חשיבות הדיון במועד, ובשל סד הזמנים הקצר, יבקש לאשר את צירוף העותרים, לאפשר דיון ביום 23.9.2020 תוך הוספת טיעון בעל פה, ללא צורך בתיקון העתירה". בהחלטה מאותו יום (15.9.20) הבהרתי בין השאר כי "אין מקום להתיר מעקף של הגשת כתב עתירה מתוקן ולא אתיר טיעון בעל פה שאיננו מבוסס על האמור בעתירה..." הסברתי כי תשובת המשיבים מתייחסת לעתירה ולא לטיעונים שונים שיטענו בעל פה במהלך הדיון וכתבתי במפורש כי "החלטתי אתמול שיקפה לעותר את העובדות והותרתי בידיו את הבחירה לאור העובדות הללו – אך אין בכך לשנות את השלבים הצריכים בהליך. ככל שלא תתקבל בקשה אחרת – יתקיים הדיון על בסיס כתב העתירה המקורי". משלא התקבלה הודעה אחרת, התקיים הדיון במועד, וכפי שציינתי בהחלטות- הבסיס הוא העתירה, הגם שהעותר טען טענות שונות שלא היו ממש בגידרה.

כאמור לא ראיתי להתערב בהחלטה של הרשות ששוכנעתי כי הביאה בשיקוליה את הנתונים הרלוונטיים, הציגה בפני את מפת המקום את שיעורי התחלואה ואת ההחלטות שמשתנות בהתאם לשיעורי התחלואה, בודאי על רקע העדר כל תשתית לטענותיו, למעט אמירות סתמיות כמו, ההחלטה ניתנה נגד "חרדים תושבי בני ברק" או כי הוטל 'סגר על עשרת אלפים אנשים', והכל ללא שהדברים נתמכים בראיות כלשהן.

והרי כבר בהחלטתי בבקשה למתן צו ביניים ציינתי כי "מקובלת עלי עמדת המשיבים 1- 4 קרי, כי אין מבוקש כל סעד ביניים רלוונטי לעניין הסעד הזמני, אין באמירות הכלליות בדבר היות המשיבים הממונים על מדיניות כדי לגבש עילה אופרטיבית נגדם, בוודאי לא במסגרת צו הביניים. משכך אני דוחה את הבקשה ככל שמדובר במשיבים 1- 4" והנה גם לאחר דברים ברורים אלה, הגם שנאמרו במסגרת החלטת הביניים, נאלצו המשיבים להתייצב לדיון ולטעון את טענותיהם, כשמנגד - לא הוצגה כל עילה או סיבה לצירופם.

אני דוחה אפוא את העתירה ובנסיבות ראיתי לחייב את העותר לשאת בהוצאות המשיבים 1- 4 בסך כולל של 5,000 ₪ והוצאות המשיבים 5- 7 בסך 5,000 ₪.

אחריות הרשות המקומית הטענה של התובע כלפי עריית כפר קאסם היא שמאחר והארוע קרה בתחומי שיפוטה ואחריותה של כפר קאסם, ומאחר והיא מופקדת על תקינות התשתיות המותקנות ברחבי העיר, אזי היא נושאת באחריות שנגרמה בגין אי תקינות הצבת הכבלים אשר נמשכו על ידי המטען של המשאית, נקרעו ונפלו על רכבו של התובע והסבו לו נזקים.

בעיניין מחאמיד בית המשפט דחה את התביעה לפצוי בגין נזק לרכוש שניגרם לו בעקבות שריפה שפרצה מאחר שהתובע שהקים מבנה בלתי חוקי וניהל בו עסק ללא רישיון, כך שבית המשפט שם הגיע למסקנה כי מתן סעד של פיצוי האמור להשיב את המצב לקדמותו הואיל והחזרת המצב לקדמותו פרושו של דבר החזרת המבנה ועסק לפעילות ללא רישיון וללא היתר.

...

לכן, מסיבה זו, אני סבור כי הנתבעת 1 לא שילמה לתובע את הסכום שאינו שנוי במחלוקת.

סוף דבר הנתבעת 1 או לחילופין הנתבעות 3 ו-4, באמצעות הנתבעת 4 (בהתאם לסעיפים 10.44 ו- 10.45 לעיל), תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 11.1.

הנתבעות 1 ו-4 תישאנה , בחלוקה שווה ,בתשלום הוצאותיה של הנתבעת 2 ,אשר התביעה נגדה נדחית ,סכום הוצאות שהתובע מחויב לשלמו לנתבעת 2 , בסך כולל של 6,000 ₪.

ניתן לומר כי גם לולא הוראות סעיף 39 בעיניין העברת נטל הראיה, הרי שהעדויות שנשמעו והראיות שהוצגו, על פיהן הבעיר מושיאב אש בחוסר זהירות, ללא קבלת אישור רשויות כיבוי אש, מבלי שהיו בידיו אמצעי כיבוי ואף לא צנור מים, בסמוך למגרש לא מגודר ובו עשביה, קוצים, צמחיה ועמודי חשמל מעץ ותוך שהוא מניח לאש להתפשט, די בהן כדי להוכיח התרשלותו של מושיאב כלפי שכניו, להם הוא חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית, במידת ההוכחה הנדרשת.

יש לציין כי בכתבי הטענות כנגד מגדלים לא נטענו טענות בהתייחס לאחריותה כרשות מקומית והטענות כנגדה היו טענות בדבר היותה מחזיקת השטח הנטוש וזאת בלבד.

...

לאור כל האמור, הגורמים האחראים לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה הם מושיאב, שיכון ופיתוח (ומבטחתה, המגן) וההסתדרות.

ההודעות כנגד סרגיי, אלכסנדרה, הממונה, כלל ומגדלים – נדחות.

ההודעות כנגד סרגיי, אלכסנדרה, הממונה, כלל ומגדלים נדחות.

בכל הקשור לאחריות של הרשות המקומית, וכשבשלב זה לא נזקק לאבחנה בין הוועד המקומי לבין המועצה האזורית, הרי ככל שמוכח שהרשות המקומית היתה צריכה לצפות פריצת אש וכי לא נקטה "באמצעי זהירות כלשהם למניעת התלקחות והתפשטות של שריפה, שהיתה מוסמכת וחייבת על פי חוק לנקוט בהם, הרי שדי בכך כדי להוות רשלנות, תהא השריפה לפרוץ הדליקה אשר תהא...

...

כאמור, והגם שלמעלה מהנצרך נציין, כי אם אכן חלה ההוראה של סעיף 39, אין בכך שמדובר בהצתה לחייב את המסקנה כי דין התביעה להידחות בגין נתוק קשר סיבתי.

סכומם של דברים: לאור כל האמור אני מורה כדלקמן: אני מחייב את מבורך (הנתבע 1) ואת גריידי (הנתבעים 2 ו-3) יחד ולחוד לשלם לתובעת 39,472 ש"ח בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מיום 5.6.00 ועד התשלום בפועל.

התביעה כנגד הנתבעים 4 ו-5, נדחית והתובעת תשלם לכל אחד מנתבעים אלו הוצאות ושכ"ט עורך דין בסכום כולל של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.