אחריות רשות מקומית לנפילה עקב הפרשי גובה במדרכה

יתרה מכך, גרסת ההחלקה אינה מטיבה עימה שכן גם אם נתקלה בסף המדרכה בשל הפרש הגבהים הדבר עשוי לייצר אחריות לעירייה (ואולי אף ביתר קלות מהחלקה).

אחריות, קשר סיבתי ואשם תורם אין ספק לגבי אחריותה של רשות מקומית להבטיח את שלומם ובטחונם של ההולכים ברחובותיה ועל מדרכותיה.

...

המסקנה היא אפוא שהעירייה הפרה את חובתה כלפי הולכי הרגל בתחומה, שכן היה עליה לצפות שהולכי רגל יעברו דרך הערוגה, אך היא לא דאגה לתחזוקה נאותה של המקום והותירה בו מפגע שיצר סיכון.

סך נזקי התובעת – 78,843 ₪ סך נזקי התובעת לאחר קיזוז האשם התורם – 39,422 ₪ סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 39,422 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 9,300 ₪ והוצאות משפט בסך 7,500 ₪.

המסמכים הרפואיים שצירפה התובעת, אינם יכולים לתמוך בגירסתה, בתעודת חדר המיון נרשם "לדבריה נפלה היום ונחבלה ביד" מבלי שצוין כי נפלה מחמת מדרכה לקויה.

ב"כ התובעת מפנה בסיכומיו לפסיקה, בה נקבעה אחריות על רשות מקומית להסדיר מפגעים במדרכות ובכבישים, ומבקש כי ביהמ"ש יכיל הלכה זו בעניינינו.

לטענת ב"כ התובעת, עד ההגנה הפגין לכל אורך עדותו חוסר מהימנות וחוסר מקצועיות, והבהיר כי לטעמו המפגע היחיד הוא הפרש הגובה מעל 1.5 ס"מ. לגירסת הנתבעת, גם אם ביהמ"ש יקבל את גרסת התובעת כי נפלה במדרכה במקום האמור, אין בקטע המדרכה הסמוך לפחי האשפה כדי להוות מפגע כלשהוא, מדובר במרצפות סדוקות שאינן יוצרות הבדלי גובה העולה על 1 ס"מ באופן שלא עונה להגדרת מפגע.

...

ב"כ המל"ל אף מפנה לדברי ביהמ"ש ברע"א 5123/10 זטולובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', התומכים במסקנה זו. לפיכך, יש לפסוק למל"ל את החזר המענק ודמי הפגיעה בניכוי האשם התורם שנקבע בשיעור של 10%.

סוף דבר: הנתבעות ישלמו לתובעת 1 גב' ג.ד. סכום כולל של 23,055 ₪, בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.4%.

הנתבעות ישלמו לתובעת 2 – המל"ל, סך של 34,359 ₪ ,בתוספת שכ"ט בשיעור של 23.4%.

בעקבות הנפילה נגרמו לי חתכים ושפשופים באיזור עקב אכילס ברגלי ונזקקתי לטפול רפואי.

לסיכום, תוך ציטוט מן הפסיקה על פיו "מדרכה כשלעצמה ואף הפרש גבהים כזה או אחר אינם

לשיטתה, מנסה התובעת להתעשר על חשבון הציבור ולנוכח סכומי הפצוי המשתנים בהם היא נקבה, טוענת הנתבעת כי מדובר בתביעה הלוקה בחוסר תום לב. דיון והכרעה אחריות הרשות המקומית הלכה פסוקה היא כי על הרשות המקומית מוטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי ההולכים בדרך ומוטלת עליה חובה לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה.

...

באשר לטענות התובעת ביחס למצב התאורה במקום דעתי היא כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בהקשר זה. גובה הנזק – אכן, גם אנוכי רואה טעם לפגם בגישתה הבלתי עקבית של התובעת ככל שזו נגעה לגובה נזקיה הנטענים – 2,500 ש", 3,000 ש", 6,500 ₪ או שמא 11,500 ש"ח? ואולם סבורני אין בכך כדי להשמיט את הבסיס לתביעתה.

סיכומו של דבר, על בסיס גרסת התובעת בנוגע לנסיבות הארוע ולנוכח הראיות שהוצגו בפני (מסמכים רפואיים ותמונות של המפגע ואופי הפציעה ותוצאותיה), הנני מעריכה את גובה הנזק שהוכח, על דרך של אומדן, בסך של 2,000 ₪ (הסברתי לתובעת כי שכ"ט עו"ד איננו נמנה על רכיבי הנזק שניתן לתבוע במסגרת תביעה קטנה).

הנתבעת תשלם אם כן לתובעת סך של 2,000 ₪ בתוספת הוצאות בסך 500 ₪, וזאת בתוך 30 יום, שאם לא כן ישאו סכומים אלה הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד ליום התשלום בפועל.

דבר זה יצר הפרש גבהים ניכר בין המדרכה המרוצפת, לבין קטע המדרכה אשר היה חסר אבנים מישתלבות (סעיף 4 לכתב התביעה).

בעיניין הזה טענה הנתבעת כי גרסת התובע לא הייתה אחידה ועקבית שכן בדווח שעשה למל"ל (נ/1), בתביעה שהגיש לדמי פגיעה ביום 25/1/15 כחודשיים לאחר התאונה, הוא לא טען שמעד עקב מפגע במדרכה, אלא טען "החלקתי על שפת המדרכה שהיתה רטובה" (סעיף 3 לנ/1).

אשר לשאלה אימתי פגם במדרכה ייצור חובת זהירות קונקרטית של הרשות המקומית: "מעיון בתמונה שהוצגה אף בפנינו נראה אף לי כי מדובר במפגע ברור ומהותי של סדק רציני במדרכה, שאכן גרם להבדלי גובה שיכולים בהחלט לגרום להתקלות ונפילה של אדם הצועד על מדרכה זו. כאשר קיים מיכשול מהותי כגון בור במדרכה או הבדלי גובה פיתאומיים הנובעים מסדק שעין אדם לא יכולה להבחין בהם מראש, אלו הם סיכונים שאינם בגודל הרגיל והמקובל אותם יכול וחייב אדם לצפות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במקום בלתי מואר. במקרה שכזה תהא הערייה נושאת באחריות משפטית לכך שלא יהיו מהמורות, בורות וסדקים מהותיים כגון זה שבפנינו שיביאו לכך שאדם יכשל בהליכתו ויפגע.

...

אף שלאור המסקנה שאליה הגעתי, נראה אין צורך לדון בטענות התובע לנזקים, אתייחס בקצרה גם לטענותיו בעניין הזה.

יחד עם זאת, סביר שבתקופת אשפוזו של התובע, שנמשכה 12 יום, ובסמוך לאחריה, נזקק התובע לעזרה החורגת מעזרה רגילה בין בני משפחה ונראה שהיה מקום לפסוק לו פיצוי בעניין הזה, לו היה מקום לקבוע שדין תביעתו להתקבל.

התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני דוחה את התביעה.

מכאן יש לקבוע, כי לא הוכח שהתובע מעד בשל הפרשים אלו, ולא בשל חוסר תשומת לב וכיו"ב. אך גם אם אקבע כי התובע מעד בשל הפרישי הגובה כנטען ע"י התובע (ולא זו קביעתו כאמור), הפסיקה קבעה כי אין לחייב רשויות מקומיות באחריות נזיקית, בגין נזק שניגרם לתובע המועד (ככל שזה מוכח), בשל הפרישי גבהים זניחים הקיימים בשטחן.

" וגם: "הבעיה כפשוטה העולה מבין השיטין היא כדלהלן: האם נכון יהיה אם הציבור יכסה מקופתו בכל מקרה את ההוצאה הכרוכה בנקיטת אותם אמצעים שיהפכו פגיעה על-ידי צד שלישי לבלתי-אפשרית או לפחות לנדירה; לשון אחרת, אם נדרוש מרשות ציבורית - כתנאי לפטירתה האחריות בנזיקין - כי עליה לנקוט בכל אמצעי סביר אפשרי כדי למנוע פגיעה על-ידי מעשה עבירה של צד שלישי, יהיה מחירו של האמצעי אשר יהיה, הרינו יוצרים מצב בו יעמדו בפני הרשות הציבורית לא אחת שתי החלופות הבאות אשר נוגדות מיניה וביה את האנטרס של הכלל: החלופה האחת תהיה סגירתו של המקום כליל, כדי למנוע מן הרשות את הסיכון של תביעת נזיקין. החלופה האחרת תהיה, כי יינקטו כל האמצעים האפשריים, יהיה מחירם אשר יהיה וגם אם תיעשה הוצאה זו על חשבון מטרות אחרות, החשובות יותר בעיני הציבור. היינו, תיעשה הוצאה כספית בנגוד לדיעה המקובלת בציבור בדבר דרך חלוקת המשאבים הכספיים אשר בידיו. " (ע"א 343/73 גרובנר נ' עירית חיפה, פד"י ל (1) 141, 160 ) וברוח פסיקה האחרונה, נאמרו גם הדברים הבאים: "אמנם אין לצפות כי רחובות הערים יהיו ישרים ללא מתום ללא בליטות שקעים סדקים הפרישי גבהים במידה זו או אחרת. המדובר בקילומטרים רבים של מדרכות וכבישים השאלה היא האם יש להטיל על הרשות ובמשמע על ציבור משלמי הארנונה את הנטל לתקן כל פגם ולו הקטן ביותר. עניין לנו כאן עם מדיניות שיפוטית. חיוב הרשות באחריות בשל נזק שניגרם מפגם כל שהוא, יביא לכך שיושקעו תקציבים גדולים בתיקון הפגמים הללו. תקציבים שיבואו בהכרח על חשבון משלמי הארנונה העירונית. " (ת.א (ש' ת"א) 27013/05 בדש נ' עירית פ"ת, [פורסם בנבו], 30.6.06).

...

לאחר עיון בטענות הצדדים, ובחומר שצורף לתיק, אני קובע כי לא עלה בידי התובע להוכיח את רשלנות הנתבעת.

מי שבסופו של דבר ימצאו עצמם ניזוקים כתוצאה מהשקעה נמוכה בצרכי ציבור אחרים, יהיו תושבי הרשות, שמיסיהם ינותבו לסילוק מפגעים זעירים, ולא לפעולות מוניציפאליות חשובות והכרחיות אחרות.

סוף דבר, לא מצאתי להטיל אחריות על הנתבעת ולפיכך דין התביעה להידחות.