אחריות רשות מקומית לנזקי נפילת עץ

נוכח העובדה כי פסקי הדין שם לא פורסמו, איחזור על עקרי קביעותי שם. השאלה של חיוב רשות מקומית בנזקי נפילת עצים בתחום שיפוטה, אינה פשוטה.

הראיה היחידה שבכל זאת הגישה התובעת בהקשר לנפילת העץ, להבדיל משאלת הפגיעה שנגרמה מנפילתו, הנה תמונות העץ שקרס, אך מהן, בלא חוות דעת מקצועית, לבד מהעובדה העולה מהתמונות כי העץ יצא עם שורשיו מהאדמה, לא יכול בית המשפט לדעת מהן הסיבות לקריסה, והאם ניתן היה לדעת קודם לקריסה, את הסיכון בקריסת העץ, ככל והיה נעשה טפול נכון בו. הנתבעת, מאידך גיסא, העידה רק את האחראית על תחום איכות הסביבה בעיריה.

...

בעניין חיוב רשות מקומית על קריסת עצים, קיימת פסיקה סותרת, הן בארץ והן במשפט המשווה, כאשר המסקנה מקריאת אותה פסיקה היא, כי כל מקרה לנסיבותיו.

דא עקא, שתוספת ראייתית זו אינה ראיה כשלעצמה, ובהעדר ראיות עצמאיות להוכחת התביעה, דינה להידחות (ראה: יעקב קדמי על הראיות (מהדורת 2009), חלק רביעי, עמ' 1893).

בנסיבות אלה אני דוחה את התביעה.

נבחן תחילה את השאלה הכללית של אחריות רשות מקומית לנזק המתרחש בשטחים צבוריים בתחומה המוניציפלי, בדגש על נפילת עץ כתוצאה ממזג אויר סוער, ולאחר מכן נבחן את השאלה הפרטנית שלענייננו.

...

כלומר, מקום בו התרשלה הרשות המקומית בכך שלא נערכה כראוי למזג אוויר סוער "רגיל", ובסופו של יום התרחש אירוע מזג אוויר חריג שלגביו לא הייתה חובת צפיות, הרי שככל שבמישור העובדתי המסקנה היא שהיערכות נאותה של הרשות הייתה מונעת את הנזק (היינו, מתקיים יסוד הקשר הסיבתי העובדתי), מתקיים גם יסוד הקשר הסיבתי המשפטי.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מעמיד את הנזק, לרבות ירידת ערך, על סך 19,284 ש"ח. בנוסף, על הנתבעים לשאת בשכר טרחת השמאי מטעם התובעת בסך 1,678 ש"ח. סוף דבר התביעה מתקבלת.

כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובעת את אגרת המשפט בסך 752 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך 4,500 ש"ח. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

דיון - אחריות רשות מקומית לנזק המתרחש בשטחים צבוריים שבתחומה בכלל וכתוצאה מנפילת עץ, בפרט: בהתאם להוראות סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש], מוטלת על הערייה חובה לפעול לתקינות הרחובות והשטחים הציבוריים, לפקח, לדאוג לניקיונם, למנוע קיומם של מכשולים והסרתם.

...

עוגמת נפש לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל, אני סבור כי בתביעה נגד רשות ציבורית או גוף מוסדי לפיצוי בגין עגמת נפש, פסיקת פיצוי הולם עשויה לגרום לתיקון המעוות ולחסכון סבל לאזרחים אחרים, ובכך יש אינטרס ציבורי ראשון במעלה.

סוף דבר אני קובע כי העירייה אחראית לנזק שנגרם לרכבו של התובע כתוצאה מקריסת העץ בתחומה.

אני מקבל את התביעה בדבר גובה הנזק, בהתאם לחוות דעת השמאי מטעם התובע.

בעיניין זה ראה בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פד"י לז (1) 113, (להלן: " הילכת ועקנין") כי ביחסי השכנות בין בעל מקרקעין לבין מוזמן בר רשות המבקר במקרקעין, קיימת חובת זהירות.

בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] מיום 15/7/2013 (להלן: "הילכת פלוני") הוצע מודל עדכני להילכת ועקנין בכל הנוגע לניתוח עוולת הרשלנות, כאשר עיקרו של מודל זה הוא: "לבחון תחילה את ההיתנהגות שגרמה לנזק, קרי, ההתרשלות עצמה, במסגרתה להפעיל את מבחן הציפיות, ורק לאחר מכן לבחון את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות" (הילכת פלוני עמ' 11).

להוי ידוע כי אין די להוכיח קיומה של תאונה כגון נפילה, החלקה או מעידה כדי לחייב ברשלנות את בעל המקרקעין, או במקרה זה, את הרשות המוניציפאלית אשר באחד מרחובותיה אירעה הנפילה שהרי אין המדובר במשטר של אחריות מוחלטת בתאונות מעין אלו.

...

לאור כל האמור לעיל, באתי למסקנה כי התובע לא צלח להרים את נטל השכנוע ולהוכיח רשלנות של העירייה לפגיעתו.

סוף דבר אין מחלוקת על כך שהתובע מעד ונפגע בשל כך. עם זאת, ברגע שנותק קשר סיבתי משפטי בין הסכך הנטען כמפגע מסוכן, לבין היותו הגורם למעידה כפי שארעה הלכה למעשה, לא צלח התובע להצביע על מהו אותו מפגע אשר גרם למעידה כנצפה בסרטון, לא צלח להוכיח קיומו ו/או טיבו וטבעו של מפגע העולה לכדי סיכון צפוי ובלתי סביר והמקים חבות לפתחה של הנתבעת.

מכאן אין מנוס מהמסקנה לפיה דין התביעה להידחות.

המבקשת טענה כי אינה אחראית לקריסת העץ, כי לא הייתה יכולה למנוע את נפילתו וכי אינה יכולה להערך מראש למיגור כל סיכון של קריסת עץ. במהלך הדיון הגישה המבקשת מספר ראיות שבאמצעותן הראתה, כי נערכה לקראת הסערה שהייתה הצפויה ואף נקטה פעולות למניעת מפגעים כתוצאה מהסופות הצפויות ובכלל זה, גיזום עצים וענפים באופן שימזער נזקים אפשריים.

עוד הפנה בית המשפט קמא לכך שבשורה של פסקי דין נקבעה אחריותה של רשות מקומית לנזקים שנגרמו בשל קריסת עץ, בין אם דובר בנזקי גוף ובין אם דובר בנזקי רכוש.

...

אמנם בקשת רשות ערעור זו נדחתה, אך זאת תוך הדגשה כי בית המשפט המחוזי לא קבע הלכה, אלא הגיע למסקנה המתאימה לנסיבותיו של אותו מקרה.

כאמור שם באופן ברור ומפורש (כבוד השופט צ' זילברטל, פסקה 4): "עניין לנו ביישום עקרונות קיימים והלכות ידועות ומושרשות על מערכת עובדות קונקרטית, שנקבעה על-פי התשתית הראייתית המאד מסוימת שהונחה על-ידי הצדדים בפניו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי לא התכחש לקיומה של חובת זהירות מושגית המוטלת על רשות מקומית למנוע מפגעים בשטחים הציבוריים שבתחומה, אך מצא כי לא הוכח שחובה זו הופרה. למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי בין אם נאמר כי על המבקשת הנטל להוכיח את התרשלות המשיבה ובין אם נאמר כי על המשיבה הנטל להוכיח שלא התרשלה... הפסיקות השונות אינן אלא ביטוי ליישום הכללים על המקרים הקונקרטיים הנדונים. מכל מקום, בין כך ובין כך, אין הפרשה הנדונה, שהוכרעה על-פי נסיבותיה ומבלי שלצורך כך חודשה הלכה או נקבעו עקרונות הסותרים הלכות קיימות, מעוררת שאלה כללית שהשלכותיה מגיעות אל מעבר לענין שיש לבעלי הדין בתוצאת ההתדיינות" (ההדגשה אינן במקור).

בקשת רשות הערעור נדחית.