אחריות רשות מקומית לנזקי נפילה עקב בור בכביש

תביעה שהוגשה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפצוי על ניזקי גוף שנגרמו לתובעת עת נפלה בשטח העירוני השייך לנתבעת.

אחריות, קשר סיבתי ואשם תורם אין ספק לגבי אחריותה של רשות מקומית להבטיח את שלומם ובטחונם של ההולכים ברחובותיה ועל מדרכותיה.

אכן, ערייה אינה יכולה להיות מודעת לכל מיכשול או מפגע שבתחומה, ואינה יכולה להיות אחראית לכל בור בכביש או במדרכה (ע"א (מרכז) 1391-08-07 כפיר נ' גני תקווה (30/12/07)), ברם עליה לצפות כי הולכי רגל עלולים להפגע ממפגעים ומכשולים שנמצאים במקומות המיועדים להליכה, ומוטלת עליה חובה לבצע פעולות סבירות להפחתת הסיכון ובכלל זה בדיקות סבירות ותקופתיות של שטחה כדי לוודא שאין בו מפגעים.

סיכון זה הוא שגרם לתאונה שכן, כפי שהעידה התובעת, העובדה ששמה רגל על סף המדרכה שהוא צר יחסית היא שגרמה להחלקה, וכאמור בעדותה "מאחר והיה הפרש גבהים בין החול וערוגת העץ לבין שפת המדרכה לא היתה לי ברירה אלא להרים את הרגל כדי לחצות. לא היתה מדרכה רגילה. היה חול עפר נמוך, שפה גבוהה, היה צורך להרים את הרגל כדי להגיע לכביש" (עמ' 10, 1).

...

המסקנה היא אפוא שהעירייה הפרה את חובתה כלפי הולכי הרגל בתחומה, שכן היה עליה לצפות שהולכי רגל יעברו דרך הערוגה, אך היא לא דאגה לתחזוקה נאותה של המקום והותירה בו מפגע שיצר סיכון.

סך נזקי התובעת – 78,843 ₪ סך נזקי התובעת לאחר קיזוז האשם התורם – 39,422 ₪ סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 39,422 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 9,300 ₪ והוצאות משפט בסך 7,500 ₪.

לטענת התובעת, במהלך הליכתו ברחוב, מעד הקטין בשל בור שהיה במדרכה, נפל ארצה, קרסול רגלו הימנית נישבר וכתוצאה מכך נגרמו לו ולה – לפני העניין - כאב, סבל, מיגבלות שונות, עוגמת נפש הפסדים והוצאות מסוגים שונים.

דיון והכרעה אחריות הרשות המקומית הלכה פסוקה היא כי על הרשות המקומית מוטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי ההולכים בדרך ומוטלת עליה חובה לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה.

שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש הצבורי שבתחומי העיריה אשר מהוים סכנה למשתמשים בו, תהא העיריה חייבת כלפיהם לנקוט אמצעי זהירות סבירים".

הנתבעת, ככל רשות מקומית, חייבת לדאוג לאחזקה תקינה שוטפת של המדרכות בתחומה, באופן שימנע תאונות מסוג התאונה שאירעה במקרה זה. לטעמי, מדובר במפגע שמחובת הנתבעת היה לאתרו ולתקנו במהלך בדיקות שגרתיות שעליה לבצע מיוזמתה ובמקרה זה, כפי למרבה הצער קורה לעיתים קרובות, עשתה היא את המוטל עליה רק לאחר שהמפגע גרם לנזק ובכך נעוצה התרשלותה.

...

לאחר שעיינתי בתצלומים בהם תועדו המדרכה והבור שגרם למעידת הקטין, נפילתו ופציעתו, אני סבורה כי מדובר במפגע שמחובת הנתבעת היה לדעת עליו ולתקנו.

עם זאת, לאור השיפור שחל במצבו מאז (ר' במכתב ת/3) ובהתחשב בפיצוי ששולם על ידי חברת הביטוח "כלל" במסגרת התביעה החוזית שהוגשה מכח פוליסת ביטוח תאונות אישיות של תלמידים בבית הספר (ת/2), אני מחליטה לקבל את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעת – על דרך של אומדנא ובהעדר ראיות ישירות וקונקרטיות לכל רכיבי הנזק המפורטים בכתב התביעה - לשלם לתובעת (ולקטין באמצעותה) סך של 15,000 ₪.

התובע טען בכתב תביעתו כי הוא ירד ממדרכה בתחום המועצה המקומית של כפר שמריהו, ורגלו נתקלה בבור באספלט הכביש.

מכאן יש לקבוע, כי לא הוכח שהתובע מעד בשל הפרשים אלו, ולא בשל חוסר תשומת לב וכיו"ב. אך גם אם אקבע כי התובע מעד בשל הפרישי הגובה כנטען ע"י התובע (ולא זו קביעתו כאמור), הפסיקה קבעה כי אין לחייב רשויות מקומיות באחריות נזיקית, בגין נזק שניגרם לתובע המועד (ככל שזה מוכח), בשל הפרישי גבהים זניחים הקיימים בשטחן.

" וגם: "הבעיה כפשוטה העולה מבין השיטין היא כדלהלן: האם נכון יהיה אם הציבור יכסה מקופתו בכל מקרה את ההוצאה הכרוכה בנקיטת אותם אמצעים שיהפכו פגיעה על-ידי צד שלישי לבלתי-אפשרית או לפחות לנדירה; לשון אחרת, אם נדרוש מרשות ציבורית - כתנאי לפטירתה האחריות בנזיקין - כי עליה לנקוט בכל אמצעי סביר אפשרי כדי למנוע פגיעה על-ידי מעשה עבירה של צד שלישי, יהיה מחירו של האמצעי אשר יהיה, הרינו יוצרים מצב בו יעמדו בפני הרשות הציבורית לא אחת שתי החלופות הבאות אשר נוגדות מיניה וביה את האנטרס של הכלל: החלופה האחת תהיה סגירתו של המקום כליל, כדי למנוע מן הרשות את הסיכון של תביעת נזיקין. החלופה האחרת תהיה, כי יינקטו כל האמצעים האפשריים, יהיה מחירם אשר יהיה וגם אם תיעשה הוצאה זו על חשבון מטרות אחרות, החשובות יותר בעיני הציבור. היינו, תיעשה הוצאה כספית בנגוד לדיעה המקובלת בציבור בדבר דרך חלוקת המשאבים הכספיים אשר בידיו. " (ע"א 343/73 גרובנר נ' עירית חיפה, פד"י ל (1) 141, 160 ) וברוח פסיקה האחרונה, נאמרו גם הדברים הבאים: "אמנם אין לצפות כי רחובות הערים יהיו ישרים ללא מתום ללא בליטות שקעים סדקים הפרישי גבהים במידה זו או אחרת. המדובר בקילומטרים רבים של מדרכות וכבישים השאלה היא האם יש להטיל על הרשות ובמשמע על ציבור משלמי הארנונה את הנטל לתקן כל פגם ולו הקטן ביותר. עניין לנו כאן עם מדיניות שיפוטית. חיוב הרשות באחריות בשל נזק שניגרם מפגם כל שהוא, יביא לכך שיושקעו תקציבים גדולים בתיקון הפגמים הללו. תקציבים שיבואו בהכרח על חשבון משלמי הארנונה העירונית. " (ת.א (ש' ת"א) 27013/05 בדש נ' עירית פ"ת, [פורסם בנבו], 30.6.06).

...

לאחר עיון בטענות הצדדים, ובחומר שצורף לתיק, אני קובע כי לא עלה בידי התובע להוכיח את רשלנות הנתבעת.

מי שבסופו של דבר ימצאו עצמם ניזוקים כתוצאה מהשקעה נמוכה בצרכי ציבור אחרים, יהיו תושבי הרשות, שמיסיהם ינותבו לסילוק מפגעים זעירים, ולא לפעולות מוניציפאליות חשובות והכרחיות אחרות.

סוף דבר, לא מצאתי להטיל אחריות על הנתבעת ולפיכך דין התביעה להידחות.

בפסק הדין התקבלה באופן חלקי תביעה קטנה שהגיש המשיב, בגין נזק שניגרם לו לטענתו לאחר שנפל במהלך ריצה ספורטיבית שביצע בכביש בירושלים ביום 2.5.17.

בפסק דינו, קיבל בית המשפט את טענתו של התובע, כי נפל בשל בור בכביש.

בע"א 544/10 פלונית נ' עריית כפר קאסם (12.3.2013) נפסק, כי "האחריות המוטלת על רשות מקומית לנקוט אמצעי זהירות מפני אפשרות פגיעה של עוברי אורח, קמה הן מכוח סעיף 35 לפקודת הנזיקין, והן מכוח סעיפים 235 ו-236 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. על הרשות המקומית לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינות מערכת הכבישים והמדרכות שבתחום שיפוטה.... אי הסדרתו של בור עמוק, ולמעשה היתעלמות ממנו, הוא במובהק הפרת חובת הזהירות המוטלת על המועצה.... לא בהגזמה בדרישות זהירות עסקינן, כי אם בלוז חובת הזהירות המוטלת עליה" (בפסקות יט – כ לפסק הדין).

...

אעמוד עתה על השיקולים ביסוד מסקנה זו. טענתה העיקרית של העירייה נוגעת להשתת אחריות עליה בגין האירוע, ולמידת האחריות שהושתה על המשיב.

בהתחשב בכלל הנתונים, אני קובע כי חלקה של העירייה באחריות לנזק יועמד על 35%.

לא למותר לציין, כי העירייה לא העלתה טענת פסלות בדיון, ולא נקטה בהליכי פסלות בהמשך לו. בנסיבות אלה, דין טענה זו להידחות.

נוכח כל האמור, ובשים לב לפער המשמעותי בין שיעור והיקף החבות שנקבע בפסק הדין, ובין שיעור והיקף החבות שהיה מקום לקבוע, כמו גם להשלכות רוחב אפשריות של פסק הדין, החלטתי ליתן רשות לערער; לדון בבקשה כבערעור; ולקבל את הערעור באופן חלקי, בהתאם לאמור לעיל.

בתום הישיבה סיכמו הצדדים את טיעוניהם בעל פה. דון והכרעה לאחר שמיעת הראיות ושקילת טענות הצדדים מצאתי כי התובע הוכיח את גירסתו בדבר נסיבות היתרחשות הארוע, ואת אחריותה של הנתבעת לארוע, אשר חייבת לפצותה בגין הנזקים, הכל כפי שיפורט להלן.

המסמכים הרפואיים, לרבות דו"ח הפינוי, כוללים את הגרסה הבסיסית של נפילה בכביש תוך כדי ריצה, ועצם העובדה שלא מופיע שם פירוט ולפיו גורם הנפילה היה בור דוקא אינה עומדת לרועץ לתובע, כאשר התובע אינו אחראי על הרישום, וכאשר ממילא אין המדובר בנתון אשר רלוואנטי לרישום רפואי, גם בפריזמה של גורם החבלה (כך למשל, סביר שאיש צוות ישאל את התובע ממה הוא נפגע ויסתפק במידע ולפי הדבר היתרחש תוך כדי ריצה בכביש, מבלי למצוא עניין במידע נוסף כגון נפילה עקב בור דוקא).

ברור גם כי הבור האמור לא נוצר ממש בסמוך לפני היתרחשות הארוע, וכי הוא היה במקום די זמן בכדי שרשות מקומית, המפעילה אמצעי פקוח סבירים, תגלה אותו ותתקנו.

...

המסקנה מכל המקובץ היא שנכון יהיה לפצות את התובע עבור 4 חודשי אי כושר מלאים, ובהמשך בגין אי כושר חלקי בשיעור של 30% עד סוף שנת 2019 (דבר העומד בהלימה גם עם הנכויות זמניות שנקבעו לתובע במסגרת נכות כללית – ראו ת/1).

סוף דבר סך נזקי התובע עקב הפגיעה בתאונה עומד על 641,116 ₪.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 455,211 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 100,000 ₪, החזר שכר המומחה הרפואי מטעמו והחזר חלקו בשכר המומחה מטעם ביהמ"ש (כנגד הצגת אסמכתאות תשלום מתאימות), והחזר אגרה ששולמה בפתיחת ההליך, והכל בתוך 30 ימים, אחרת ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.