לדבריה, מבלי להתייחס להקף המלאי הניזוק, מאחר שמדובר בעסק ללא רשיון ובשימוש חורג מקום בו קיימת הוראה לפנותו, אין התובעת יכולה לתבוע מהרשות המקומית לפצותה בגין מלוא ההפסדים, ואף לו היה מדובר בעסק ברשוי והיתר, היה על התובעת להוכיח הפסדי העסק ולא להסתפק בחוות דעת שמאי ללא הוכחה מדויקת ביחס לנזקיה והפסדיה.
מאחר שמהראיות עולה שקיים סיכון להצפות והשופטת לא שוכנעה שהרשות עשתה די למנוע את ההצפות, או לאכוף את השמוש החורג, מטעם זה בלבד תיתקבל התביעה באופן חלקי, ומכיוון שבמידה מסוימת יש לקבל טענה זו, ייפסק לתובעת סכום גלובאלי על דרך האומדנא, שאינו תשלום עבור מלאי עסקי שניזוק, אשר לא הוכח, והחברה מנועה מלתבוע הפסדי עסק הפועל שלא כדין.
לעומת זאת, מבלי שיפרט כיצד הדבר משפיע על האחריות להצפה ועל שיעור הנזק, האריך בית המשפט קמא באופן בלתי פרופורציונאלי לדבר על העדר היתר בנייה.
...
על כן במכלול השיקולים, לסילוק סופי מלא ומוחלט של התביעה קבעה השופטת שהנתבעת תשלם לתובעת 15,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 3,500 ₪.
לפיכך, אני מקבל את הערעור, מבטל את פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט קמא, ומחזיר את התיק לבית משפט השלום, על מנת שיתן פסק דין אחר בתביעה שבפניו, במותב אחר מאשר המותב אשר נתן את פסק הדין המקורי.
מכיוון שהמערערת זכתה בערעור, ופסק הדין מבוטל, כנגד עמדתה של המשיבה בכתב שאין לבטל את פסק הדין, המשיבה תשלם למערערת, בהתחשב בעובדה שלא הוכרעה התביעה, הוצאות ערעור חלקיות בסך 5,850 ₪, בזיקה לתעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין.
