אחריות רשות הדואר על מוצר שנשבר במהלך משלוח דואר רשום

לגופו של ענין טענה הנתבעת כי מסך הטלויזיה שהיה מותקן קודם לכן בתצוגה בחנות היה תקין וכי הוא נארז בשעתו על ידי מי מנציגיה "באריזה של ניילון ופצפצים כמו שמקובל לעשות". זאת ועוד – במעמד האספקה הוציא נציג הנתבעת את המסך מן האריזה והתובעת אישרה בחתימתה כי קבלה אותו במצב תקין ולשביעות רצונה (ר' נ/1 - חשבונית העסקה ותעודת המשלוח).

בהופעתו בפני, טען נציג הנתבעת, מנהל שירות הלקוחות מר אורי קורן, כי כשמוכרים טלויזיה מתצוגה אזי היא בדרך כלל נארזת באריזה לא מקורית, ואמר: "... אם היה מקרה שספקנו את המוצר והיינו מגיעים ופותחים אותו ומגלים שיש בו שבר, אז כמובן שהאחריות היא שלנו... לכן אנחנו מציעים שההתקנה וההובלה יהיו באמצעות החנות או היבואן כי אז כל האחריות היא שלנו... מה שקרה במקרה הזה, לא בוצעה התקנה דרך היבואן כי לא הצליחו להגיע איתה לתאריך להתקין ואז היא פשוט לקחה מתקין חצוני. .. מהרגע שהיא קיבלה את המסך ועד שפנתה אלינו, חלפו 4 חודשים, המסך היה ברשותה... היא לקחה על עצמה את הסיכון...". מר דודי סויסה – מנהל השרות מטעם "סאמסונג" בישראל, הציג בפני את תצלום הקרטון בו נארזה הטלויזיה (נ/2) ואת תצלום המסך (נ/3) ואמר: "... יש מספר דברים שיכולים לגרום לנזק שכזה שאומרים שזה שבר במסך, זה מסך פנימי. הוא עשוי מפאנל ושכבת פלסטיק חיצונית. הפאנל הפנימי נישבר. זה יכול להגרם במעמד ההתקנה, כשמתקינים מסך כזה לקיר יש לו ברגים שמתחברים בגב המסך, יש הנחיות והוראות למתקיני החברה איך להתקין אותם, למשל אסור להתקין את זה עם מברגה, כי אם לוחצים מדי אז עשויים לשבור את הפאנל ואי אפשר לשים ברגים גדולים מדי. לא אנחנו ביצענו את ההתקנה אז אני לא יודע מה קרה שם...". בכל הנוגע לטענה בדבר אי הגעת המתקין אל בית התובעת, טען גם מר סויסה כי על אף התאום שנעשה עימה מראש פעמיים היא לא היתה בבית בעת שהמתקין הגיע וכי רק בפעם השלישית הובהר לה כי יהא עליה לשלם 200 ₪ עבור הגעת המתקין, אלא שהיא סרבה לכך.

זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתוך 15 יום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים, בדואר רשום.

...

הראיות הנוספות לאחר ששמעתי את טענות הצדדים והעד וסברתי כי לא ניתן לברר את המחלוקת בתיק זה מבלי שתישמענה עדויות המתקין מטעם התובעת ועובד הנתבעת שסיפק את הטלוויזיה לביתה בשעתו, הוריתי על קיום דיון נוסף שאליו היה על כל אחד מהצדדים לדאוג להתייצבות העד מטעמו.

ואלה הם נימוקי: א. טענת התובעת לפיה היא המתינה בביתה להגעת המתקין מטעם היבואן לשווא, נסתרו על ידי הנתבעת והנתבעת באמצעות המדבקה נ/4 שהודבקה על דלת ביתה ביום 4.8.16 בשעה 14:22 בה נכתב: "היינו פה ולא מצאנו אתכם בבית...". זאת ועוד, המסמך נ/5 ובו תיעוד הקשר שהתקיים בין התובעת לנציגי הנתבעת, מלמד על כך שהנסיון הראשון לתאם עמה מועד להתקנה סיום 25.7.16 לא צלח משום שהיא אמרה שלא תהיה בבית ואילו ביום 4.8.16 התובעת לא ענתה לשיחות הטלפוניות שבוצעו אליה מטעם הנתבעת עד שלבסוף הודבק הפתק הנ"ל על דלת ביתה.

מפני כל אלה, מאחר שגרסת הנתבעת בנוגע לנסיבות ההובלה לא נסתרה ואף אושרה בראיות שהוגשו ובעדויותיהם של מר סוויסה ומר שבתאי, ולנוכח הזמן הרב שחלף מאז הובלת הטלוויזיה אל ביתה של התובעת ועד להתקנתה, משך זמן שיש לבדו יש כדי לנתק את הקשר הסיבתי שיכול היה להיות אפשרי לו נסיבות ההובלה וההתקנה כפי שנטענו על ישי התובעת היו מוכחות, הרי שאין בידי לקבל את התביעה אשר לא הוכחה כנדרש.

סוף דבר, התביעה נדחית.

בנסיבות אלו, סוכם על הפסקת ההיתקשרות ושתיערך היתחשבנות והתקזזות בין הצדדים לפיה, בין היתר, עמד חובה של פי.סי.פארט על כמה עשרות אלפי ₪ בגין חלקי החילוף שרכשה מתבעת 3 ולא שלמה עבורם ומנגד הזיכויים שזכאית לקבל בגין חלקי חילוף שהחליפה בטאבלטים שהיו בתקופת האחריות באופן המהוה תשלום סכום סופי.

לטענתה, היא מעולם לא סכמה עם ק.איה לרכוש את חלקי החילוף, והיא התייחסה לחשבוניות שהפיקו ק.איה כתעודות משלוח, ולכן לא הגישה אותן לרשויות המס כדי להזדכות על תשומות מע"מ. לטענת פי סי פארט הטענה לחוב, אינה מתיישבת עם העברת 10,000 ₪ לידיה והסיכום בין הצדדים מחודש פברואר 2014, היה שנציג ק.איה היה אמור להגיע למעבדת פי סי פארט לאסוף את חלקי החילוף ולהעביר לפי סי פארט תשלום בסך 27,347 ₪ לבצוע גמר חשבון בין הצדדים, אך נציג ק.איה לא הגיע.

ביום 22.9.13 העבירה פי.סי.פארט לדביר יונה בדואר אלקטרוני את עקרי שתוף הפעולה בין הצדדים על פיו: א. פי.סי.פארט תתקן על חשבונה מכשירי טאבלט, מכשירים סלולריים וקונסולות משחקים הנמצאים במסגרת האחריות הנתנת על ידי ק.איה ללקוחותיה.

דביר יונה העיד כי לתפיסתו כך ראה את הסכמות הצדדים: " המתוה שהוצע לי על ידי פי.סי.פארט-מספר פעמים, היה באופן הזה, פי.סי.פארט תיתן שרות במסגרת האחריות, חוק הגנת הצרכן ללקוחות קאיה מובייל, כאשר התמורה וההכנסה שתהיה תיגבה מלקוחות שמחזיקים במוצרים שלא במסגרת האחריות, כלומר לקוח שקנה טאבלט ושבר מסך הטאבלט לא נמצא במסגרת האחריות כי זה שבר, ובמקרה זה פי.סי.פארט רוכשת את המסך מקאיה מובייל ומוכרת אותו לאותו לקוח ברווח".( פרוטוקול ע' 15, ש' 2-6).

סכום זה בסך 27,347 ₪ אף מתיישב עם גרסת פי.סי.פארט עצמה לחובן של ק.איה כלפיה, כאשר במסמך מיום 4.3.14 שמוען לקאיה מובייל מאת מר טריסקר, נרשם :" סך הכל לתשלום על ידי קאיה מובייל: 27,347 ₪ תנאי תשלום : מזומן". (ראו נספח ת/22 לתצהירי פי.סי.פארט).

...

אני סבורה כי אין בכך ראיה מספקת, והיה על ק.איה מובייל להציג אסמכתא מפורטת ברמת המוצר כדי להוכיח טענה זו. לא זו אף זו, כפי שעולה מהודעת המייל מיום 17.2.15, נציגי ק.איה ערכו בדיקה של הסחורה המצויה במחסני פי סי פארט ,כך שהיה ניתן בנקל להמציא אסמכתא מעין זו להוכחת הדברים.

סוף דבר התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה.

התביעה שכנגד נדחית, וזאת בכפוף לקביעותיי לעיל.

לעניין גובה הנזק, פירט התובע בכתב התביעה את רכיבי הנזק, אשר לטענתו, נגרמו לו, כדלהלן: עלות המוצר: 637 דולר = 2,355.60 ₪ עלות המשלוח: 344.40 ₪ שכר ייעוץ עם עו"ד: 2,000 ₪ הוצאות משרדיות: 400 ₪ שע' עבודה בטיפול בתביעה: 2,300 ₪ עוגמת נפש: 10,000 ₪ נזק מסחרי לעסק: 16,000 ₪ סך הכול: 33,400 ₪ תמצית טענות הנתבעת: הנתבעת מודה, כי התובע שלח את המשלוח בדואר מבוטח ובהתאם לסעיף 6 שכותרתו: "EMS מבוטח". במסגרת טופס תנאי המשלוח בשירות זה נקבע סעיף הדן באחריות ופיצויים במקרה של אובדן או נזק ישיר שניגרם לפריט.

סעיף 5.1 בטופס תנאי EMS קובע כך: "אחריות חברת הדואר לאבדן או לנזק ישיר (לא כולל נזק תוצאתי עקיף) שניגרם לפריט במהלך השרות או עקב נתינתו, כפופה להוראות חוק הדואר, התקנות שהותקנו מכוחו וההסכמים הבין-לאומיים, הכול כמפורט במדריך הדואר". סעיף 5.5 בטופס תנאי EMS קובע כך: "חברת הדואר תפצה את השולח על אבדן או נזק ישיר לפריט, פרט למקרים המפורטים בסעיף 5.2. סכום הפצוי יהיה לפי שווי הנזק שניגרם או כדי ערך תכולת הפריט... אך לא למעלה מהסכום המירבי הקבוע במדריך הדואר. במקרה של אבדן הפריט, יוחזרו גם דמי המשלוח ששולמו". לענייננו, התובע, כאמור, ביטח את הפריט ששלח לארה"ב, ולכן גם סעיף 6.2 רלבאנטי באשר הוא קובע: "הוראות סעיף 5 לעיל יחולו גם על פריטים בשירות EMS מבוטח". סעיף 6.3 בטופס תנאי EMS קובע כך: "סכום הפצוי בעד אבדן או נזק ישיר שניגרם לפריט מבוטח ייקבע לפי ערך התכולה שאבדה או נזוקה, עד לגובה הערך המוצהר הרשום בתעודה, והוא מוגבל לסכום המירבי הקבוע במדריך הדואר. במקרה של אבדן הפריט כולו, יוחזרו גם דמי המשלוח למעט התשלום ששולם עבור הביטוח". מן הכלל אל הפרט: עיננו הרואות, כי סוגיית האחריות המוטלת על רשות הדואר במקרה של נזק או אבדן של דבר דואר, הינה מוגבלת, וזאת נוכח השאיפה להיטיב עם כלל ציבור הצרכנים הנזקקים לשירותי הדואר ובמטרה להוזיל את התעריפים שגובה רשות הדואר מכלל מקבלי השרות.

יחד עם זאת, כאמור, רשות הדואר אכן אחראית לנזק הישיר שניגרם לפריט שנשבר, כאשר נקבע, כי סכום הפצוי של פריט מבוטח נקבע לפי ערך התכולה שניזוקה, עד לגובה הערך המוצהר הרשום בתעודה, כלומר במקרה דנן- סכום הערך המבוטח, משמע 2,000 ₪.

...

למעלה מן הצורך, יוער, כי הרכיבים העקיפים הללו לא הוכחו באמצעות מסמכים, או ראיות כלשהן ואף לא בבדל ראיה, ואף בשל כך דינם להידחות.

סיכום גובה הנזק: פיצוי בגין נזק ישיר: 2,000 ₪ עלות המשלוח: 344.40 ₪ שכר ייעוץ עם עו"ד: --------- הוצאות משרדיות: --------- שע' עבודה בטיפול בתביעה: --------- עוגמת נפש: 500 ₪ נזק מסחרי לעסק: ---------- סך הכול: 2,844.40 ₪ סוף דבר: לאור האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,844.40 ₪ תוך 30 יום.

התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 נדחתה בהיעדר עילה להטלת אחריות אישית.

התובעים לא מצאו סלון שמתאים לצרכיהם, ופנו שוב בדואר אלקטרוני לנתבעת בדרישה לביטול העסקה, נטילת הסלון והשבת הכסף.

בעת הספקת הרהיטים, התובע מס' 2 בדק את הריהוט, חתם על תעודת המשלוח, ולא העלה כל טענה אודות מצב הריהוט.

הנתבעת לא הציגה כל רישום ביומן, קריאה, מעקב וכל אסמכתא שתוכל ללמד על שליחת עובדים מטעמה לבית התובעים.

הנתבעת אישרה כי סיפקה ספת נוער שונה בצבעיה מהצבע שהוסכם בין הצדדים בעת ביצוע ההזמנה, כאשר סיפקה ספה בצבע כאמל, במקום ספה בצבע ירוק, ולא התייחסה בכתב ההגנה או בדיון לטענה לפיה ארגז המצעים היה שבור.

סעיף 13(א) לחוק המכר קובע כי: "על הקונה לבדוק את הממכר מיד לאחר קבלתו". סעיף 13(ב) לחוק המכר קובע: "הוסכם על הובלת הממכר, על הקונה לבדוק אותו מיד לאחר שהגיע למקום הייעוד, ואם הועבר הממכר למקום אחר בלי שהקונה בדק אותו והמוכר ידע או היה עליו לדעת על אפשרות של העברה כזאת – מיד לאחר שהגיע הממכר למקום האחר". היה על התובעים לבדוק את ספת הנוער מיד לאחר שהמוצר סופק לביתם ביום 20/1/16, ולאתר נזקים, אם קיימים.

סעיף 14(א) לחוק קובע: "על הקונה להודיע למוכר על אי-התאמה מיד לאחר מועד הבדיקה לפי סעיף 13(א) או (ב) או מיד לאחר שגילה אותה, הכל לפי המוקדם יותר". סעיף 14(ב) לחוק קובע: "לא הודיע הקונה על אי ההתאמה כאמור בסעיף קטן (א), אין הוא זכאי להסתמך עליה". פרק הזמן העומד לרשות הקונה, הן לעריכת הבדיקה והן להודעה, קצר מפרק זמן "סביר" ועל הקונה לבצעם "מיד", משמע, ללא דיחוי.

...

אני דוחה את התביעה ביחס לספת הנוער, וקובעת כי התובעים לא יוכלו להסתמך על הטענה ביחס לספת הנוער.

אני דוחה את התביעה לעוגמת נפש בסכום מופרז של 6,000 ₪, ותוך חוסר פרופורציה בין שווי העסקה ותוכנה, אי התאמה של סלון בעלות 9,000 ₪.

הנתבעת תשלם לתובעים גם אגרת משפט יחסית בסך 105 ₪, והוצאות משפט בגין שני הדיונים בסך 600 ₪.

לטענת התובע, למרות שהיה על הנתבעת להוביל את המסור במצב עמידה בלבד, ואף הודבק שלט על המשלוח המדגיש זאת, נהג המשאית מטעם דואר ישראל, הסכים עם התובע שהמסור הושכב במשאית (או נפל) בזמן ולכן נישבר.

סעיף 83(א) שעניינו אחריות לחבילות בשירות בין לאומי, קובע כי: "(א) בעל רישיון כללי אחראי לחבילה הנשלחת באמצעותו לישראל או ממנה בהגבלות ובתנאים שפורשו לעניין אחריות של מינהל דואר באמנת הדואר העולמית כפי שהיא בתוקף אותה שעה (להלן - אמנת הדואר) ושעליהם פורסמה הודעה ברשומות." ההודעה, הנזכרת בסעיף 83(א) לחוק, מהוה חלק מהנורמות המסדירות את אחריותה של הנתבעת במשלוח חבילות בין לאומי, היא "הודעה בדבר הגבלות ותנאים לאחריות רשות הדואר לדבר דואר ולחבילה בשירות הבנלאומי" (להלן: "ההודעה").

טענת התובע כי חברת יושופס מסרה לו, כי עליו לתבוע את חברת דואר ישראל, עדיין אין בה כדי להטיל את האחריות הבלעדית על דואר ישראל.

באשר לאישור בכתב שהציגה הנתבעת מיסמך נ/1) ולפיו "התקבל המשלוח אם שברים ופגיעות והיה שבור", לא ברור מי רשם הערות אלה בכתב יד, ואם אין מדובר בכתב ידו של התובע שעה שקבל את המשלוח בדואר וציין את השברים במוצר.

התובע לא זימן לעדות מי מחברת יושופס ממנה הזמין את המוצר ולא הציג כל מיסמך אחר מטעמה שבו תאשר, כי ציינה במפורש שיש להציב את המתקן בעמידה בלבד ולא בשכיבה, או כי מדובר במוצר שביר, והאם הוראות אלה נרשמו במפורש בדרישות השילוח.

...

הנתבעת טענה שיש לדחות את התביעה על הסף הן מחמת שיהוי, העדר יריבות, ובכלל זה כי התובע לא סיפק הסבר מדוע לא תבע את השולח, חברת השליחויות ואת חברת התעופה.

על פי סעיף 17 להודעה, הנתבעת תשלם פיצויים רק בעד הנזק הישיר שנגרם לדבר הדואר או לחבילה, כאשר סכום הפיצוי המקסימאלי עומד על 165 ₪ (נכון למועד הגשת כתב ההגנה לפי SDR 30 (סל המטבעות שקבע קרן המטבע הבינלאומי) כאשר נכון ליום הגשת כתב הגנה SDR 1 הוא כ-5.5 ₪.

כבר נפסק כי המנעותו של צד מגילוי ראיה יכול שתביא את בית המשפט לידי מסקנה כי אילו הוצגה אותה הראיה, זו הייתה פועלת לרעתו (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד ל(1) 736, 760 (1980) ר' בנוסף ע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ע"א 455/88 חדד נ' א. דהן חברה לבניין בע"מ, פ"ד נה(5) 655 (1991)).

התוצאה: אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 899 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מדצמבר 2019 ועד היום.