אחריות רכב כלפי רוכב אופניים

"לו היה שם לב למתרחש, לו היה נוהג בזהירות ובאופן שנהג סביר היה נוהג, לא היה מכניס את עצמו למצב אליו נקלע, כאשר שלל מעצמו את אפשרות התימרון שבעזרתה יכול היה למנוע את התאונה". בית המשפט אישר את הכרעת הדין של בית משפט קמא, שניתנה על ידי כבוד השופטת טויסטר : "לו היה הנאשם מבחין ברוכב האופניים, כשהיה צריך להבחין בו, כאמור ממרחק של 150 מ', יכול היה להאט את מהירות נסיעתו ולנקוט בכל האמצעים שעל נוהג רכב לנקוט כאשר רוכב אופניים נמצא על הכביש, דהיינו להיות מוכן לבלום, ליצפור, לסטות ימינה לשוליים ...או שמאלה לנתיב השמאלי שאף הוא לא היה עמוס..." חובת זהירות קונקרטית: לצורך קביעת אחריותו של פוגע כלפי נפגע- אין די בקיומה של חובת זהירות מושגית בלבד.

אף אם נכונה טענת ב"כ הנאשם כי רכיבת המנוח על הכביש הנה בנגוד לתקנה 158א לתקנות התעבורה הרי שבתי המשפט התייחסו בפסיקה לקיומה של חובת זהירות של נהגים כלפי רוכבי אופניים, הן על הכביש והן על השול, גם בנסיבות בהן קיימת רשלנות תורמת מצד רוכבי האופניים.

...

סיכום והכרעה: נוכח מכלול הראיות שהוצגו בפני, ובנסיבות המקרה דנן של התאונה כפי שהובא לעיל, אין מנוס מלקבוע, כי נאשם 1, נהג בדרך, ללא תשומת לב המתחיבת על פי חוק, מהנוהג בדרך, חלם בהקיץ מסיבותיו שלו,(שעת לילה מאוחרת-עת חזר ממסיבה?), הוא לא הבחין מבעוד מועד ברוכבים שהיו לפניו בדרך,בשעה שהיה חייב להבחין בהם ולנקוט בפעולות שהיה בהם למנוע את התאונה, או למצער להקטין את נזקיה.

אני קובע כי המאשימה הרימה את הנטל הראייתי המוטל עליה, להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר.

סוף דבר, אני מרשיע את הנאשם 1 בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

על חובת הזהירות של נהג רכב כלפי רוכבי אופניים נאמר בדברי בית המשפט המחוזי בתל אביב: "נסיעתו של רוכב אופניים על הכביש – מחייבת זהירות גם כאשר מדובר בבגיר שנוהג באופן יציב. על המערער היה לצפות גם רכיבה רשלנית לרבות סטייה לכביש. אפילו הייתי אומרת כי המנוח התרשל בעצם כניסתו לכביש סואן, אין מדובר ברשלנות המנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנות המערער לבין התאונה. תרומת רשלנות – אין די בה... בעיניינו הדבר פשוט עוד יותר: המערער הבחין במנוח ונתון זה אמור היה, למן הרגע שנקלט בתודעתו, להיות חלק ממכלול השיקולים המרכיבים את אופן נהיגתו. דרישה כי יתרחק מהשול או יקפיד על שמירת מרחק הולם מהאופניים אינה מהוה סטאנדרט זהירות בלתי סביר. זאת גם כאשר אין מפגע בדרך. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במפגע שהיה משמעותי דיו כדי שיוצבו תמרורים כדי להזהיר מפניו...". (ע"פ (ת"א) 70604/04 וובר נ' מדינת ישראל).

כמובן, ובכך אנו חוזרים לשלב הכרונולוגי הראשון, אילו הנאשם היה נערך מבעוד מועד לאפשרות לסיכון ואפילו לא היה משנה מאומה מאופן נהיגתו יכול היה לדעת שניות רבות קודם האם ישנם רכבים בנתיב השמאלי או שמא הנתיב פנוי לסטיה אליו בשעת חירום, ולמותר לציין כי אילו היה נוקט בפעולות כלשהן (האטה, סטיה מסוימת שמאלה בתוך נתיבו או לנתיב שמאל וכו') כפי שנימנו בפרק הקודם היה מגיע לשלב ב' במצב אופטימאלי, הנאשם לא עשה דבר בפועל או בהתכוננות לתרחיש אפשרי ומכאן אחריותו לתאונה.

...

אשר על כן, ידון פרק זה לפי גרסת הנאשם, שכאמור לא נשללה, והיא: "...הבחנתי בנוסע אופניים ברגע שהבחנתי באותו רגע ראיתי אותו מרים יד (העד מדגים הרמת יש שמאל בניצב לגוף), הרמת היד הייתה בתנועה של סימון בצורה ברורה, העלה והורדה של היד, בזמן התנועה אולי חלקיק שנייה אח"כ החלה סטייה שלו שמאלה כשאני נוסע בנתיב הימני ואז כשאני רואה את הגלגל שלו כבר בתנועה שמאלה. בגלל שהיה מרחק קרוב מאוד אז החלטתי שהדרך למנוע פגיעה אינסטינקטיבית, בגלל שהייתי במצוקה מחוסר זמן, הוא בא במרחק קרוב מאוד, במהירות שמתאימה לכביש הזה, כמשהו שהכי מרחיק אותי מהזווית שלו, ומבחינתי זאת הייתה ההחלטה האינסטינקטיבית הברורה לעקוף אותו מימין ובאותו זמן שהתקדמתי ימינה לעקוף אותו כי היה לי ברור שהוא עוזב את השול, באותו זמן של שנייה שתי שניות, הוא תיקן את עצמו ונשאר על השול ואז כבר פגעתי בו." לטענת המאשימה, החלטת הנאשם לסטות ימינה במקום לסטות שמאלה – אינה סבירה והנאשם התרשל בקבלת ההחלטה.

בנסיבות אלו, אני מקבל את טענות ההגנה.

סיכום לאור התוצאה שהתקבלה ולפיה, נמצא הנאשם אשם בשלב הראשון להתרחשות התאונה אשר הביא לשלב השני – אני מרשיע את הנאשם, באחריותו לתאונה ולגרימת מותו של המנוח אברהם קלינגר ז"ל, עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ואת העדויות, לאחר שעמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הפגיעות ברכב הפיג'ו וברכב הפורד, מיקום התאונה ומיקום הרכבים כפי שהוצגו בפניי על ידי העדים על גבי גוגל מפות במועד הדיון, ולאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי עיקר האחריות לקרות התאונה רובצת על רוכבות האופניים שהתפרצו לכביש בפתאומיות ולמופע אור אדום בכיוון נסיעתן, כי הנתבעת 2 נהגת רכב הקיה אינה אחראית לתאונה וכי נהג הפורד אחראי לתאונה בשיעור של 30% בלבד, ואנמק.

...

אשר על כן, אני סבורה כי יש להטיל על נהג רכב הפורד אחריות בשיעור של 30% בלבד לנזקי רכב התובעת, כאשר יתרת האחריות רובצת על כתפי רוכבות האופניים, שהתפרצו לכביש בחוסר זהירות ולמופע אור אדום.

לאור האמור, אני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה שבענייננו.

משקבעתי כי נהגת רכב הקיה אינה נושאת בכל אחריות לנזקי רכב התובעת וכי נהג רכב הפורד אחראי לנזקים אלו בשיעור של 30% בלבד, ומשרוכבות האופניים לא צורפו כנתבעות לתביעה זו על אף שניתנה לתובעת שהות לעשות כן והיא בחרה במודע להימנע מכך (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 12.7.17), אני קובעת כדלקמן: התביעה כנגד הנתבעות 2-3 נדחית.

"מבחן הסיכון" בודק האם הנזק שניגרם מצוי בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר: "אם הנזק הוא בתחום הסיכון הרלבנטי שהפעילות ברכב יצרה, ואשר בגינה ביקש החוק להטיל אחריות." (ראה ספרו של א. ריבלין לעיל, שם בעמ' 259).

במקרים אלה, הוכרו הנפגעים כניזוקים כאשר הוכח שהבהלה שאחזה בהם, והנזק שניגרם בעקבותיה, נגרמו כתוצאה מסיכון שיצר השמוש ברכב כלפיהם וכלפי שלמות גופם.

מדובר היה ברוכב אופניים, אשר הסיט את כידון האופניים על מנת להמנע מפגיעה ברכב שיצא מחנייה וחסם את נתיב נסיעתו וכתוצאה מכך פגע במדרכה ונפל.

...

בית המשפט ציין, כי "במסגרת הסיבתיות המהותית- משפטית, אין מנוס מלהתחשב בנסיבות התאונה, במיוחד באלה שהגבירו באופן ממשי את הסיכון של התרחשותה, אם האשם של נוהג הרכב מצביע על ממשות כזאת, אין להירתע מלהיעזר בו במסגרת הסיבתיות" [סעיף 24 לפסק הדין].

אמנם, סמיכות הזמנים שבין יציאתה של התובעת מרכבה לבין פגיעת המשאית בו יוצרת תחושה מסוימת של אי נוחות, יחד עם זאת, יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה - מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר - מביאים לטעמי למסקנה, כי אין להכיר בנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מצפייה בתאונה בה נשרף כליל רכבה בו ישבה רגעים ספורים קודם לכן, כנזק שנגרם עקב תאונת דרכים ומסקנה זו אף מתיישבת לטעמי עם המגמה המצמצמת בפסיקת בית המשפט העליון ביחס להגדרת "תאונת דרכים" שמטרתה לקרב את הגדרת "תאונת דרכים" למשמעותה היומיומית והפשוטה והימנעות מהרחבת מעגל הניזוקים (ראו רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (4.2.2009)).

סוף דבר לאור כל האמור, התוצאה היא שאין לראות בנזקה של התובעת נזק שנגרם כתוצאה מ"תאונת דרכים" כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים ולפיכך דין תביעתה להידחות וכך אני מורה.