אחריות פלילית של מנהלי חברות

סעיף 374 לפקודה קובע: "התברר תוך פירוקה של חברה שאדם שהשתתף בייזומה או בייסודה או שהיה או הנו נושא משרה בה או כונס נכסים, מפרק או מפרק זמני שלה, השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה, או עיכבם אצלו, או נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא ומתן הנוגע לחברה, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הכונס הרישמי, המפרק, נושה או מישתתף, לחקור בדבר היתנהגותו של האדם ולכפות עליו החזרת הכסף או הנכס או חלק מהם בצרוף ריבית בשיעור שייראה לבית המשפט, או לכפות עליו תשלום כסף לזכות החברה ככל שייראה לבית המשפט כפצוי על מעשיו, ואין נפקא מינה אם העבריין עלול להיתבע עליהם בפלילים". בהבדל מסעיף 373, הדגש בחבות האישית המוטלת על-פי סעיף 374 הוא על הפרת חובת זהירות וחובת אמונים שחב בהן נושא המשרה (לדיון בשאלה כלפי מי חב נושא המשרה בחובות אלה, ראו: ע"א 10568/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הררי (23.5.2004); ע״א 741/01 קוט נ' עיזבון ישעיהו איתן, פ"ד נז(4) 171 (2003); יוסף גרוס, דירקטורים ונושאי משרה בעידן המימשל התאגידי 185-184 (2010)(להלן: גרוס)).

למעשה סעיף 373 לפקודה "הוא בעל אופי עונשי....הן לאור העובדה שהסעיף כולל סנקציה פלילית של מאסר (סעיף 373(ג)), הן לאור העובדה שהסנקציה האזרחית הקבועה בו אף היא איננה מוגבלת אך לנזק שגרם נושא המשרה במעשיו, וכוללת למעשה היבט של מעין 'פיצוי עונשי'. לעומת זאת סעיף 374 לפקודה הוא סעיף של פיצוי והשבה. הוא פורש כסעיף שאינו בא להוסיף על עילות התביעה העומדות למפרק מכוח הדין הכללי כי אם בא להכשיר מסלול בירור מהיר ויעיל למיצוי העילות הקיימות" (פישר בעמ' 84-83).

אם מינהלי החברה יודעים שאין סיכוי סביר כי נושיה של חברה יקבלו את כספם, ולמרות זאת ממשיכה החברה לנהל עסקים וליטול על עצמה התחייבויות וחובות, ניתן להסיק מכך שהחברה מנהלת עסקים בכוונת תרמית (ראו לעניין זה המ' (מחוזי ת״א) 1939/77 המפרק של חברת נציגי מו"לים מעוף בע״מ (בפרוק) נ' אציל, פ"מ תשל"ט (1) 69 (1978)).

...

אוסיף ואבהיר; אין עסקינן בכשל מקרי, פרי טעות בודדת או תנאי השוק; המסקנה המסתברת יותר בנסיבות המקרה, הינה כי עניין לנו בשיטת ניהול פסולה אשר יצרה מצב דברים המתמשך על פני תקופה ארוכה, ולא ניתן לפסול קשר סיבתי הדוק בינו לבין סבלם ונזקם של הדיירים.

כך גם לא ראיתי מקום להיעתר לבקשתו של הנתבע להורות כי הסכומים ישולמו ללא ריבית, כאשר נטען על ידו, בין היתר, כי אין מחלוקת כי כנגד תשלומים אלו הנתבע הוציא הוצאות מכיסו, אך למעשה בפני בית המשפט לא הובאו ראיות באשר להוצאות שהוציא הנתבע ובכל מקרה בקשתו של הנתבע לשכר טרחה והוצאות אמורה להתברר, ויכול והנתבע יידרש לטיעון האמור במסגרת התביעה האמורה.

בכל הקשור לטענות לנזקים אשר נגרמו בגין אי פתיחת תיק מע"מ – אף דינן להידחות מחמת התיישנות.

בהתחשב בגובה התביעה, 18,504,158 ₪, ואשר נפסק בפועל וכפי שפורטו הדברים לעיל אני מחייב את התובע (קופת הפירוק) לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 75,000 ₪ אולם בכל הקשור להוצאות המשפט כל צד ישא בהוצאותיו.

המפרק טוען, וטענתו מקובלת עליי, שההסבר האפשרי היחיד לכך שהחברה פרעה למשיבה חוב עבר בגין תקופה שתחילתה שישה חודשים לפני מועד הגשת הבקשה לפירוק, הוא חששם של מינהלי החברה מנקיטת הליכים פליליים נגדם בהתאם לסעיף 119 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו–1975 ("חוק מע"מ"), המאפשר לייחס להם אחריות פלילית בשל מחדלה של החברה להגיש דוחות ולשלם את המס המגיע ממנה.

...

אם כוונת המשיבה היא שלא ננקטה מצדה פעולה אקטיבית של אילוץ או שידול, כי אז מן הסתם היא צודקת בכך, אולם מן הצד האחר, פירעון חוב העבר בגין מע"מ וקיומו של חשש מסנקציה פלילית הן ראיות נסיבתיות שניתן להשתית עליהן מסקנה בדבר קיומו של מניע של מנהלי החברה לפרוע את מלוא החוב כדי להימנע מן ההליך הפלילי (לעניין הסקת מסקנה מראיות נסיבתיות ראו עניין ברמי, פסקה 19 וכן ע"א 5378/11 פרנק נ' אולסייל (22.9.14) פסקה 99), ודי בכך כדי להראות את התקיימות היסוד השלישי הנדרש כדי להקים את עילת ההשבה על פי סעיף 355(א) לפקודה.

סיכומו של דבר, אני מקבל את הבקשה ומורה למשיבה להשיב לקופת הפירוק סכום של 252,880 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המשיבה תשלם למפרק שכר טרחת עורכי דין בסכום של 10,000 ₪.

תשובת המאשימה בכל הנוגע לטענות ב"כ הנאשמים בקשר לאי הכללת סעיף 119 לחוק מע"מ בכתב האישום טוענת ב"כ המאשימה כי אין מדובר בסעיף עבירה אלא ב"סעיף הגנה לאורגן בחברה" ובהקשר זה מפנה היא אל פסיקת בית המשפט העליון בנושא ייחוס אחריות פלילית למנהלי חברות.

...

סיכומו של דבר, דעתי היא כי השמטת סעיף 119 לחוק מע"מ מכתב האישום, אין בה כדי להשמיט את הקרקע מתחת לאפשרות הרשעתו של נאשם 2 בעבירות לפי סעיף 117(א)(6) לחוק זה. יחד עם זה, לנוכח תוצאות סקירת הפסיקה שנעשתה על ידי כמצוין לעיל, סבורני כי טוב תעשה המאשימה אם תפעל במדיניות העמדה לדין שתהא אחידה במקרים שנסיבותיהם דומות.

באשר לטענות הנוגעות לאופן התנהלות הכנ"ר במקרה זה - אודה כי גם אנוכי תמהתי על אופן התנהלותו של הלה ובעיני אכן נפל בו פגם משכל פניותיהם של נאשם 2 ובאת כוחו אליו לא נענו עד כה. יחד עם זה, משהסתבר כי החלטתי מיום 12.3.14 לא נשלחה כלל אל משרדי הכנ"ר וכשלטענת ב"כ המאשימה פנתה היא בעצמה למשרדו וזה מינה לאחרונה את רוה"ח טביב כנאמן שיבדוק את החומר החשבונאי של נאשמת 1, דומני כי יש מקום ליתן לכנ"ר הזדמנות אחרונה להתייחס לטענת הנאשמים בדבר אפשרות קיומם של כספים העומדים לזכותם כך שניתן יהיה לממשם לשם הסרת המחדלים נשוא תיק זה. סוף דבר, הנני מורה על בטול הדיון הקבוע למחר – 8.12.14 ודחייתו ליום 4.3.15 בשעה 10:00.

בסעיף 3.6.2 התייחסה הועדה לחוות דעת משפטית מיום 4.11.2014 מטעם Serban, ומהתייחסות הועדה עולה כי גם היא הייתה סבורה שלא ניתן לשלול אחריות פלילית ואזרחית ממנהלי החברה הרומנית ונציגיה עד לרמת היחידים ככל ויוכח שהיו מעורבים בבצוע עבירות (שם, ע' 24).

...

לסיכום, משכולם מודים שלחברה לא הייתה חובה משפטית להנפיק את הערבות לטובת ההליכים הפליליים ברומניה ו/או לטובת תשלום המס של החברה הרומנית, על פניו נראה כי למצער מדובר בהחלטה לא סבירה על הנפקת הערבות.

משכך ובהתחשב בסכום הערבות נראה כי המבקש עמד בנטל להראות לכאורה שתביעה נגזרת תהיה לטובת החברה, לא כל שכן, בהתחשב בכל האמור לעיל באשר לעניין האישי שהיה לאחים שפירא והפגמים שנפלו בהתנהלות חברי הדירקטוריון ו/או החברה כפי שפורטו לעיל ובחוות דעת הוועדה.

סוף דבר בקשת האישור להגשת תביעה נגזרת מתקבלת.

בפתחה של הישיבה נתגלע וויכוח ביניהם, אוקס ציין דברים שנגעו ל"שמועה" שבשל היתנהגותו "גם אביו מתקשה לעבוד איתו ואף הוציאו מהחברה בעבר". ובטרם היתקיימה הישיבה, התובע עזב בהפגנתיות להפתעת הנוכחים בה. הנתבעת מציינת שאוקס פעל על דעת עצמו וללא קשר לתע"א ואין הנתבעת אחראית למעשיו.

בפסק הדין שניתן בע"פ 3027/90, מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין מודיעים") נקבע כי "חוג האנשים המהוים אורגן לעניין האחריות הפלילית האישית של התאגיד מוגדר מבחינה ארגונית ופונקציונלית גם יחד, כלומר, כל אלה שעל-פי הדין, על-פי מיסמכי התאגיד או על-פי כל מקור נורמטיבי אחר מן הראוי הוא לראות בפעולותיהם את פעולות התאגיד. על-כן עשוי תאגיד להמצא אחראי אישית בפלילים בעזרת תורת האורגנים, המייחסת לתאגיד פעולות ומחשבות של למרות שפלוני זה אינו מופיע ברשימת נושאי המשרה האחראים אישית מקום שהתאגיד אחראי ( 386ו- 387א)."..

ס' 15(7) לחוק קובע שהגנת תום הלב תתקיים אם "הפירסום היה הבעת דיעה על היתנהגותו או אפיו של הנפגע בעיניין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור". בעניינינו, הדברים שנאמרו ע"י מר אוקס נאמרו בישיבה שעסקה בבעיות תפעוליות ובעיות בגישה של מינהלי חברת רפאל אל מול אוקס, שהביע תיסכוליו מהליקויים שנמצאו במערך המזון שהיה אמון עליו, ולאחר מספר דיונים שהתקיימו בנוגע להתנהלות חברת רפאל.

...

משהגעתי למסקנה שעומדת לנתבעת הגנת תום הלב הרי שגם במובן זה דינה של התובענה להידחות.

אין ספק שהתובע חש נפגע ונעלב מהתבטאויותיו של אוקס אך לא די באותה תחושה כדי להביא למסקנה כי יש לקבל את התביעה, ולו בחלקה, כפי שפורט לעיל.

סיכומו של דבר לאור האמור לעיל אני מורה על דחיית התובענה.