אחריות פלילית של דירקטורים על פעולות החברה

סעיף 374 לפקודה קובע: "התברר תוך פירוקה של חברה שאדם שהשתתף בייזומה או בייסודה או שהיה או הנו נושא משרה בה או כונס נכסים, מפרק או מפרק זמני שלה, השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה, או עיכבם אצלו, או נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא ומתן הנוגע לחברה, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הכונס הרישמי, המפרק, נושה או מישתתף, לחקור בדבר היתנהגותו של האדם ולכפות עליו החזרת הכסף או הנכס או חלק מהם בצרוף ריבית בשיעור שייראה לבית המשפט, או לכפות עליו תשלום כסף לזכות החברה ככל שייראה לבית המשפט כפצוי על מעשיו, ואין נפקא מינה אם העבריין עלול להיתבע עליהם בפלילים". בהבדל מסעיף 373, הדגש בחבות האישית המוטלת על-פי סעיף 374 הוא על הפרת חובת זהירות וחובת אמונים שחב בהן נושא המשרה (לדיון בשאלה כלפי מי חב נושא המשרה בחובות אלה, ראו: ע"א 10568/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הררי (23.5.2004); ע״א 741/01 קוט נ' עיזבון ישעיהו איתן, פ"ד נז(4) 171 (2003); יוסף גרוס, דירקטורים ונושאי משרה בעידן המימשל התאגידי 185-184 (2010)(להלן: גרוס)).

כך גם בחינת הפעלת שיקול הדעת בהיתחשב "... בהקף חבויות החברה, במידת אשמו של הדירקטור. בהקף הנזקים לנושים ובגורמים שהביאו לקריסת החברה ולפירוקה. מובן שהתאמת הסנקציה לגובה הנזק שגרם נושא המשרה שוחקת את שיוכו של הסעיף להסדרים אחרים של הרמת מסך ומקרבת אותו לאחריות רגילה..." (פישר בעמ' 111).

מאידך גיסא, בעיניין דומת הוטלה אחריות, אם כי מופחתת, על דרקטור שהיה ״איש קש" ולא פעל בעסקי החברה כלל, בגין מתן ״כסות עיניים וחפוי״ לפעילות של מנהל אחר.

...

אוסיף ואבהיר; אין עסקינן בכשל מקרי, פרי טעות בודדת או תנאי השוק; המסקנה המסתברת יותר בנסיבות המקרה, הינה כי עניין לנו בשיטת ניהול פסולה אשר יצרה מצב דברים המתמשך על פני תקופה ארוכה, ולא ניתן לפסול קשר סיבתי הדוק בינו לבין סבלם ונזקם של הדיירים.

כך גם לא ראיתי מקום להיעתר לבקשתו של הנתבע להורות כי הסכומים ישולמו ללא ריבית, כאשר נטען על ידו, בין היתר, כי אין מחלוקת כי כנגד תשלומים אלו הנתבע הוציא הוצאות מכיסו, אך למעשה בפני בית המשפט לא הובאו ראיות באשר להוצאות שהוציא הנתבע ובכל מקרה בקשתו של הנתבע לשכר טרחה והוצאות אמורה להתברר, ויכול והנתבע יידרש לטיעון האמור במסגרת התביעה האמורה.

בכל הקשור לטענות לנזקים אשר נגרמו בגין אי פתיחת תיק מע"מ – אף דינן להידחות מחמת התיישנות.

בהתחשב בגובה התביעה, 18,504,158 ₪, ואשר נפסק בפועל וכפי שפורטו הדברים לעיל אני מחייב את התובע (קופת הפירוק) לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 75,000 ₪ אולם בכל הקשור להוצאות המשפט כל צד ישא בהוצאותיו.

עוד ניתן ללמוד, שבאותן שתי ישיבות נאמר לאנשי החברה שיש להוציא דיווח על ההפסדים, שיש לעדכן את הדירקטורים על המצב, וכן שכדאי להיוועץ עם עו"ד פלילי, העוסק בצווארון לבן.

אציין, בזהירות המתבקשת, שכן - כפי שכבר ציינתי לעיל - אנשי המיקצוע אינם צד להליכים שבפניי, כי יתכן שהתנהלות משרדי עורכי הדין ורואי החשבון במקרה שלפנינו לא הייתה מיטבית: רואי החשבון, בכך שלא האירו את העובדה שהדוחות הכספיים ברבעון השלישי לא כוללים הבהרה, ברחל ביתך הקטנה, בדבר ההשקעות הספקולאטיביות, ובהצגה לדירקטוריון של הדוח הרבעוני אמרו ש"הרעה בתוצאות הכספיות של טי.אר.די, כפי שעולה מן הדוחות הכספיים, נובעת, בין היתר, מירידה בשער הדולר", אמירה שלא מבהירה למי שאינו יודע על ההשקעה באופציות על הדולר, שההפסדים נובעים, בין היתר, מכך; עורכי הדין, במובן זה שלא פעלו בצורה שיטתית ומובנית להעמיד את החברה ואנשיה על מהות חובותיהם כאשר החברה הפכה לציבורית.

אחריותה הפלילית של החברה, נאשמת 1 דומה כי במקרה דנן, אחריותה הפלילית של הנאשמת לכל עבירה שבה הורשעו בתיק זה נאשמים 2 ו-3, שהם יו"ר הדירקטוריון שלה ומנכ"לה, ברורה ומובהקת, ועל כן ניתן לקצר בנושא זה. גם הצדדים כימעט לא הקדישו לכך מקום בסיכומיהם, ובצדק.

...

בג"צ 2559/17 בן ארי נ' היועץ המשפטי לממשלה [26.3.17], פסקה 13 סיכומו של דבר, לא מצאתי שבהחלטות הרשות המוסמכת מתקיימים איזה מהמאפיינים שהותוו בפסיקה כבסיס לטענה של "הגנה מן הצדק", ועל כן אני דוחה את הטענות בדבר אכיפה בררנית.

לאור כל האמור, המסקנה היא שהוכחו כל העובדות המגבשות את אחריותו של נאשם 3 לעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ויש להרשיעו בהן.

סיכום לאור כל האמור, אני מרשיעה את הנאשמת, חברת TRD, ואת נאשם 3, מר ישראל רמות, בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום, כדלקמן: באישום הראשון (שעניינו העברת כספי ההנפקה לביצוע השקעות, בניגוד להתחייבות בתשקיף): אי הגשת דוח מיידי בכוונה להטעות משקיע סביר - אי קיום הוראת סעיף 36 לתקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידיים) התש"ל-1970 [תקנות הדיווח] - עבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 [חוק ניירות ערך], ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 [חוק העונשין]; נאשמת 1 - הסעיפים האמורים, יחד עם סעיף 23 לחוק העונשין; באישום השני (שעניינו הדיווחים הקשורים ברבעון השני): הכללת פרט מטעה בדוח הכספי בכוונה להטעות משקיע סביר - אי קיום הוראת סעיף 36 לחוק ניירות ערך, ותקנות הדיווח - 2 עבירות לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין; הכללת פרט מטעה בדוח הדירקטוריון בכוונה להטעות משקיע סביר - אי קיום הוראת סעיף 36 לחוק ניירות ערך, ותקנות הדיווח - עבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין; אי הגשת דוח מיידי בכוונה להטעות משקיע סביר - אי קיום הוראת סעיף 36 לחוק ניירות ערך, ותקנות הדיווח - עבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין; נאשמת 1 - הסעיפים האמורים, יחד עם סעיף 23 לחוק העונשין; באישום השלישי (שעניינו הדיווחים הקשורים ברבעון השלישי): הכללת פרט מטעה בדוח הכספי בכוונה להטעות משקיע סביר - אי קיום הוראת סעיף 36 לחוק ניירות ערך, ותקנות הדיווח - 3 עבירות לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין; הכללת פרט מטעה בדוח הדירקטוריון בכוונה להטעות משקיע סביר- אי קיום הוראת סעיף 36 לחוק ניירות ערך, ותקנות הדיווח- עבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין; אי הגשת דוח מיידי בכוונה להטעות משקיע סביר - אי קיום הוראת סעיף 36 לחוק ניירות ערך, ותקנות הדיווח - עבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין; נאשמת 1 - הסעיפים האמורים, יחד עם סעיף 23 לחוק העונשין.

הדברים שנאמרו בעיניין הורוביץ בהקשר אחר – אך קרוב מבחינת שאלת הקף מעגל האחראים בפלילים בתאגיד – יפים גם לענייננו: "יצוין, כי סעיף 425 דהאידנא מחיל עצמו גם על "עובד אחר של תאגיד". גם מהאמור ניתן ללמוד, כי התכלית היא 'לכידה' בגדרי העבירה של כל המועל באמון התאגיד במילוי תפקידו, יהא בכיר או זוטר, ודומה שהדבר משליך על פרשנות 'מנהל' ככולל דרקטור, המהוה דמוית מרכזית ביותר בחברה; הוא אחראי על התוויית המדיניות הכללית ועל הפיקוח, ובכלל זה על אירועים משמעותיים בחיי החברה (כגון הנפקת סדרת אגרות חוב, פיטורי ומינוי מנכ"ל, אישור עיסקאות מסויימות, הצעת רכש, ועוד – ראו סעיף 92 לחוק החברות)" (שם, בפיסקה 191).

כך למשל, בחוק לתיקון פקודת החברות (תיקון מס' 12), התשס"ב-2001 הורחבה האחריות בהתאם לסעיף 373 לפקודת החברות, באופן שנמחקה התיבה "דרקטור" והיא הוחלפה בתיבה "נושא משרה". בכך הורחבה תחולתו של סעיף 373 והוא חל על כל נושאי המשרה בחברה, כהגדרה "לוכדת", החובקת את המצב המשפטי שקדם לתיקון – במסגרתו הוחלה האחריות גם על דירקטורים דה-פאקטו ודירקטורים של צללים – ומוסיפה לו באמצעות השוואת חובותיהם של נושאי המשרה הנוספים, ובכלל זה נושאי משרה דה-פאקטו (ראו למשל: כהן, בעמ' 416-410).

יצוין כי בחוק החברות (תיקון מס' 16), התשע"א-2011 הושמטה מהגדרת המונח "דרקטור" התיבה "ומי שמשמש בפועל בתפקיד דרקטור, יהא תוארו אשר יהא". מדברי ההסבר עולה כי הדבר נעשה בכדי שלא ליתן לגיטימציה לתופעה של "דרקטור צללים" (ראו: הצעת חוק החברות (תיקון מס' 12) (ייעול המימשל התאגידי), התש"ע-2010, ה"ח 496, 566) ותוך קביעת איסור מפורש על מתן הוראות לדירקטור או פגיעה בשקול דעתו העצמאי, כך שעל המבצע פעולות אלה יחולו למעשה "החובות והאחריות החלות על דירקטורים על-פי כל דין" (סעיף 106(ב) ו-(ג) לחוק החברות).

...

בית המשפט המחוזי קבע כי יישומן של קביעות אלה בנסיבות העניין מוביל למסקנה כי גבעוני והבי היו בעלי שליטה בפויכטונגר תעשיות, וכי גבעוני ופלד שימשו בעלי שליטה בפויכטונגר השקעות.

מתוך רצון לשמור על איזון זה, ובהתחשב בהכרעתנו בדבר הצורך בהחמרת הענישה, הגענו לכלל מסקנה כי יש להחמיר בעונש הקנס שהוטל על פלד ולהעלותו לכדי סך של 200,000 שקל.

הערעור נדחה ביחס לעונשם של גבעוני והבי.

כפי שנאמר בעניין אחר: "לא ניתן לסיים מבלי להביע שאט נפש מעבירות שביסודן רדיפת בצע, גם אם תחילתן בביטחון עצמי מופרז ובחתירה להצלחה 'בכל מחיר' תרתי משמע. בסופו של דבר, אף המערער סבל ממפלתו, אך למרבית הצער הוא גרר עמו בדרכו קורבנות תמימים רבים. ניתן כמובן לקוות כי פרשות מסוג זה יהוו 'תמרור אזהרה' לכל מי שיבקשו למצוא 'קיצור דרך' אל העושר. האזהרה מכוונת בראש ובראשונה למי שעלולים להתפתות, ולו ברגע של חולשה, למעול באמון הזולת" (עניין סמואל, בפסקה 130).

אין ספק שבעצם הקביעה הזאת, יש משום הרחבת מעגל האחריות הפלילית של כל דרקטור, אך הרחבה זו נועדה לקבע ולמסד את סטאנדרט ההיתנהגות הראוי, המחייב דיווח מצד החברה, ופקוח של הדירקטור על כך שהחברה אכן ממלאת את חובתה לדיווח מיידית על אירועים מהותיים, כמתחייב בחוק.

הסדר הטיעון הושג, כאמור, לאחר שהמאשימה קיבלה את הטיעון העובדתי של ההגנה, לפיו אין מדובר באחריות ישירה של הנאשמים, אלא בכזו שנובעת מעצם העובדה שאורגן אחר של החברה הפר את האמון שניתן בו, ופעל תוך הטעיית דירקטוריון החברה ותוך ניצול משאביה של החברה, לטובתו שלו, מבלי מעורבות כלשהיא מצד הנאשמים ומבלי ידיעתם אודות מעשיו של אותו אורגן.

...

כך שהדירקטוריון היה מודע לצורך לבקר ולפקח על עסקאות שנעשות ברומניה, והוא אכן עשה זאת אך באיחור מסוים, ומי שמונה לעניין זה בסופו של דבר - היה נאשם 2 (שמעל באמון), ביחד עם מר איצקוביץ, ואלה דיווחו לדירקטוריון.

לסיכום, נטען שאין מדובר באחריות ישירה של הנאשמים.

מדובר בנאשמים נעדרי עבר פלילי, נאשמים שזוהי הסתבכותם הראשונה בפלילים, נורמטיביים לחלוטין, בעלי משפחות, שעבדו כל חייהם ומילאו תפקידים בכירים, כך שעצם הרשעתם בדין - כמו גם ההגבלה על כהונתם כדירקטורים בחברות ציבוריות ובחברות פרטיות שהנפיקו אג"ח - יש בהן משום ענישה ראויה והולמת, ואם אוסיף לכך את החיוב הכספי, בסכום לא מבוטל, הרי שלטעמי, הושגה מטרת הענישה המתחייבת במקרה זה. סוף דבר: לפיכך, מצאתי לכבד את הסדר הטיעון.

סעיף 46 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע כי: "האורגנים של החברה הם האספה הכללית, הדירקטוריון, המנהל הכללי וכל מי שעל פי דין, או מכוח התקנון רואים את פעולתו בענין פלוני כפעולת החברה לאותו ענין". במשך השנים החילה הפסיקה את תורת האורגנים והטילה אחריות פלילית על תאגידים, מעבר לאסיפה הכללית, הדירקטוריון והמנכ"ל, גם לאור התנהלותם (בנסיבות העניין) של סמנכ"לים (ראו, למשל: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ (31.3.2005); להלן: "עניין בורוביץ", בפיסקה 172), וכן בדיון באותה בפרשה, בבית המשפט המחוזי: ת"פ (מחוזי י-ם) 417/97 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (18.12.2001), בפיסקה 48; ע"פ 2560/08 מדינת ישראל - רשות ההגבלים העיסקיים נ' וול (6.7.2009), להלן: "עניין וול", בפיסקה עט) ואף בעלי סמכות בדרגים יותר נמוכים (ראה, למשל: עניין נחושתן, בעמ' 123, בו פסק בית המשפט העליון כי: "הגדרה רחבה ומקיפה זו של 'אורגן' - לעניין אחריות פלילית אישית של תאגיד מכוח תורת האורגנים - בודאי תופסת לגבי נעמן, שהיה מנהל סניפי תל-אביב וירושלים של נחושתן ואחראי לתחום השרות באזורים אלה"; ע"פ (ארצי) 50155-08-10 חברת השמירה בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (6.11.2012) בפסקות 42-40, בו הרשיע בית הדין הארצי לעבודה, בהרכב של שלושה שופטים, תאגיד על בסיס פעולותיהם של מנהל שירות איזורי בחברה וסגנו; ע"פ (מחוזי חיפה) 20/58 תעשיות אבן וסיד בע"מ נ' היועץ המשפטי, פ"מ יז' 49 (1958), בפיסקה 5, בו התבססה ההרשעה על מעשיו של מנהל העבודה, שהיה הממונה בשטח מטעם החברה, לאותו עניין).

ובהתבסס על ע"פ 24/77 "פאן-לון" חברה להנדסה ולבנין בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 477 (1979) קבעה כי: "פעולות האורגן המכוונות נגד התאגיד אינן מקימות אחריות פלילית של התאגיד" (שם, בפיסקה 27).

" דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם טענתן החלופית של החברות בסיכומיהן, כי ככל שיימצא כי מדר אכן ביצע את המעשים הפליליים שמיוחסים לו, הרי שהוא פעל על דעת עצמו, מגחמותיו האישיות ולא מטעם החברה או בהתאם לרצונה.

...

אני מרשיע את נאשם 2, מר גולן מדר, בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, היינו: תרמית בקשר לניירות ערך בדרך של הנעה או ניסיון להניע לרכוש ניירות ערך - עבירה על סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין.

אני מרשיע את נאשם 3, מר אליהו העליון, בעבירה של תרמית בקשר לניירות ערך בדרך של השפעה בתרמית על תנודות השער של ניירות ערך - עבירה על סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין.

אני מרשיע את נאשמות 5-4, חברות עופר השקעות בע"מ ועופר פיתוח השקעות בע"מ, בעבירות שיוחסו להן בכתב האישום, היינו: תרמית בקשר לניירות ערך בדרך של הנעה או ניסיון להניע לרכוש ניירות ערך - עבירה על סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך.